חורשת האקליפטוס

זכות הראשונים להיקבר בחורשת האקליפטוס שמורה ללוי שוסטק שמצא את מותו בתאונה מוזרה.
זה קרה דווקא כשניצח את ידידיו בתחרות: מי יאכל יותר אשכוליות. הם ישבו תחת עץ אשכוליות בפרדס כשהביטו אל פארותיו המקושטים בכעין נורות מאירות פירות אשכולית בשלים בהירים זהובים, הציע מי מן הצעירים להתחרות באכילת אשכוליות. התחרות הייתה צמודה וקשה אך לוי ניצח בפער קטן ועוד זכה לתרועת חבריו במעגל החבוי תחת העץ אחר-כך כרע נפל ולאחר יומיים בבית חולים נפח נשמתו בהרעלת אשכוליות, כך זה הוגדר. הוא ראשון להיטמן בחורשת האקליפטוס. זמן קצר אחר כך ילדה אשתו אלמנתו את בנה הבכור וקראה אותו לוי על שם אביו.
ב- 1938 נפטרה לנה ליפר ממה שנראה פרוזאי בימינו – דלקת אפנדיציט. הייתה אשת חיקו הראשונה של קז'יק וזמן לא רב אחר כך ב- 1938 נרצחו שומרי הלילה דוב הנדל ודויד שניידר וקז'יק נפצע בעינו.
האזכרה לאנטול שטרקמן נערכת מדי שנה. נאספים שם בני משפחה ישישים ודרדקים צעירים שלא בדיוק יודעים מה ומי. שנים רבות נאספים בכ"א בכסלו. במשך השנים נישא בן עין המפרץ המכונה פלאפל לבתו היפה של אלימלך הוא אנטול ובאזכרה הזאת מקריאים שירים וטקסט יפה סיפור המעשה שחובר במיוחד לטקס והגבורה צומחת והופכת למיתוס.
וליד המצבה הגבוהה של אנטול ישנן שתיים יותר קטנות ויותר אפורות וביניהן אחת אחרת.
במשך שנים נראה חייק אחיו של אנטול עומד סמוך למצבות הכעורות וממלל וממלמל דבר מה ואין איש יודע מה עד שהגיע לקיבוץ אותו איש עין המפרץ פלאפל וקרב אל דודו הממלמל ולבסוף הבין: "הם עוד לא שילמו , עוד לא שילמו" ולפתע נשא חייק מבטו אל אותו יורם בן עין שהמפרץ, "עוד לא שילמתם, עוד לא שילמתם!".
לאחר בדיקה וחקירה מעמיקה בסוגייה התבהר והתברר הסיפור הבא. בכרכור ליד האקליפטוסים בערך במקום שנמצא המטווח היום נמצאו מספר בתי קומות בהם התגוררו אנשי קיבוץ מענית ולפני כן אנשי גרעין ה"מפלס" שיועד לקיבוץ עין המפרץ. אותם ימים ימי רעב ובדידות בהם חשו רבים רגשות מלכוד ואחרים חרטה מבוכה ומבוקה ולא ידעו נפשם מצער געגוע אל משפחה והורים. רבים שמו קץ לנפשם ובפוסעם אל מצולות הים תלו עצמם או ירו בעצמם למוות.
בגרעין יוצאי גליציה שגרו בבתים בכרכור הייתה יפה הינזלרט, בתו של זליג מקולומיה וגם יוסף
רוזנר מזששוב, בני עיירות בגליציה. גם עליהם העיקה הבדידות, הריחוק, חוסר הפרנסה ובמידה מסוימת – הייאוש.
ויוסף אהב את יפה וחיזר אחריה ימים רבים. בערבי מדורה נצנצו עיניו אליה ובלילות מחול ארג לחיבוקה, ביקש ללא לאות את קרבתה ואת אהבתה, אך זאת מיאנה רחקה ממנו ולבה נמשך דווקא אל מישהו אחר, עד כי לא יכל יותר יוסף לשאת את כאבו וביריית אקדח ברגע של חולשה ירה בה והרגה. מיד הבין את חומרת מעשהו ובירייה שניה קיפד את פתיל חייו הוא.
בפנייה בהולה של מזכירות עין המפרץ לעין שמר נתבקשו אנשי המקום לקבור את הזוג בחורשה, משום שעין- המפרץ לא קיים עדיין מוסד כמו בית קברות. כמובן שהבקשה נתקבלה, אלא שנתעוררה בעיה, אנשי עין שמר שבאו רובם מבתים שומרי מצוות ודתיים סרבו לקבור מתאבד בבית הקברות המקומי. נקראה שיחה דחופה שהפכה שיחה קשה ונבחרה ועדת קבורה מיוחדת לדון בנושא עד שאיגנץ הציע פתרון שנתקבל על דעת הרוב: המתאבד יוסף ייטמן מטר אחד עמוק יותר ולא ינוח על משכבו באותה שכבת קרקע ובאותו מפלס בה ינוחו צדיקי המקום הנפטרים, וכך היה.
אלא שקיבוץ עין המפרץ לא שילם. הפתק המושחל על שפיץ שנח על שולחנו של חייק מנהל החשבונות בעל חשבונית החרוזים הצהיב מיושן. ומדי שנה נזכר במקרה ומלמל כואב את דבר החוב עד שנודע הדבר לפלאפל והוא כבר דאג וסוף סוף נגאל הפתק הצהוב המיושן מעל שפיץ הברזל ועושה המצבות מכרכור קבע את לוחות השיש במצבות הבטון הערומות:
היזלורט יפה בת זליג
נולדה קולומיה
נספתה בגיל 28.
ועל מצבה שניה בדילוג מעל מצבה אחרת נכתב:
ריזנר יוסף
מזששוב
נספה 1935.

ניבי.

 
יוני 2002 
ה ס ת ת

צעדי ריצה כבדים וקולות צעקה הקפיצו אותו משינה שגם כך הייתה מלווה ביקיצות רבות, אלא שהפעם נראה שקורה דבר במסדרונות שמצדיק יקיצה מוקדמת.
לבש במהירות את מדי ה"הבית", נעל נעליים ואחז את ה"עוזי" בידיו נכון לקריאה. באולם הגדול בו נמצאה המיטה בין מספר מיטות סתורות אחרות לא נמצא באותו רגע איש. אור ניאון חיוור, האור והמיטות הסתורות העידו על ארעיות. ישב זמן רב בלב פועם עד שהשתרע לאט חזרה אל המיטה כשהוא לבוש, נעול ונכון. קולות הירי שבקעו בצרורות מכיוון הצד הצפוני של המבנה כמעט שלא נשמעו מבעד לקירות העבים.
כשהתעורר והציץ בשעון נבהל מהשעה המאוחרת ומכך שלא נקרא אל המשרד שנמצא מרחק שני חדרים בדרום הפרוזדור. תחת ברז קטן רחץ פנים וצחצח שיניים. מיהר אל המשרד. "כנס!" שמע את ס' מזמין. אל שולחנו ממולו ישב סמל המבצעים מסביר את שארע אמש כשנפתחה אש מכיוון צפון אל מבנה הממשל והוא רץ אל האשנב והשיב במכת ירי מרובה הקלצ' שלו אל כיוון מקורות הירי.
במרפסת צרה מוסתרת מאחורי דלת ברזל מתקפלת קונצרטינית, שזגוגיות צ'נצ'ילה צבעוניות משובצות בה בדומה לריבועי בלטות ברצפה חוסמת מעבר, דחיפה קלה פתחה אותה אל מרפסת צרה. כיור קטן וברז, גז, קפה מקומי עם הל, סוכר וכוסות. בישל קפה מר ללא שנתבקש אלא שזאת הייתה כאין שיגרה, רחץ את כוסות הקפה מאתמול והכלים השחורים בכיור, אסף את הספלונים אצל השולחן, זוכה למבט תודה מתנצל, ריח קפה מילא את החלל כשהגיש את מגש הנחושת העגול הפינג'ן והספלונים, לגמו בהנאה.
צורך לאכול דבר מוצק הביא לידי גירוי בקיבה, "ארד למטה להכין סנדוויצ'ים" ביקש את ס' אישור ברגע המתאים. "אבל מהר, אנחנו כבר זזים!" זרק ס' לעברו.
ס' רב סרן בדרגתו לפעמים לבוש בבגדים אזרחיים לפעמים במדים מגוהצים מפקד שב"כ בכל האזור חגור באקדח ובידיו תיק "ג'ימס בונד". ירד אל חדר האוכל בקומת הקרקע, שולחנות וספסלים דביקים. קומקומי אלומיניום גדולים עליהם צבע כחול, כלי פלסטיק תכולים, ריח קפה. איברהים וסולימן מגישים למגבניקים ומילואימניקים. במהירות מרח פרוסות לחם אחדות במרגרינה, אסף כמה ביצים קשות, עגבניות וגבינה מותכת במשולשים, הטיל הכל אל שקית ניילון מחוררת ששימשה קודם לכן אריזה לכיכר לחם אנג'ל אחיד פרוס עבור צה"ל. "יאללה, זזים!" שמע את ס' חולף במהירות, קורא אליו מבחוץ בקול נמרץ וצעדיו גדולים. ס' איש גבה קומה יפה תואר, שחום, מוצא תימני, דור חמישי בארץ, ירושלמי, דובר ערבית שוטפת במבטא ירושלמי.
שומר הראש מיהר בעקבותיו אל תוך מכונית הדוכס הצרה. התיק הוטל אל המושב האחורי. "כאן חמש" אמר אל מכשיר הקשר הרוחש תוך ביצוע תמרון נהיגה ממקום החניה הצפוף, "יוצא עכשיו!" קול נשי ענייני ענה כאין אישור הסכמה מצידו השני של הקשר. ביציאה מהעיר פקד עלי לקחת את תיק הג'ימס בונד ובעיקול קל בדרך תחת עץ זית בלם לפתע. תושב מקומי קפץ אל המושב האחורי מתיישב, הוילונות מתוחים על גבי קפיצים, הוסטו במהירות מסתירים לבל ייראה מבחוץ. חייך במראה בחן בלחיצת יד לאחור תוך נהיגה מהירה.
הדרך צרה עמוסה בתחבורה מקומית, צבאית, ומקומית אזרחית, טרקטורים וכלים חקלאיים חוצים. חמורים וילדים בצידי הדרך, כרמי ענבים שרועים נתמכים בעזרת ערימות אבן במקומות אחרים סככות גפנים, קירות, טרסות רבות בגוונים בהירים חדשים, נוטרות גבוהות מעידות על פעילות חקלאית עניפה, דוכני פרי וירקות מתארגנים ליום מסחר בצידי הכביש. לפתע פניה חדה אל כביש צר עוד יותר, פיתולים רבים עד למקום המסתור, כאן מוסתר הרכב הלבן בצל זית והשניים יורדים לאחר שבודקים היטב כי אינם ניצפים יושבים בצל. ס' מכבד בסיגריה אמריקאית "פלמל", מעשנים, יונקים חרש. אינו יכול להאזין לשיחה משום מרחק הביטחון שלקחו אחר עשרים דקות נתבקש להביא את תיק הג'ימס בונד. מעטפת נייר חומה הוצאה, כמה שטרות מאה קולפו מחבילה, כמה חמישים, כמה עשרות, מכיס המכנסיים הוציא ארנק קטן ומנה מעות. תוך התגרות מחוייכת העניק את המרשרשים למשת"פ, הלה אי אפשר שלא להתרשם מחוסר שביעות הרצון על פניו, דחף בידו את אשר קיבל אל כיס המכנסיים, בצומת ירד ונראה חוזר אל העיר.
ס' יצר קשר אלחוטי עם שלוש, ארבע ושתיים. קציני שב"כ פעילים תחתיו באזורים כפריים שונים. "נוסעים לבני-נעים!" אמר, מתמרן בדרכי אספלט צרות מלאות מהמורות עד שניגלה הכפר זקור על גבי כיפה שנראתה בעלת אופי תנ"כי עתיק. "תפקח עין כאן!" זרק לעברי כתזכורת לשם העוין של הכפר והעמיד את הדוכס צמוד בצל מבנה הנתמך בקיר יצוק בטון. יצאו מהמכונית. דרוך, הנשק תלוי ברצועה על צוואר, ס' בצעדים בטוחים ארוכים דילג אל מדרגות לפגישה בבית מוכתר הכפר.
ריחות תבשילים שגלשו בשעות אלה ממרומי המבנה שנראה מבוצר אל סימטאות הכפר והכיכר אישרו רק את אשר חשב קודם אודות ארוחת צהריים מלווה בקשות ומסירות ואולי גם תשלומים מתיק הג'ימס-בונד.
מבטים עוינים ליוו כל תנועה של המילואימניק השומר, לא כדאי לשבת באוטו מחשש שלא יוכל להגיב ברגע הצורך דומה רק עתה הבחינו בנוכחותו, ניסה שלא לבלוט, להתכווץ, בפתח חנויות ישבו על שרפרפי קש קלועים, סוקרים את תנועותיו ממקום שנראה כבית קפה בעברה השני של הכיכר כמה זעופי פנים משופמים עוטי כאפיות צבעוניות ודשדשות אפורות, רובם נשאו סכינים בדואיות מתעגלות בורקות בצבע כסף.
בקרבה אל מקום הדוכס נעמד שוחט תרנגולות מקומי, מתוך שק יוטה הוציא תרנגול צבעוני. כל תנועותיו מבצע באופן אוטומטי מבט רושף מתיז רשף שנאה אל שומר הראש, בתור אדם שאינו בקי בענייני לחימה, הגנה ועל אחת כמה שמירת ראש היווה רגע זה מקור לחלחלה, העוזי המכביד נלפת עתה בחוזקה, תוך תרגול עיוור חשב איך לתפעל אותו במהירות ברגע האמת. כבר נקפו שעתיים ותחושת הבדידות הכבידה מאוד. מדי פעם חיפשו את חמש באלחוט "כאן מלווה חמש, כאן מלווה חמש, עדיין עסוק! " אומר שנית "עדיין עסוק!".
בסכין בדואית חדה כתער שחט את התרנגול הצבעוני מטילו לרצפת הכיכר וזה מקפץ מקרטע בדילוגים אחרונים מדמם הישר אל נעלים צבאיות מתיז עליהן ועל שולי המכנסיים מדמו, בעט אותו למרחק מסוים אל כיוון הכיכר וגילה לפתע את המבטים המלווים סביב כל תנועה שלו, שוב הוצא עוף מתוך שק היוטה ושוב חזרה על עצמה פעולת השחיטה שאי אפשר היה לטעות מה הכוונה הנסתרת מאחוריה. יותר מארבע שעות נמשכה ציפייה מורטת עצבים עד שנשמעו קולות שיחת הפרידה רגועים מקומה שניה. ס' נפרד מהמוכתר בלחיצות ידיים וירד בוטח במדרגות התלולות. נשף בקול כשהתיישב בכרמל דוכס הלוהטת, "הכל בסדר? יאללה לממשל". בגרון יבש התיישב לידו, שעה ששחרר כפתור המכנסיים ואת חגורת העור, גיהק בסיפוק, לפתע הוריד כף פתוחה על בירכו של שומר הראש: "אלה-כיפאק!", אמר שבע רצון ושיחרר מתח שנצבר בשעות האחרונות. כשחנו בממשל הוציא פרוסות לחם אחיד מעך עליהן גבינה משולשת מותכת ולעס את ארוחת הבוקר שלו.
בלילה לן ב"מחנה שנלר" בירושלים ונאסף למחרת באור ראשון. הדוכס הלבנה עשתה דרכה כאילו היא מכירה כל עיקול וכל מהמורה. מיומנות הנהיגה של ס' נסכה בו בשומר הראש הרגשת ביטחון. למד להכיר את הדרך ואת המכשולים שבה ועד מהרה קיבל על עצמו את תפקיד הנהג, שומר הראש, מכין הקפה, מלווה העצירים והשומר עליהם. לקח לו לס' קצת זמן עד שגילה ששיחותיו בשפה הערבית מובנות וגלויות לו לשומר הראש רק שתוכננה היציאה אל מחבוא הסליק של אבו תייסיר ותיסיר נחשף הדבר. עם אור ראשון מלווים בכיתת משמר הגבול ובסמל המבצעים בעל הקלצ' יצאו בשיירה אל אזור כרמים נידח, עצרו שם בשיירה קטנה של מכוניות, בראשם כבול בידיו הלך תיסיר בעקבותיו חיילי משמר הגבול ס' ושומר הראש, האחרון. דילגו על פני טרסות רבות וערימות סיקול אין קץ עד שליד ערימה אחת רגילה שאינה שונה במאום מאחיותיה נעצר תיסיר והצביע. צלם אחד במדים שהיה בחבורה צילם מזוויות שונות את פינוי הערימה בעומק מטר תחת האבנים נתגלתה חבית פח ומתוכה התחילו לשלות את כלי המשחית החלודים: מקלע ישן קרל גוסטב, רובה אנגלי או בלגי, רימוני יד ותחמושת רבה.
ס' נשמע מלגלג על תיסיר בערבית זה נשק יום הדין שרצית לירות בו עלינו בממשל. כשלפתע תפש שדבריו מובנים גם למי שלא בדיוק צריך להבין הוסיף בעברית זה הוא שירה על הממשל ועוד איים שיירה עלינו בנשק יום הדין. חייך חיוך מלא סיפוק תפס את תיסיר בעורפו: "יאללה אימשי!" נזרקו במהירות אל הדוכס, כשהשומר מאחור שומר על תיסיר הכבול.
בשבוע הראשון לתחילת תקופת המילואים התחייבו כולם לשמור על סודיות מוחלטת, עבר אימוני ירי ברובה ותמ"ק עוזי וקיבל על עצמו משימה של שומר ראש בלא שידע בדיוק במה מדובר. התפקיד הזה הומצא בעקבות מידע וכמה ניסיונות התנקשות באנשי שב"כ שקבעו פגישות עם משת"פים.
לילה אחד החריד פיצוץ ליד משרד לתיאום שנמצא מחוץ לשטח הממשל. במהירות זינקנו לשם בג'יפ של מג"ב כליווי. "יאללה ברה!" (החוצה) שאג ס' אל כיוון החלונות החשוכים במשרד לאחר ששנה פעמים מספר שלף את אקדחו ושיחרר ירייה באוויר רק אז נדלק אור קטן באחד החלונות, אדם אחד ירד למטה לבוש בפיז'מת סטן סגולה פרחונית, הוא נתפס על ידי ס' והוטל בכוח פראי וכעס אל תוך המושב האחורי "בכרמל דוכס", סמוך לשומר הראש. הפלגנו ברחובות השוממים בדרכנו אל המשרד כשס' דוחפו כל הזמן בפראות. כשישב מאחור ראה אדם בוגר מבוהל עד מוות, ריח שתן חריף שנדף ממנו לא הותיר מקום לפרשנות. ס' הושיב אותו לפניו על כיסא והתיישב מאחורי השולחן ללא אומר אוחז בשמאלו מקל פרספקט עגול ודק והצליף על פני האיש מותיר צלקת ארוכה ורודה, בכאב צעק העציר: "יא-בא, יא-בא" מיילל. בעיטה חזקה תחת לשולחן הגבירה את צעקותיו ואת בכיו. עברו עשר דקות במשרד וס' ידע בדיוק מי הניח את המטען, מה הייתה הכוונה, כאדם מהיישוב שלא יודע אלימות ולא הרים יד על איש וגם לו הרים ודאי היו ידיו על התחתונה, אדם שכל חייו לימדו אותו שוויון ואחוות עמים והחזק מגן על החלש, נחרד בראותו את הסגנון הבוטה אך לא יכל שלא להעריץ את חכמת הביצוע והמהירות בה הגיע ס' אל פתרון השאלות.
לא כך קרה כאשר פגש בפאוזי סתת האבן. על דרך העפר הלבנה שמובילה מאזור בריכות שלמה לכיוון מנזר מר סבא פזורים מספר ריכוזי סוכות של סתתי אבן. משאית שעוברת שם פעם בשבוע פורקת ערימות גושים בהירים חומר גלם לתעשיית האבן וכל סתת מוטלת עליו מכסה שתסופק לקבלן תמורת תשלום.
באחד העיקולים נטה פאוזי את סוכתו בכלי פלסטיק עטוף שק החזיק את מי השתייה הצוננים שלו, תרמוס עם קפה מר ושתי כוסות קטנות בשקית ניילון שחורה, פיתה עם זעתר, ביצה, עגבנייה וכמובן מלפפון טרי ירוק.
איש גדל גוף פאוזי, כבן 35, שערו חום מקריח, ראש גדול ושפם צונח בזוויות הפה, צוואר עבה של מתאבק, כפות ידיו ענקיות, כל אצבע כמו קישוא, לבש מכנסי שלושת רבעי בלויים קרועי חוטים ואגודות בד קצרות מוטלאים בחוטים גסים. כפות רגליו בעלות מבנה מוזר רחבות מאוד באזור חיבור האצבעות עור גלד עבה וקשה ואצבעות רגליים ארוכות. פטיש סתתים שתי זוויות מתכת, איזמל. זה דורות שמסתתים שם אבני בניין לצרכים מקומיים ולצרכים אורבניים בבית לחם ירושלים וחברון.
פאוזי גר בבית שניטע בצלע ואדי לא רחוק מעיקול הדרך על כתף צרה שסיפקה מעט אדמה לגידול ירקות ותפוחי אדמה. הבית יצוק בטון, החלונות והדלתות מעוטרים ברשות, אינו גדול אך מספק, מראש החליט פאוזי לסתת כל יום אבן אחת עבור ביתו ועל כן נראה הבית אפור בטון ושורה וחצי אבנים מסותתות דבוקות אל פאותיו כשכל סוף שבוע נוספות שבע אבנים אל הנדבך החסר.
לילה אחד נשמע פיצוץ בעיקול הדרך שעה שג'יפ צה"לי עלה על מוקש שהוטמן שם וגרם לפציעתה של חיילת וקצין. למחרת שממה סככת הסתת, כרמל דוכס עם וילונות ואנטנות אסף אותו אל בנין הממשל בחברון. מוקדם בבוקר אפשר להבחין בחבורה של שלושה אנשים שנראים כפלמחניקים ותיקים, אחד בעל שפם ענק, שני קטן גוף מקריח ושלישי בעל גוף שפרוות שער פורצת אל מחוץ לחריצים ולפתחים סוררים בבגדיו. כל השלושה נראו מושבניקים או קיבוצניקים ונקראו לעזור בחקירת האירוע ואירועים נוספים דחופים שהצטברו בלילות האחרונים. נוצרה איזו דחיפות משום חשש שמטמיני המוקש יעברו את הגבול לירדן.
נקראתי בשמי והייתי מופתע כשפנה אלי חוקר נעים סבר, קטן קומה ומקריח. אני מבקש שתבוא איתי. "זה מסודר עם ס', תעזור לי בחקירת הסתת". מבעוד בוקר ליוויתי את האיש הגדול מתא המעצר אל חדר חקירות בממשל שלא היה אלא חדר רגיל לא רחוק מהמשרד.
שלוש פעמים בשבוע מלאו את כסאות וספסלי ההמתנה בפרוזדור עשרות רבות של כפריים מעשנים סיגריות מגולגלות, יורקים ומפיצים ריח כבד מנשוא של עשן סיגריות מקומיות, איש שזר לו ריח זה יתקשה להתרגל אליו וזה דבק בו ימים ולילות רבים. באותו בוקר כשליווה את פאוזי הסתת אל חדר החקירה, היה מין יום של ביקורים כזה כשכפריים ישבו ממתינים לפגישות שזומנו להם עם אותם קציני ממשל שידע עליהם רק משותפים שומרי ראש אחרים וממספרי הקשר ארבע, שלוש ושתיים.
נכנסנו לחדר, החוקר הקרח עסק בסיומה של ארוחת בוקר ועלה מחדר האוכל אל חדר החקירות נושא כוס קפה בידו. פאוזי ישב שפוף בכיסא בפינת החדר. בפינה ממול ישבתי מדמים מולו. השתיקה הכבידה עליו. גודלו והופעתו היחפה של פאוזי האבק האפור על בגדיו ושערות ראשו כאילו הוסיפו לו שנים. מתוך הרגל ברכתי ב"סבח אל חיר" ומיד הבנתי את פשר המרירות בתשובה שקיבלתי: "סבח אל נור". בניגוד מוחלט להוראות שאלתי את האיש לשמו. "פאוזי" אמר. "לש אנתה הון?" (למה אתה כאן?) "אנא ערף?" החלפנו מילים בודדות עד שנפתחה הדלת ונכנס י' נושא כוס קפה, הביא איתו כיסא נוסף, כיבד את פאוזי בקפה, שפת אימו ערבית עירקית במוצאו ואולי לבנונית, נקיה משגיאות. נעים הליכות ומנומס מדבר אל פאוזי, מדי פעם נענה בנהימה נרגנת אך כנועה רושם בפנקס קטן. הולכים סחור סחור, שמות הילדים, מקומות מוכרים, האישה, הבית, מוצאם, מקצוע הסיתות. הסתת מקמץ במילים ומשמיע נהמות לא מובנות. השיחה מייגעת. החוקר מבקש הפסקה , יוצא לשתות קפה.
אם ינסה יוכל הסתת הענק תוך שניות לחסל את שומר הראש המזוין, לחטוף את הנשק ולפרוץ החוצה. דומה הרעיון הזה עלה גם על דעתו שעה שנע מבט עיניים בורקות אל שומר הראש, רעד עבר בשניהם. י' נכנס עם קפה כפול וכיבד את פאוזי. השיחה ביניהם נמשכה עברה שעה ארוכה כשניכנס ס' ופקד להגביר קצב. רוצים תוצאות עוד היום. י' לחש דבר מה על אוזנו של ס' שרכן לעברו. כך שאלה שהופנתה לפאוזי בעניין המוקש בעיקול נתקלה ב"מערפש" (לא יודע). לפתע החל י' לצעוק ולאיים: "אני אזיין אותך ואת האמא שלך ואת הילדים שלך", פניו העגולים, קרחים סמקו וכל הארשת החינוכית הפכה לתצוגה דוחה של עיניים בולטות מתיזות רוע שנענה בנהמות קצרות של רוגז ועלבון. "אתה כבר תיישב כאן חודשים באם לא תאמר את האמת, מי הטמין, מתי הטמין, לאיזה כיוון ברח". ברור כשמש שפאוזי נחשד כסייען לדבר עבירה אך לא הייתה שום הוכחה כנגדו. "ווקף!" (עמוד), נשמעה פקודה בקול צווחני על רגל אחת. עמד על רגלו האחת ואת רגלו השניה קיפל לאחור אוחזה בידו. י' לקח בידו מקל פרספקט דק ועגול והתחיל מכה את גלד העור בעוצמה רבה תוך המטרה של שאלות, קללות וגידופים. נראה כאילו הקלה רבה ושלווה ירדה עליו על פאוזי שספג את הפלקות הטורקיות האלה בקלות רבה. "ריג'ל תניה", פאוזי נאחז במשענת הכסא מחליף רגליים. יכול להיות שהוא מחייך מתחת לשפם? י' מכה בטירוף "ג'יב אידק" (תן ידיים), גם על כפות הידיים העצומות אט, בתהליך הטמעה עוברת אהדתי מהחוקר האדיב המכה, אל הנחקר המוכה, אגלי זיעה ורטיבות מציפים את פדחתו של י' ואת חולצתו המשובצת, לפתע מושיט אלי את המקל הגמיש: "תרביץ!" הוא צועק: "תרביץ!" נשארתי יושב מסרב. י' יצא בסערה ממשרד החקירות, פאוזי התיישב לאט. חצי ואפל מצופה שריד דביק שמצאתי בכיסי זרקתי אל פאוזי שמיהר לדחוף עמוק אל פיו וחייך בתודה. אמר "שוקרן" בקול ברור וסיפר לי ללא ששאלתי על דרך עבודתו בסיתות, על כך שהחליט לסתת אבן אחת כל יום לביתו ואת שאר האבנים לקבלן. הסביר לי את שיטת העבודה ואיך בכל מזג אוויר הוא מסתת אבנים מבוקר עד ערב. סיפר איך ילדיו לומדים בכפר "חאדר", רוכבים על גבה של אתון. תיאר את גינת המלוחיה והירקות ועשרת ראשי הצאן שמספקות מעט גבינה ולבן. בקול רך סיפר אודות חדידה אשתו. מפעם לפעם מקשיב לקולות בפרוזדור.
תיארתי לפניו את חיי וחיי הכפר הקיבוצי כיצד גדלים ילדיי, סיפרתי לו על הרפת ומאות החולבות ועל דיר הכבשים הגדול. החלפנו בינינו חיוכי אהדה כשחזר י' קמתי וביקשתי ללחוש דבר לאוזנו. י' התעצבן מכך שמי שלא שייך מנסה להשפיע על מהלך החקירה, בכל זאת אמרתי: "הוא לא יודע!" י' הביט בי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה, משך אותי אל מחוץ למשרד ומקרוב נעץ בי מבט רצחני ולוחש: "מה אתה יודע?" לחש.
מי שמסתת אבן מאור ראשון עד אור אחרון, מי שמגדל שבעה ילדים קטנים, מי שאוהב את אשתו, מי שיוצר מדי יום אבן אחת מסותתת לנדבכי ביתו, מי שיש לו גינת מלוחיה קטנה וירקות, מי שמגדל עשרה ראשי צאן לחלב וגבינה כשאחד כזה שגילדי רגליו וידיו עבים כל כך מעבודה קשה כיוון שלסיתות האבן משתמשים גם ברגליים שאוחזות כמלחציים וגם בידיים, אחד כזה ישן שנת ישרים ולא יכול לסייע למחבל ולא רואה אותו בכלל. אמרתי לי' ומיד הצטערתי לבטא בצורה בוטה כל כך דעה נחרצת שכזאת.
י' שלח אותי לשתות את הקפה שלי ונשאר עם פאוזי, אחר כך קרא לי וביקש לכלוא אותו בצינוק שלא היה אלא תא צר ומצחין באזור נפרד משאר תאי המעצר. לוויתי את פאוזי שוטר משמר הגבול פתח את מנעול הגדול התלוי בדלת התא, השלכתי פנימה קופסת סיגריות "סילון" שנמצאה מעוכה בכיסי ולשמחתי העלים השוטר עין, ראיתי את ברק השמחה בעיני פאוזי.
עוד באותו ערב נסעתי עם ס' לירושלים. הדרך עברה תוך שתיקה מעיקה. ידעתי שס' דווח בדיוק על מה שהיה בחקירה. נתראה ביום ראשון בשעה עשר, קיבלתי בשמחה את החמשוש ונסעתי ברכבת לצפון. כל השבת הזאת ויום השישי לא הפסיקה להציק לי חידתו של סתת האבן בעיקול הדרך.
כאב לי על חיילת שנפצעה וקצין שאיבד עין כשעלו על מוקש בעיקול אך נבצרה מבינתי כיצד יכול פאוזי לפתור את בעיית מטמיני המוקש, מוצאם מהיכן הגיעו וכל השאלות שנשאלו בלחץ הזמן הכבד.
עוד שבוע ונגמור עם המילואים. חזרתי בשעה עשר בדיוק ופגשתי את ס' שנראה ידידותי יותר ואפילו ביקש אותי לנהוג כדי שיוכל לעיין בניירות. בינתיים פעילות היום יום השכיחה ממני את פאוזי עד שנתבקשתי על ידי ס' להוביל עציר אחר אל תא הבידוד. הוא פתח את המנעול ואת דלת הברזל, חשבתי להתעלף לנוכח הסירחון המבחיל שבא אלי כנחשול. דמות נראתה ישובה בפינה בתוך האפלה, אט התרוממה נשענת לקיר כושלת בצעדיה מוכה סנוורים, לא יכולתי להאמין למראה עיניי. "זה פאוזי!" קראתי, "זה פאוזי!". ראיתיו סומא, מליט פניו בכף יד וצונח ישר אל תוך זרועותיו של המגבניק. "מקולר" סמוך מזגתי לו כוס מים והשקיתי אותו, הוא הקיא ריר ירוק שנזל על בגדיו המזוהמים. ליוויתיו במעלה המדרגות אל המשרד אל ס' שהופתע וציווה מיד להאכיל אותו. "שכחנו אותו" אמר, "איך שכחנו אותו?".
בכרמל דוכס לבן ואנטנות כשוילונות מסתירים מסביב הסעתי אותו אל ביתו שליד העיקול, ראיתיו מתרחק ונעלם בין ילדים ואשה וצאן, רק הניף יד כבדה בתודה.
ניגלו על ידי כלב בתוך בית הבטון בצלע הואדי, חלקת המלוחיה והירק נרמסה והבית פוצץ רק נדבך וחצי אבן מסותתת נותר סמוך לבסיסו ומפולת בטון.

---

  
בגלל אספרגוס גס

מינים אחדים של אספרגוס מוכרים באזורנו: אספרגוס בר שגודל בהרים ובשדות בור - נקרא אספרג היער או החורש. בימי חורף קוטמים את קודקודי הצמיחה, מבשלים מרק או קוצצים דק דק וטעמו עדיין כטעם אגוזים בסלט הירקות. אספרג רפואי לשימושי רפואה ושימושים אחרים.
אספרגוס עדין - שרידים ממנו אפשר למצוא בגינות תחת פיקוס השדרה. עליו סוככניים מנוצים עדינים מאוד, נעים בכל רחיפה קלה כאילו רוח חיים נכנסה בם. נפוץ יותר הוא אספרגוס גס.
לראשונה הביאו שתילים רכים בעציצי חרס שקנו ממשק הפועלות בחדרה. זה היה פחות או יותר בזמן שהגיעו שתילי פיקוס השדרה ירוקי העד, עורקיהם מוליכים חלב דביק לבן, מר ומורעל, אך למרות זאת מצלים הם על דרך הכניסה לקיבוץ ימים רבים. כשירד שלג בשנה ההיא, נשברו גפיים וזרועות רבות של אנשים שהחליקו, ושל עצי פיקוס שלא יכלו לשאת את משקל השלג ואחר כך פצעיהם הגלידו והם לבשו צורות שונות ומשונות של אברים אינטימיים ניסתרים באישה. גזעים רבים פיתחו שורשי אוויר שיצרו צורות מיוחדות ומקומות משחק לילדים. על הגפיים עשו תחבושות גבס לבן.
במשאית "המוטרה" הביאו שתילים רכים שתולים בעציצי חרס קוניים, אחר כך הוציאום מהעציצים ושתלו באדמה, זאת נענתה לאתגר.
בשמש ובצל היה האספרג הגס שולח גרורותיו היונקות אשר בקצותיהם גדלים גלגיליונים בהירים כתרים שקופים כמעט, מכילים ג'לי ואלה שולחים קורי גרורות מארג שלם. כולם ביחד עסוקים באביב ביצירת העלווה הירוקה המסתלסלת קוצנית.
אין ולא היה כאספרגוס הירוק הבהיר והגס מתאים לצורכי קישוט; על ראש כלה היה זר אספרגוס מצע של פרחי מרגנית לבנים, בחג שבועות על ראשי ילדים, מהודק חיתול לבן בזר אספרגוס דוקר, סלסלות נושאות ביכורי פירות וירק קושטו באספרגוס. בחג החנוכה היינו לוקחים את עלי האספרגוס מחממים בנרות קדושים על מחבת או סתם פח, זורים עלעלים, היה המוהל רותח בהם מעוררם למיני קפיצות מוזרות מצחיקות וסיבובים כאילו היו נתוזיות קופצניות.
בבית התרבות קראו עיתונים תוך רשרוש אינטלקטואלי ועלעול קודר. יכולת למצוא את עיתון "דבר", "דבר השבוע", "על המשמר", "משמר לילדים", "דבר לילדים", "למרחב", "אומר", "פרבדה", "אוגיניוק", "קרוקודיל", "לייף", "העולם הזה", "גן ונוף". אפשר היה למצוא גם "טבע וארץ", "מדע" ועוד. בדממה היו נכנסים ויוצאים הקבועים, מעלעלים, נושמים, נושפים ומוציאים קולות, פוזלים לוודא שכולם רואים ולוודא מי חסר הערב. בפינה על הבמה קהל צופים קטן מעודד שני שחקני שחמט מעשנים בשרשרת. קרוב לתקרה בגובה, היה סורג של ברונזה בצורת עלים של "יהודי נודד" סרוג על חרכים המספקים אוורור בערבי קיץ לוהטים.
בימי חג ומועד מקשטים סביב החלונות ולמעלה מקלעות דקות של ענפי אספרגוס גס נושאי פירות ירוקים-אדומים בשלים.
כך שבכל החגים והשמחות לא היה כצמח האספרגוס הגס בצבע ירוק בהיר נושא פרותיו האדומים, יפה, מתאים וטוב לקישוט, אך עיקר תפקידו היה להוריק תלולית עפר ברגעים של יגון,



לזאת כוונת האנשים באומרם: "ינוח בשלום בקבר הירוק הרענן" וכו'. עובדי הנוי היו חופנים בכמויות גדולות אספרג שיכסה הכל. שנים רבות מלא תפקיד מרכזי בקישוט ונוי, מתגבר על מליחות, על מחלת החלדון ופטריות, הגורמות לריקבון שורשים, אך כתוצאה משימוש יתר הלך ופחת עד שנעלם כמעט כליל, לבד ממקומות מסתור בודדים חבויים וידועים לעובדי נוי חרוצים בלבד. אלה מוצאים אותם, גוזמים ומכסים כסות גלימה ירוקה את התלוליות. פחת האספרגוס, נעלם ואתו פחתו החגים, השמחות, הזרים והכלות. לא ושינגטוניה מתנשא או תומר, לא ערבה בוכייה, לא ברוש ולא זית, לא שיח היביסקוס צבעוני ,לא עץ סרק או פרי ימלאו את החלל שהותיר אספרגוס בחסרונו.
מאה וחמישים מינים מכיל סוג האספרגוס בעולם הרחב. מטפס דו-שנתי הגדל בר בבתה, בגריגה ובחורש. ברשימת הסמים המגירים את השתן הגרה חזקה ומפוצצים את האבנים בכליות נמצא האספרג.
אבו ראשיד כותב: "אספרגוס תרופה לכאבים בכליות, חולשה וכאב שיניים".
אליעזר מנצור סטבון כותב: … "יפתח סתומי הכבד והכליות ויזיל השתן, דם הנידות ויוסיף בקישוי האבר ובזרע, ויסיר הירקון (צהבת, מחלת הכבד או הדם) מפסיד האיצטומכא אבל הוא מוריד המאכל ממנה".
ומוסיף הרמב"ם: "והנה מצאתי לנשיכת הרתילא (עכביש או עקרב) רפואות מיוחדות מהן שורש האספרגוס. ייקח ממנו חמישה דרכמונים ויבושל בשישה אונקיות ויין - וישתה".

הכל בגלל אספרגוס גס שפחת והלך, בגללו הלכו ופחתו פני הדור.

ניבי.

---

 
עין שמר 23/1/92 
סופר לראשונה לחברת הילדים
בשעת חברה על חלומות.

אוצר טורקי, כלבים רעים ואלון נבוב.
לילה אחד חלמתי חלום ובחלום אני רואה בברור: חייל טורקי עם רובה ארוך תלוי על כתפו והחייל נושא בידיו תיבת עץ קטנה והתיבה חישוקי מתכת ממוסמרים סביבה ומנעול קטן תלוי, והנה כורע החייל על ברכיו לרגלי האלון הנבוב, מוציא מכיס נסתר מפתח זעיר, מביט החייל לשמאל ולימין בחשש לאחר שהיה בטוח כי אין איש רואה את מעשיו, דחף בזהירות רבה את המפתח אל חור המנעול, התיבה נפתחה ומתוך התיבה האיר אלי אור יקרות, מטבעות זהב מאירות בנוגה ענוג. כהרף עין נועל החייל את התיבה, שולף כידון קצר מנדן של עור ובתנועות מהירות וחזקות מתחיל לחפור גומה בתוך חללו של האלון הנבוב אל שורשיו.
חשתי כי מישהו מנער אותי נער היטב, שמעתי את קולה של המטפלת מיניה כועסת, תמיד היא כועסת, "שוב איחרת לשיעור הראשון, מה יהיה הסוף איתך?" ואת חלומי שמרתי בליבי נרעש, נרגש. הכל נראה כל כך בהיר וברור שלא מצאתי לי מרגוע והחלטתי לצאת אל האלון הנבוב, יהיה אשר יהיה. חיכיתי לשעת כושר, וזו לא אחרה לבוא.
יצאתי מוקדם בבוקר, חציתי את חורשת האקליפטוס של בית הקברות, דילגתי מעל תעלת הניקוז החוצצת בין חורשת האקליפטוסים לפרדסי כרכור. עליתי בין עצי הדר עמוסי שמוטי אל ח'רבת כרכור. כדרכי עיניי בולשות את כתמי הקרקע החשופה מעשביית החורף, שמא אראה באקראי איזה מטבע או חפץ עתיק אחר שיעשיר את אוספי הצנוע.
להוט הייתי להגיע אל האלון ולנבור כל כך להוט עד ששכחתי להצטייד בסכין החפירות שלי, ויותר גרוע, שכחתי את כללי הזהירות. (וכאן עליי להסביר). באותו חורף נודע בכל יישובי האזור, כי להקה של כלבים עושה שמות בדירים ובלולים. לא עבר לילה שלא נפגע איזה דיר או לול ואפילו עגלות רכות נטרפו מיד לאחר היוולדן בעוד אימן טורחת בניקיונן.
המושבניקים והקיבוצניקים היו חסרי אונים אל מול להקת הכלבים שהתפראו. מלכודות פיתיונות רעל, ציידים נושאי רובה ג'יפט וכלבי שמירה. דבר לא הואיל ואיש לא הצליח לפגוע בלהקת הכלבים, אף לא באחד מהם. בימים היו הכלבים לנים בפרדסים או בחורשים או במערות בגבעות מענית, ועם רדת החשיכה יוצאים אל פעולות הטרור שלהם. אנשים שראו את להקת הכלבים ידעו לספר כי בראש הלהקה מובילה כלבת זאב גדולה ויפה. אין ספק שערמתה ומנהיגותה של אותה זאבה היא ששמרה על הלהקה מכל פגע.
ובכן, בעודי פוסע לי אל מטמוני כשעיניי בולשות את האדמה בח'רבת כרכור, לפתע מתחיל לבי לפעום בעוצמה רבה, גרוני יבש וצמרמורת קרירה חולפת לאורך עמוד השדרה מעורפי אל עצם הזנב במכנסיי. קול רחש שהגיע מאחור העירני אל הסכנות מסביב. הפניתי ראשי במהירות אך לא ראיתי דבר וחצי דבר, החשתי צעד, חציתי את כביש ואדי ערה ופסעתי במהירות בין פרדסי המושבה. הרחשים ששמעתי מדי פעם מאחוריי רק דרבנו אותי להחיש צעדיי אך בהביטי לאחור לא ראיתי מאומה. הגעתי כבר קרוב לאלון הנבוב שעה שטפיפות צעדים שנשמעו מאחוריי הייתה כה ברורה שכמעט ופרצה מפי צעקת בהלה. סובבתי במהירות על מקומי, והנה בין העשבים ועלי החצב מציצות זוג עיניים צהובות חורשות רע. רק אז נזכרתי בלהקת הכלבים הטורפים. לאט, לאט בברכיים רועדות, עיניי מביטות מהופנטות בעיניים הצהובות, צעדתי לאחור, נשארו עוד צעדים מספר להגיע אל האלון, הפניתי גבי אל כלבת הזאב הגדולה, המאיימת ובמהירות כל עוד רוחי בי רצתי נוריתי אל פתחו של האלון הנבוב בזריזות חתולית דרך ארובת הגזע החלול וכבר אני יושב על מסעף הענפים רועד בכל גופי ומשקשק מאימה כעלה ברוח. מעיי מתהפכים ובטני הומיה.
כלבת הזאב השמיעה יללה מפחידה, פראית. מיד הופיעה כמו לפי פקודה להקה של כלבים יוצאים מבין עצי הפרדס הסמוך נובחים בעליזות שמחים ובוטחים ומבטיהם מכוונים אל צמרת האלון, ריר מגעיל ניגר משפתיהם המקציפות. באותו רגע רציתי רק דבר אחד, לבכות. לבכות מכל הלב, כל כך בודד הייתי ומאויים.
הזאבה החלה מרחרחת בתוך חלל הגזע, מעיפה מבט כלפי מעלה וכבר היא מטפסת לחרדתי הרבה, לוחצת גבה אל קיר הגזע הפנימי וכפותיה מושכות לעברי כלפי מעלה במעלה הניקבה, עוד מעט ותגיע אליי. לא יכולתי יותר לעצור את מעיי המתהפכים מאימה, הפשלתי מכנסיי והפחד שילח את כל תוכן קיבתי הישר אל תוך ארובת האלון.
להפתעתי הרבה השמיעה כלבת הזאב יללה של צער ונחלצה לאחור יוצאת מחלל העץ וכבר היא מתפלשת בעשב הירוק משפשפת פרוותה שנזדהמה מתוצרתי. הופתעתי לראות את הלהקה כולה מסתלקת בבושת פנים. מרחוק שמעתי טרטור מנוע של טרקטור, יכולתי לראותו קרב אל החלקה שבה הסתתרו הכלבים. עכשיו ידעתי שניצלתי.
עברו עוד שעתיים עד שהעזתי לרדת מהעץ, חיבקתי באהבה את גזעו ומיהרתי לרוץ הביתה, הישר אל ארוחת הצהרים.
"איפה היית כל היום?". שאגה מיניה המטפלת לעברי ואני שתקתי ואת סודי לא גיליתי. רק אז כשישבתי לאכול נזכרתי לפתע במטמון הטורקי. ואמרתי לעצמי: "עזוב את זה, הרי זה רק חלום".

---

  
אודות ענבים תנים ודבורים

כשהייתי ילד אז כבר גידלנו כרם ענבים, עוד זמן לפני שידעתי גידלו אצלנו ענבים, אך זכור לי כרם אחד שכל כולו כמה שורות קצרות של גפנים והוא נטוע איך שהוא בין שתי שורות צריפים שגרו בהם משפחות ובאחד החדרים בצריף דרומי בחדר אמצעי גרנו אנחנו.
אבא שלי עבד כבר אז בכרם ובמטעים ובשבתות נהגו הוא והשכן שלנו שהיה מורה לטפל בכרם, להשקות, לזבל, לעשב, לזמור ואפילו נהגו לגפר בגופרית.
שבת אחת יצא אבי אל מושב שכן והביא איתו סוס אפור גדול ומחרשה ערבית בעלת להב ברזל שהייתה קשורה אל צלעות הסוס יחד עם המורה השכן חרשו במשך כל היום עד שעות הערב את אדמת החלקה. כשסיימו ושתו מים צוננים מהג'רה הזמין אותי אבי להחזיר את הסוס למושב. הושיב אותי על גב הבהמה הרוטט המזיע, מעט מלפנים, שלא אשתפשף במחרשה הכפותה אל צלעות הבהמה וכך הוביל את הסוס בין הפרדסים בשבילים צרים מוצלים עד שהגענו והרגשתי בטוח וכל כך שקט וטוב שכל הדרך חזרה לא עזבתי את ידו של אבי כאילו איזה קשר חדש נוצק בינינו.
הכרם הזה תחום בשיפוע קל על גבעת הקיבוץ, לא קשה לשלוט במים הזורמים מברז שיצר אותו רודניק המסגר במיוחד להשקייה הצפה בסוג זה. היו שם בכרם ענבי מוסקט שחורים סגולים שמתקו ונעמו, אך מהר מאוד נאלצו לעקור את הכרם בגלל עבודות בנייה של שכונת שפירא, שכונה חדשה שבנו אצלנו בקיבוץ.
את כל נטיעת הכרם החדש העבירו מזרחה הרחק מהנקודה שלא יפריע. מזיכרון יעקב אצל שתלן אחד קנו ייחורים מורכבים כפותים ברפיה ועליה קרום דק של שעווה. את הזמורות האלה טמנו באדמת הכרם תחת תלוליות במרחקים מדודים. האדמה הבינונית המנוקזת עודדה את הזמורות לפרוץ במהירות גדולה ותוך שלוש שנים יכלו האנשים ליהנות מפֵרות מבכירים ראשונים.
גדלו בכרם ענבים מזנים מגוונים שונים. היו שם: אלפונס, ענביו כהים גדולים בשרניים וזגו מתפצח אך אינו מתוק, מוסקט המבורגי, קטן יותר, תוכו צבעוני והוא מתוק עד כדי צריבת הגרון. מוסקט צרפתי לבן מתוק. שני המוסקטים בכלל נראה שנועדו יותר לתעשיית היין מאשר לאכילה וגדל שם התמר, שברוסיה כינוהו אצבעות של גברת בגלל אורכו ויופיו המושלם של פריו, מספיקים חמישה ענבים וכבר שבעתַ. בשיא בשלותו היה התמר מזהיב מעט וצובר מתיקות ריחנית עד כי נאלצו הכורמים להתחרות בדבורים שגם עבורם היה הפרי מאכל תאווה. את הדבוקי שניסה בכל מחיר להתחרות בתמר נמנענו מלאכול.
בסככות בין החלקות מקום שנועד להקל בסיבוב הטרקטורים מובילי היבול ובכדי לקטוע שורות ארוכות מידי גידלו את הסולטנינה הקטנה שיתרונה בזה שנטולת גרעין היא ואין כל חשש לנגוס באשכול בפה מלא. בכדי לקטוף אותה העמידו משטחים מיוחדים על גלגלים שהקנו גובה נוסף על מנת להגיע בשעת בציר או זמירה. המבכיר בזנים נקרא מלכת הכרמים ולמעשה כל יתרונו במבכירותו.
כשעבר מתבונן באשכולות התלויים כמשקלות כולם נקיים ממחלות ומזיקים, ראה לפתע אבי והנה מישהו נגס באזורים המבשילים וחיבל במראה השלם ובפרי הטוב. למחרת שוב ראה את אותו מראה והדבר חרה לו מאוד. לא עבר זמן רב וגילה את שורש הרע ואת המחבל בכרם ובוזז היבול, ידע כי זה התן.
לקח את האתון האפורה ורכב עליה אל המושבה השכנה שם בחנות מיוחדת קנה צנצנת ובתוכה כדורי רעל נגד תנים שנהגו להשתמש בהם באותם זמנים והרעל הזה נקרא סטריכנין. חזר ברכיבה על גבי האתון אל מטבח הקיבוץ וביקש שאריות בשר ועור. הוציא מהצנצנת את כדורי הסטריכנין הלבנים כמו פנינים, וטמן בפיתיונות פנינת רעל בכל פיתיון, שם בדלי עשוי פח והזמין אותי לעזור.
יחדיו צעדנו עם הדלי אל הכרם צועדים יד ביד ואבי סיפר לי את עניין התנים והרעל פיזרנו פיתיונות וסימנו את כולם ב"פְלַפון" קצר לסימון נטיעה שתקענו באדמה לסימון ואכן למחרת מצאנו שהפיתיונות נעלמו והתנים התפתו לאכול ונפחו נפשם לא הרחק מהמקומות המסומנים.
באותם זמנים נהגו להרעיל תנים בשיטה זאת בכל חלקי הארץ והתנים מתו במאות. אחיהם של המתים אכלו בבשר הנבלות כי הרי אוכלי נבלות הם, וגם הם מתו, באו עופות דורסים וגם סופם מר ובאו אוכלי בשר אחרים כגון עורבים, נימיות, קיפודים ודורסי לילה ובקיצור צרה גדולה עד שקמה החברה להגנת הטבע והפסיקה והודיעה שאסור לפזר רעל נגד תנים, ואז לקח להם לתנים לשוב אל אזורנו ארבעים שנה ודורות של ילדים לא ידעו פשרן של יללות תן בלילות.
כשמספרים על התנים האויבים בכרם כדאי לזכור שהיה עוד אויב מתנכל שאין להקל ראש בחומרתו ואני מתכוון לדבור, כן לצרעה המזרחית שלא זו בלבד שהייתה נוגסת בענבות ברעבתנות רבה וטורחת על הבשלות שבאשכול, אלא נוהג עשתה לעצמה להסתתר מאחורי האשכול עד ששלח הבוצר ידו לאחוז באשכול ואז נעקץ בכאב בדיוק בקצה האצבע, נוסף על זאת חוצפתן של צרעות מזרחיות אלה הקרויות דבורים בפינו רבה כל כך שהיו תוקפניות נורות במפגיע אל רגליים ופנים ומכאיבות מאין כמוהן.
אבא שלי ידע את הסוד כיצד אפשר למנוע גאוותם של דבורים על מעשיהם הרעים. הדרך הייתה כרוכה בכל מיני שיקולים חינוכיים וכלכליים עד שהוחלט לנסות את הדבר.
בחודשי האביב זה הזמן שכל דבור שרואים אינו סתם דבר עוקץ, אלא מלכה של דבורים ומלכה זאת של צרעות מזרחיות, באם צדים אותה באביב, שווה צייד זה לצייד מאות צרעות מזרחיות. לא אתיימר לאמור שכל הדבורים ישמדו אך בוודאי חלק הארי בהם ואז הוחלט שכל ילד או אדם שיביא באביב פגר של דבור יקבל פתק ובפתק יהיה כתוב שהוא רשאי לבקש בעונת הענבים קילו אחד מאיזה זן ענבים החביב עליו וכך החל מצוד עצום ורב וכל שעות הערב עסק אבי בספירת קורבנות הצייד ובכתיבת קבלות המאשרות. גם אני השתתפתי בציד הזה וכל כך שקוע הייתי עד כי בלילה בשנתי חלמתי סיוט על דבורים הנכנסים אל המצעים ותוקפים בכפות הרגליים עד שנעורתי בחרדה רבה.
כשהייתי נער וסייעתי לחברים בכל עבודות הכרם החליטו יום אחד לעקרו אותו כי זה לא מביא מספיק ברכה, לימד אותי איש אחד עולה חדש מרוסיה, איך מנסרים במסור שניים, כי הוא בא מסיביר והיה שם במחנה עבודה והוא יודע. והאיש הזה בכלל עבד בחייטות ותפר מכנסי חתונה מטרלין וקורדרוי גם בגולה וגם כאן אבל ממנו למדתי לנסר לאט ושבע למדוד ובשמינית לגזור, שעה שניסרנו במסור שניים את סככת הסולטנינה.
בקיץ הלך אבי לעולמו ואני אינני נער זה זמן רב, נברתי בעיזבונו ומצאתי ספר קבלות כרוך בכריכה קשה ושם מצאתי את שמותיהם של כל ילדי הקיבוץ ורבים מחבריו שעסקו בצייד אביבי של צרעות ודבורים. העתקי הקבלות הכחולים נשארו חתומים בספר בכתב עגול ותם: עדנה 8 צרעות, הלל 6 צרעות, יואב 11 צרעות, מוטקה 5 צרעות, ז'קי צרעה אחת.

ניבי.

2002 
"חדר"

"כולם לחדרים!" נשמעה הקריאה הגואלת. "השעה ארבע, שעת ההקמה!". ההקמה זהו הזמן שבין ארוחת צהריים ושעת החדרים. בימי החורף שבדרך כלל הם ימים קצרים לא "נרשמו" כל מאבקים בין המקימה ובינינו אך כפי שאמרתי ימי החורף הם ימים קצרים ומעטים והקושי הגדול לשלוט על חמישה עשר ילדים לחייב אותם לנוח ולקום בזמן, להחליף בגדים ולצאת לחדרים בדיוק בשעה היעודה. בגן שלנו היו שתי דלתות, אחת במזרח ששימשה את המטפלת ואת הילדים לצאת לחצר שם גידלנו ערוגות: קולרבי, גזר, בצל, כרוב ולול תרנגולות צבעוניות. דלת אחרת בדרום הובילה לכיוון המקלחת הציבורית, שלא נפרט מה חווינו שם. בפנים שולחנות האוכל ואחריהם גן הילדים, קוביות צעצועים, ניירות וגירים צבעוניים. בפינת הגן עוד לפני הפתח המזרחי נמצא כעין מטבחון קטן וכיור לרחיצת כלים. בימי אביב, סתיו וקיץ קשה לעצור בילדים שלא יפרצו החוצה אחר שסיימו את ארוחת הצהריים, רצו סוערים החוצה, בתחתונים וגופיות שזה היה לבוש ההקמה.
בשעה אחת עשרה כולם רחצו במקלחת שנמצאה באחת הפינות ושימשה את כל הילדים. לבנים נקיים, הפסקה קצרה, ארוחת צהריים, שהביאו ממטבח הילדים. אחריה, יוצאים לשעה בערך כדי לתת למטפלות שהות לרחוץ את כלי חדר האוכל ואז מנוחת צהריים חובה "להסתובב לקיר!" רוב הילדים נכנסו אל חדרי השינה ונחו את מנוחת הצהריים. השו המתמשך מבין שפתי המקימה הרגיעה את הרוחות הסוערים והתיל תרדמה עמוקה בעייפים.
חלק נכבד מימי הקיץ ביליתי במנוסה מתמדת אל המתבן, אל בוסתן עצי הפרי, אל החמורים, הרפת והדיר. לא פעם מצאתי לי תחליף לאותן שעות מנוחה בהקמה. ממרומי המתבן מבעד לרווח בין הקש לגג הפח צפייתי במטפלת המחפשת אחריי, קוראת בשמי, אך למחרת הכל נשכח והתחיל יום סוער חדש.
גגון פח גונן על רצפה יצוקה מבטון, שני עמודי אקליפטוס שניסר שאולי בחורשת בית הקברות ונשא אותן על כתפיו תמכו את גג הפח ויצרו מגן מצל מפני שמש אחר הצהריים וגשם בימי חורף.
חדר ההורים כל כולו ארבע על ארבע מטר, קירות מסוידים לבן, ארון בעל שתי דלתות בשביל לאחסן בתוכו בגדים וחפצים אישיים. על הארון מזוודה חומה גופה קרטון ופינות פח לחיזוק ובתוכה שמורים תמונות ומכתבים מהגולה. מיטה קטנה ותחתה מיטה קטנה יותר. ארגז פח למצעים, בתחתיתו גלגלים קטנים להסעה. כדי להתכונן לשנת לילה היו מסיעים את ארגז המצעים מרוקנים אותו, מחזירים אותו למקומו ורק אחר כך אפשר להוציא את המיטה הקטנה. לא הייתה שם בחדר ההורים מיטה זוגית אלא מיטה מעט רחבה יותר ממיטה רגילה. המיטה הזוגית נוצרה מדורגת כתוצאה מהפרשי גובה מחייבים בין שתי המיטות, זאת הקבועה וזאת שתחתה.
תחת חלון המזרחי שפנה אל השדות עמד שולחן כתיבה שהיה כעין מרכז בילוי וסביב לו שלושה שרפרפים מעץ בצבע חום ומראיהם פשוט, אלא כשיושבים עליהם צריך להיזהר לבל תיצבט על ידי לוח הדיקט המשמש מושב אותו לוח חובר במסמרים קטנים אל מסגרת עץ. מסמרים אלה נשלפו בקלות וסכנת הצביטה ריחפה על כל עכוז שהתיישב בהיסח הדעת. מדי פעם היכה שאולי בראשי המסמרים בעזרת עקב של נעל או אבן אך לא עבר זמן רב והמסמרים הקטנים נשלפו ומקור הצביטה חזר לסורו ולצבטנותו.
בפינת החדר הפנויה הציבו כורסא שקיבלו מועדת חברים ולידה מנורת קריאה על רגל. על התקרה במרכז החדר בדיוק תלויה מנורה ואהיל קלף תפור ולו מסגרת מתכת.
מחוץ לחדר על אחד מעמודי התמך של סככת הפח, תקוע מסמר ועליו היו תולים את בגדי העבודה המיוזעים בתקווה שיתייבשו עד מחר. כביסה השליכו למכבסה פעם בשבוע ואת הבגדים המיוזעים צריך לייבש. קורים לבנים של מלח זיעה נשזרו כמו קווים טופוגרפיים במפה באזור בתי השחי, צפופים צפופים וככל שרוחקים גדל המרווח בין אותם קווי מיתאר לבנים מלוחים. גם כובע הקסקט קיבל מסמר מיוחד ותרמיל הצד גם הוא, בבוקר קיבלו הבגדים מין נוקשות שהותיר בהם מלח הזיעה שייבש ברוח. למטה ליד בגדי העבודה התלויים סמוך לעמוד האקליפטוס, שהסירו ממנו את הקליפה לפני שנשאו על כתף למקומו המיועד, הוצבה שם ג'רה אפורה שפיה כוסה בשבר בלטה אפור גם הוא, כדי למנוע צפרדעים קטנות וחרקים מלחדור אל מקווה המים הצוננים. שאולי אהב ללגום מהקילוח הדק שזלג מזרבובית הג'רה הישר אל לועו, בלא שתגענה שפתיו בפיה, שפתיים שמעולם לא הסתגלו ליובש הארץ ישראלי, אך כוח הפעולה של הגרוגרת היורדת ועולה קולטת את המים הצוננים אל הוושט החרבה, הרווה צמאונו.
את נעלי העבודה המשומנות בשמן עור ריחני ושחור הניח על גבי תיבת שדה שניצבה בפינת המרפסת ובחלל שבה ניצבו זוג מגפיים שחורים וגדולים. לצידם "פטס" מבד ברזנט. כף לנעילת נעלי שבת תלויה על מסמר קטן שתקוע בתוך התיבה במקום מוגבה מעט.
מגבת לחלק גוף תחתון ומגבת לחלק גוף עליון. סבוניה, כלי גילוח וראי קטן ארוזים בתיק עור קטן שנקרא "נססר". הראי הקטן שימש לסקירה של אזורים נסתרים בגוף. בקיץ הלך בסנדלים אל המקלחת הציבורית ובחורף הלך במגפיים מהמקלחת חזר מדיף ריח קרם וולוטה שמשח על פניו לאחר הגילוח. בגדי עבודה טרם ניתלו על המסמר המיועד היו גלולים לגליל מהודק כ"שהלבנים" האפורים ארוזים בתוכו. כשחזר מהמקלחת לבוש בבגדי שבת, שם רגל יחפה על גבי תיבת השדה הניצבת ובעזרת אולר אנגלי שהעניקו לו עת שרת כלוחם במשמר החוף, גזז פעמיים בשבוע את ציפורני רגליו ופעמיים בשבוע את ציפורני ידיו, כך נהג. האולר מהצבא הבריטי נמצא עד היום אצלי כמזכרת, אך בימי ילדותי, נעוריי וגברותי לא מש מכיסו של שאולי. באחרית ימיו של אולר זה נמצא להבו משויף ומושחז עד אמצעו דק דק וחד כתער.
שרה אימי לימדה אותי להקשיב למוסיקה קלאסית שבקעה מרדיו אפרט "אמרסון" שחילקו לחברים לפי תור הוותק. בשבתות הקשבתי לתוכנית "המסך עולה" ו"סיפור בהמשכים". באחד במאי שידרו את המצעד מהכיכר האדומה במוסקבה ושרה שידרה בתרגום מתאים את כל המצעד שלווה במרשים צבאיים ובנאומים ארוכים ומייגעים. ממנה למדתי להקשיב ולהתבונן בתמונה ואפילו להבדיל בין היוצרים השונים. ממנה למדתי שמכלב צריך לפחד פחד מוות שלא לדבר על נחש ומיני מריעין בישין אחרים. כשנחה אחר הצהריים שרועה על הגב פשוטת אברים, פיה פעור כמבקש לפלוט מהגוף עננת עייפות וגם נקבים אחרים בגופה מציפים ריחות שממלאים את חלל החדר ואז נמנעתי מלשהות בחדר הצר שם ובחרתי לשוטט במרחבים. הייתה לבושה קומביניזון ורוד או לבן עשוי בד סטן חלק. כשלבשה את בגדי השבת נעמדה נסתרת על ידי דלת הארון, מבקשת להימנע ממבטי הסקרני הבולש בלא שארצה בזאת. גבולות שד לבן התלוי על גבי גוף בשרי משורטט בתלמים, שריד מודפס משינה יגעה על המיטה הפרועה.
מאוחר מאוד גיליתי שהוריי מעולם לא שכבו במיטה זוגית, אלא אם באופן מקרי נקלעו לבית הבראה של ההסתדרות בזיכרון-יעקב או חיפה. זאת מפני העובדה שבחדר לא היה מקום והמיטה הקטנה שנשלפה מתחת למיטה הגדולה יצרה כעין מדרגה שנבעה מהפרשי גבהים הכרחיים, כפי שהזכרתי לעי"ל.
בחורפים העניקו לי ערבים חמימים ומלאי תוכן עד גיל מאוחר לא קראתי אך שאולי הקריא עבורי את סיפורי קרל מאי, ז'ול ורן, ספרי טרזן, ג'ק לונדון, אריק קסטנר ואחרים. במיוחד נשביתי על ידי סיפורי התנ"ך שסופרו בעל פה על רקע ציוריו המופלאים של גוסטב דורה.
ראשי נח על כרסו החמימה של שאולי ודמיוני נודד אל הג'ונגלים של אפריקה, אל אוקיאנוסים אפלים מפחידים, אל ערבות פראיות במערב הפרוע. שיחקנו דמקה ודמקה הפוכה, רביעיות קלפים, בהן למדנו להכיר את סופרי ישראל ויצירותיהם העיקריות: אברהם מאפו, י. ל. פרץ, פרץ סמולנסקי וכמובן חיים נחמן ביאליק, שלום עליכם, מנדלה מוכר ספרים, י.ח. ברנר ואחרים.
את החדר חיממה פתיליית נפט שעל גבי הלהבה הכחולה שבערה בה, הונח לוח אסבסט ועליו קומקום מים מהביל בשביל הלחות. אחר כך קלינו על האזבסט לחם ואכלנו עם מרגרינה ומלח או גריבינקס (שומן אווז ובצל מטוגן). כשעבתה החשכה בחוץ כיבינו את האור המרכזי בחדר ונצמדנו אל החלון המזרחי, עוקבים אחר תנועת התנים בשדות, עיניהם הבורקות לא נתנו להם להיעלם ולמצוא מסתור ואנו יכולנו לעקוב אחר צעדיהם בעניין רב ולנסות לזהות מי מבין בעלי העיניים הזוהרות הוא בעל הקול המיילל.
שאולי ואני השתנו בחוץ באם היה יבש התרחקנו מעט ואם ירד גשם עמדנו על מרפסת הבטון. בית השימוש הקרוב נמצא במרחק שישים מטר מפתח החדר, כך שצרכים כבדים בוצעו בשעות מתאימות.
על הקיר תלתה שרה תמונות. תמונה של פיקאסו ילדה ויונה, עוד תמונה של צנצנת פרחים, ונדמה לי שזה הכל. על השולחן עמדה עששית נפט לשם ביטחון כשכבה האור, דבר שקרה לעיתים הדליקו את פתיל העששית ושיחקנו במיני צלליות שהוטלו על הקירות ושרה הקפידה שיהיו פרחים בבית בוואזה כבדה שניצבה במרכז השולחן.
מערבית מהחדר שלנו הייתה חלקה קטנה של כרם שריד של כרם שנמצא לא רווחי, אך אבי שבאותו זמן היה נוטע, לא נתנו ליבו לזנוח את החלקה ונשאר נאמן לה. עיבד אותה, זמר, עישב, השקה, חרש, בעזרת סוסה אפורה ששאל ממושב שכן, עד שעקרו לבסוף את החלקה ופינו את השטח לצורכי בניין. מדרום לחלקת הכרם גדל סבך של ורדי בר, שריד של איזו משתלה שנמצאה שם. ממקום זה בערך לימד אותי שאולי להטיל אבן אל גג הפח של הדיר. כשפגע בגג נשמע צליל הפגיעה ואף אני הצלחתי לאחר אימונים רבים לפגוע בגג הפח ולשמוע את אותו צליל נפילתה של אבן על גג פחים. בשבתות טיילנו הלכנו אל ח'רבת בידוס במענית ואספנו שם ביער "אורניות" צהובות ואל ח'רבת מנשיה שם אספנו כמויות אדירות של נרקיסים ריחניים, זה עוד לפני שאסרו על קטיף פראי. לעיתים טיילנו לפרדס שלנו ולפרדס פראנק וחיפשנו מטבעות עתיקים בח'רבת כרכור ושיחקנו באלון הנבוב, לטפס, לצפות, כמו תולעת עץ לשהות ולנדוד במחילתו.
לעת ערב, כשהגיעה שעת ההשכבה, שמלווה בארוחת ערב, שהרי לא יתכן לשלוח ילדים למיטות על בטן ריקה, קרע שאולי פיסה דקה בפינת "על המשמר" ושעה שהגיע לפסקה מותחת שיווה לטון קריאתו מתח רב במיוחד וסיים ב"המשך מחר" ממושך ונמתח והניח את פיסת העיתון במקום סימניה וסגר את הספר בטקסיות.
לשרה היה נוהג, למעשה שני נוהגים קשים שלולא סלחתי לה מכבר עליהם, הייתה היא נושאת אותם זמן רב בצער. נוהג ראשון שנמשך זמן רב היה לנגב מפניי את שארית הריבה הדבוקים בשעת ההקמה ובערב לפני השינה. למעשה מאז אותה תקופה חדלתי לאכול ריבה, לא משום חיבה יתירה לאותם כתמים דביקים בפנים, אלא דווקא משום הרוק הצמיג ששימש לה כחומר ממיס של איים דביקים בפניי. תוך מלמולים ודיבורים מתוקים טבלה ברוק קצה מטפחת-אף שהוציאה ממעמקי שרוול בסוודר או ממסתור כתפייה בשמלה, טבלה פינה ברוק מקציף וניגשה לקרצף ולנקות את הדביקות בפניי. לפעמים הסתפקה רק בנוזל הניקוי ללא צורך במטפחת-אף.
הנוהג השני שנאלצתי לסבול בשתיקה היה הניסיון ללמד אותי להשתין מבלי שארטיב חס וחלילה כנף בגד או שולי מכנס. הייתה אוחזת בין אצבע לאגודל את קצה יותרת עורלתי ומנערת בגמר הזליגה עד הטיפה האחרונה התלויה עיקשת בקצה נער היטב ושאני הקטן כמו ערל במדבר סבלתי עד שלמדתי לחמוק מעונשם של נוהגים פסולים אלה.
שלוש שנים עברו עד שאושרה לידתי על ידי כל הוועדות הקיבוציות הנוגעות ואז נמצא התקציב והוריי הורשו להתחתן כדת וכדין והביאו לי שי שוקולד חלב מתנה ושלא יהיה הדבר קל בעיני מישהו משום שבאותם ימים וימים רבים אחר כך, שוקולד לא נמצא על שולחננו אלא מאותם שקיבלתי בילדותי כל יום שישי בהקמה, בחלוקה שוויונית של שש קוביות לנפש.
כששאולי גמר להקריא בערב ואמר: "המשך מחר!" ובאותו ניגון מרתק בו הקריא את הסיפור ובו אמר: "המשך מחר" הוסיף: "הולכים לבית הילדים" ואני עדיין שבוי בסיפור שהקריא בפתוס מלא נגינה ומשוח במין גוון מותח ויחד עם זאת קרוב כל כך ומרגיע. הולכים הביתה אל בית הילדים, לא שבבית הילדים היו פוסקות "ההרפתקאות" והחוויות, אלא שהיו אלה מסוג אחר. כשהלכתי לבית הילדים הלכתי "לבית" עד היום כפי שקורא אני להוריי בשמותיהם הפרטיים שהרגילו אותי בכך, כן קשה לי מאוד לאמור: "אני הולך הביתה" ולחשוב על אותו חדר, היום הבית הוא שניים עד שלושה חדרים, מקלחת שנבנתה, בית שימוש, מטבח, חדר אוכל, חרסינות, מחסן ועוד, מיני גינונים, מסלעות וכיוצא בזה. היום קוראים לזה "מרכז" וכשהנכדים שלי הולכים אל הוריהם הם הולכים "הביתה" והבית הזה משמש להם ללינה ומגורים ואותן חוויות ילדות עוברות עליהם שם בבית ההורים מול המסכים המרצדים.

ניבי.

2001 
אפרוחים

זיעה רבה מידי ליחלחה חזית רחבה בבתי השחי והסביבה, מאוורר צבאי כבד שחור שטירטר בצד, לא הקל הרבה. עגלי זיעה כיסו את פניה ואת שפתה העליונה המנוצה מעט. שקועה במלאכתה, עיניה סורקות מערכות כמו אולטרה סאונד, גפיים, גולגולת, מקור, שת, פלומה, מצב כללי. תחת גבינים שחורים עבים התרוצצו זוג עיניה הזעירות שקועות עמוק בארובותיהן. בזריזות חפנה את האפרוחים החמימים, שלושה שלושה, כהרף עין בוחנת אותם, סוג א' משליכה קלות אל תוך ארגז קרטון, זכרים לקרטון אחר. את הפגומים חבטה, אוחזת ברגליהם אל טבלת השולחן ובאותה תנועה הטילה אל דלי כבד מיוחד הנח לרגלי שולחן, שם פירפרו להם פירפורים אחרונים עד צאת נשמתם. בכניסה זבובים צובים אצל חבית אשפה שובעים שרידים שדבקו בקליפות ביצים, ריח רע של בשר רקוב וביצים סרוחות.
דלת הברזל פתוחה אל יום חם בוהק, משמאלה ערימה גדולה של מגשי מתכת מחוררים גדושים באפרוחים צהובים מרעישים, מימינה ערימת קופסאות קרטון ריקות מחוררות לאיוורור. בפינה מאחור סדורים קרטונים אפורים לאיסוף ביצים. קרן שמש מאירה חודרת דרך אשנב קטן מטילה אור על המאוורר בפינה, יוצרת אפקטים קולנועיים. פלומה דקה מרחפת באוויר בעד קרן האור נראית כאבק זהב. מטפחת ראש פרחונית קשורה היטב אל ראשה מונעת אבק פלומה זה מלחדור אל שחור שערה.
מיד כשניצב מבויש בפתח חשה בנוכחותו, אט קימטה מצחה מרימה גבינים אפלים, נעצה מבט קצר, לרגע לא האטה מלאכתה, מוכנית חבטה רוצצה בשולחן. באימה ויובש קל בגרון התבונן כמהופנט "שבוי", מנסה להבין.
בצד השני של דרך העפר הלוהטת: מחסן הקירור, מכונת בריזלר מצננת חלב הנוזל כמסך רחב של תחרה שקופה לבנה מצטנן על גבי פח נירוסטה גלי עד שיורד אל קרביו של מרזב צר בזרזיף דק אל תוך כד חלב מגולוון. חוט ברזל כפוף כאנקול, תלוי במזוזת הבריזלר עליו ליטר האלומיניום וכל צמא יכול לשתות בעזרתו חלב קר טרי. העודף חוזר אל פי הכד.
הדרך במעבר בין מחסן הקירור ומחסן הלול לוהטת, רק בעלי גלד עור עבה כמוהו יכלו לצעוד בו ללא קושי ואפילו בהנאה מסוימת. מתחרים היו ביניהם מי יאריך שהות בלהט הזה. מכסים בחול לוהט את כפות הרגליים וניצבים במבחן של פקירים הודיים. לבסוף, נתנה בו מבט נוסף חייכה, דבר שהבליט שומה קטנה מבצבצת מבעד פלומת שפם מאובק, והעניקה לו שישה מהפגומים.
בזהירות הניח אותם בתוך קופסת קרטון שהכין בעוד מועד. לא ידע איך אומרים את זה בדיוק, אך הודה לה בלבו. כל משך אותו יום עסק ב"ארגון" תיבת שדה ושבבים, קופסת שימורים קטנה למזון וקופסת קונסרבים שלפנים היו בה דגיגים קטנים בשמן שכונו משום מה שפרוטים.
עם ערב הגיעו הקטנים הפלומתיים אל ביתם החדש: אחד היה קרח שת, אחר צלוב מקור, שלישי צולע, רביעי נטול פלומה, אחר שתום עין ואחרון בעל מידות זעירות במיוחד. תחת כיסוי בד קנבס גס, נשארו השישה נחים בתיבת השדה. הגיש להם בקופסת הסרדינים הקטנה: ביצה קשה מגורדת, גבינה ופירורי לחם, ובקופסה האליפטית מים. אותו לילה חלם חלום מסוייט אודות אפרוחים נחבטים בשולחן והתקשה לישון מרוב ציוצים עד בוא השחר בו הפכו הציוצים לשירת ציפורים עליזה.
חיש מיהר אל הצהובים החמימים הפלומתיים המתוקים הרכים האפרוחים שלו בתוך הבוקס, בוקס שמשך בהסתר ממחסן עצי-הפרי. שקט וקרירות שררו בשעת בוקר מוקדמת, כל השישה נתגלו, שעה שהסיר את מסך השק, סדורים בקופסת השפרוטים האליפטית כבמסדר סדורים רובצים ראש לרגליים, רגליים לראש כמו סרדינים בשמן, היו צוננים במים, עיניהם כבויות: קרח השת, צלוב המקור, הצולע, הקרח, שתום העין והפצפון.
בגומה קטנה קברתי אותם, ארוזים כמו שהם ומעליהם בלוק שבור.

ניבי

---

אויב אנגלי


כל הקיבוץ על טפיו נאסף על הדשא הגדול. בקצה הדשא נוצרה המולה שם עמד המוכתר שלנו שדיבר אנגלית ונשא ונתן עם חבורת לובשי חצאיות משובצות וכובעי ברט בעלי פונפונים צבעוניים גם כן. על פני האנגלים בלטו שפמים מסורקים. הסביר להם המוכתר בשפתם כללים שונים ואיך לצעוד ולאן להגיע וכל מיני פרטים בדרגות חשיבות שונות עד רגע מסויים בו תקעו בחצוצרה ונפחו בחמת חלילים, תוף הקיש בקצב וללא אומר ודברים הסתדרה תזמורת סקוטית בשורות של ארבעה ומנצח בשרביט כסוף בראש נתן קול שאגה ומרש נעו הכל על הדשא הגדול נוכח הקהל וצעדו תוך נגינה, החברים והילדים מריעים: שמאלה פנה, קדימה מרש ושוב סיבוב וכולם כה נרגשים מהמעמד שלא ברור לי בדיוק מה הוא ואפילו המוכתר הצועד בעקבות התזמורת במכנסיים שלוש רבעי, מעורר גלים של צחוק, נבוך בקרב רעיו.
עוד לפני התזמורת הסקוטית זכורה לי סוללה של תותחים כשחפרו עמדות בשדה של השכן הקפיטליסט ובשדה הזה רק אספו את יבול הבוטנים, אך כמו גידול בוטנים לא צריך לטרוח הרבה בכדי למצוא לקט פיאה ושכחה ואותם בעלי תותחים מלקטים היו, קולים ומפצחים תוך לגימת גינס האהובה עליהם. אנחנו הקטנים רצים בינות לתותחים וזוכים להתכבד בשוקולדים עבים של אנגלים וסקוטים.
היו שם גם הודים וההודים האלה שידענו שהם באו מהודו, על שום שחבשו לראשם טורבנים מיוחדים, כאלה שרק הודים לובשים וביניהם נמצא גם אחד שניגן בחליל כרסתן אל סיר מקלעת נפוח שיצא מתוכו נחש משקפיים וכל הילדים ברחו לקיבוץ וחזרו רק אחרי ימים אחדים כשהתותחים עם הסקוטים האנגלים וההודים נסעו להם לשדה אחר אולי על איזה שלף או תלתן.
ההודים האלה שסיפרתי עליהם קודם עשו להם נוהג לצוד תנים כי היו רגילים כך, הסבירו לנו, הם צדים בארץ הודו שזאת ארץ גדולה שכולם צדים שם חיות. ההודים האלה אספו ברזלי בניין עגולים והשחיזו את קצותיהם לשפיצים דוקרניים כחניתות אחר כך נכנסו אל שורות התירס שצמח גבוה, חלקם החלו מתופפים על גבי פחים וצועקים קריאות מטילות אימה של פראים אוכלי אדם. בקצה השני של שדה התירס ניצבו אורבים בעלי החניתות הדוקרניות, אלה שהכינו בעוד מועד מברזל בניין עגול.
בתוך השדה על האדמה הקרירה נמנמו תנים ממתינים לשעות פעילותם הלילית, אך מכיוון שהוטרדו על ידי רעש המתופפים פתחו בהליכה ובריצה קלה לאורך השורות הצפופות של התירס עד הגיעם אל קצה החלקה מסונוורים מעט מאור היום הזוהר לא הספיקו יותר מלהעיף מבט וכבר נמצאו משופדים בחניתות ברזל בניין עגול לקול צרחות פראיות של ציידים הודיים המשרתים בצבאות הוד מלכותה. ילדים מתגודדים בקבוצה קטנה בצילו של אלון תבור בודד בשדה, צפו במהלך, אימה ובהלה בנפשם הרכה והרבה סימני שאלה.
אנגלי אחד גבה קומה מ"הכלניות" גר אצלנו מספר חודשים בקיבוץ. הוא, אשתו והילד שלהם פיטר. אמרו עליו שהוא אנגלי טוב. הם גרו בבית הבטחון בחדר האחרון. האנגלי הגבוה עישן מקטרת ושוחח באנגלית עם המוכתר של הקיבוץ שידע כאמור אנגלית וכינו אותו "לורד אוף כרמל" וכל כולו נפוח בכל חזותו עד כי דומה עמד כל רגע להשמיע קול בום ולהפוך לירייה של גומי בלונים. אימו של פיטר כמעט שלא נראתה אך מי שראה אותה לא יכול שלא להתרשם מיופייה ומהדר הלבוש שלה שלא תאם בדיוק את לבושן של חברות הקיבוץ.
"הבעיה" שלנו היה פיטר בן גילנו, שנראה תמיד מסורק ומבריק, צח ונקי, לבוש ומכופתר, נעול נעלי לכה שחורות מבריקות גבוהות שלושת רבעי, מכנסיים גם הם שלושת רבעי, מותירות רווח צר לברכיים חיוורות, כתפיות וכפתורים נוצצים. ילד עגלגל זה ראוי הוא שנמצא בו ידיד על אף היותו בן כלנית, "עירוניסט" מגונדר, ואף על פי שביקשונו בשיחה מיוחדת לשתף את פיטר במשחקים, נכשלנו מיד בניסיוננו הראשון והפכנו חיש לאויביו המסוכנים.
שיחקנו בחורשות האורן לבושים תחתונים וגופיות ופיטר ישב על המדריגות, ברכיו הצחות מציצות ולחייו ורודות כאפרסקים. מידי פעם געה בצחוק וניסה להשתתף בחיוך שלא היה נטול קורים של חנפנות. הילדים, לא נחוץ להם יותר מרמז, רצו אליו משתינים בזרמים תלולים לכיוונו, זוכים לצרור ביטויים באנגלית כבדה שרק מגבירה את קול צחוק הלגלוג וניסיונות החיקוי עד שעקר ממושבו וחזר אל החדר בבית הביטחון. אחרי זה נוצר צורך לפגוע בילד הזר החריג באכזריות של ילדים שיידע שפֹה זה לא אנגליה, ולנו יש חשבון עם ה"כלניות" ובכלל שלא ישוויץ.
אחרי שהמשכיבה בערב הלכה, התאספנו ילדי החדר הגדול, הבינוני והקטן ולאחר דיון קצר הוחלט להטמין לפיטר בביתו פצצת סרחון. כש"פיצה" אמרה: יוצא לי והתיישבה על האסלה רכן לידה אבשי אוחז קטע עיתון ישן ולוכד בכפו המוגנת את המוצר המוגמר, אז עטפו את זה בעיתון וקשרו בסרט והניחו ועל דף נייר כתבו בכתב של ילד כיתה א' שאך למדו לכתוב: לפיטר! והוסיפו ציור של כלנית גבוהה ואימא ופיטר שסימנו אותו בחץ שיהיה ברור למי הכוונה. שני מתנדבים דילגו מעל המרפסת בבית האבן והניחו שם את הפצצה המתקתקת כנקמה על כל מה שעשו האנגלים והכלניות והיו גם פצצות רזרבה שנשכחו במחבואים בחדרי השינה בבית הילדים עד שנמצאו בבית הילדים נותנות ריחן על ידי המקימה מהגרעין שידעה איך להביא לסוף כל העניין. זה נגמר ימים אחדים אחר כך, כשפיטר והוריו חזרו באוניה לאנגליה והילדים מכיתה א' עברו לכיתה ב'.

ניבי

---

אופניים

אולי אגזים אם אומר שזהו זיכרון ראשון שלי, אך זיכרוני לא חריף במיוחד או נוצר אירועים קדומים, אירועי בראשית. יש אנשים שזוכרים מגיל שלוש ושמעתי על כאלה שזוכרים את ינקותם ואחרים המהדרים אפילו זוכרים מהרחם ומי שפיר. אך אני, מה לעשות, זיכרוני המוקדם ביותר כמה שאתאמץ להקדים מגיע מגיל שמונה ואולי אפילו מאוחר יותר.
בזיכרון זה מתבטא רצוני העז באופניים, כן פשוט אופניים, מה שהיום נראה אצלנו בקיבוץ ככלי תחבורה שאין אתה יכול לחיות בלעדיו ודווקא אלה הנאמנים אל הליכה רגלית מוצגים כתמהוניים.
באותם ימים של ילדות רחוקה היו אופניים משאת נפשי, לא אמרתי לאיש, אפילו לא להוריי שממילא לא היה בהישג ידם לממן את משאת הנפש הזאת. אבא של יעל עבד בעיר וניהל את סניף תנובה בחיפה ואזור הצפון, מה שהקנה ליעל זוג אופני אישה אדומים שעמדו ארוזים בניילון שקוף בחדר ההורים ממתינים ליעל שתגדל מעט ותצא רכובה עליהם, אלא שיעל לא מיהרה ואנחנו ילדי הקבוצה הסתפקנו בצפייה באותו אוצר הספון בחדר ההורים מנקר ובורק בצבע חדש אדום וחישוקים מכסיפים. לא ידענו לרכב לבד מחמורים וסוסים שנמצאו זמינים פחות או יותר אך גילינו נכונות ללמוד ואכן זה בא במפתיע. נתלתה רשימת תור לאופניים וברשימה הופיע גם שמי. לכל ילד הוקצבו עשרים דקות רכיבה, כשהבא אחריו הודף אותו אוחז במושב האופניים עוזר לשמור על שיווי משקל ואופניה של יעל נשארו ארוזים בחדר. רק משפחת קונץ שהגיעה משליחות בפריז ובתם רבקה שלבד מפסנתר ובגדי בלט הביאה אופני אישה שחורים בוהקים. התחלנו בתורות הרכיבה וגם רבקה זכתה לקירוב ולקליטה קלה. הוריה של יעל שראו כמה "טוב זה עושה לילדה כפי שנהוג להתבטא" שאופניה משמשים בתור לאימוני רכיבה, תרמו גם הם את אופני יעל וכך הוכפל זמן האימונים ומהר מאוד למדתי איך לרכב מבלי לאבד שיווי משקל ולעוף לשיחים או על הגדר.
אחר כך נוסף עוד זוג אופני נשים כשחזרו הוריה של עליזה משליחות התנועה בארגנטינה וגם הם באו מצוידים באופני אישה ירוקים, פסנתר ותלבושות בלט לילדה המוכשרת. גם במקרה זה צורפו האופניים לתור וכל ילדי הקבוצה למדו לרכב.
רק לאסף היו אופני בלון שחורים, למעשה היו אלה האופניים של אביו ושימשו תחבורה להגיע אל בארות המים המרוחקים ואל ה"בוסטר". האב הקפדן נתן לבנו הבכור לרכב אך אסר עליו למוסרם לתורות. אנו הקטנים לא הרגשנו כל קיפוח דווקא משום שהיו אלה אופני גבר והקושי להגיע לפדלים התבטא בשפשוף הישבן במושב העור הקשה ורק אסף שהיה ילד גבוה וחזק יכל לרכב על אופני בלון אלה.
ב"מוסד" במבנה פח ישן היה מחסן האופניים. היו שם עשרה זוגות, שניים עד שלושה היו בתיקון והאחרים שימשו פעמיים בשבוע את מדריכי קן כרכור שלהם הייתה עדיפות ורכבו אל המעברה ואל המושבה ובפרקי זמן נותרים שימשו יתר זוגות האופניים לתורות רכיבה.
במחסן האופניים טיפלו אותם שזמינות הרכב הייתה רבה עבורם והם נבחרו לוועדת אופניים. גלגלים קדמיים, אחוריים, פדלים, פנימיות, צמיגים, גלגלי שיניים, שרשרות סדורים היו על פי סוגים, קופסאות ברגים, מיסבים, ג'ולות, נפט לרחיצה של אביזרים מגורזים, גופי אופני אישה וגבר סודרו אף הם בנפרד. בחוץ ניצב ברז ולרגליו בקופסת פח חלודה סבון מחוספס לנטילת ידיים. כל מחסן האופניים נמצא במבנה פח ישן שבעברו שימש מקלחת ציבורית ובגלל כמויות המים הגדולות שניקוו ממבנה זה נמצא עכשיו טובל בדשא "קוקויה" גבוה וסבוך שהצליח לגבור ולפרוץ למרות הדריסה והדריכה הרבה של נערים ונערות ואף טיפס בפינות הפחון עד גובה גג הפח והשתרג בין קורות העץ בפינות ובתקרה.
מאז שהתחילו תורות הרכיבה על אופניים לא הרגישו בעלי ה"רכב הפרטי" צורך לשתף את האופניים שלהם עם אותם אופניים שהיו מורכבים מצירוף של כמה זוגות פגומים כדי להרכיב זוג אחד תקין. רק יעל הוסיפה לרכב על אופניה האדומים, מנוילנים ואילו רבקה ועליזה כאילו שכחו את הרכב הפרטי שלהן בחדר ארוזים בקרן זווית.
לא נמצאתי כשיר להדריך ילדים בכרכור ובוודאי שלא במעברה כך שכמעט לא נגעתי באופניים. רק אסף רכב על אופני בלון של אביו משפשף אחוריו במושב העור בשעת הדיבוש. אחרי שסיימתי את לימודיי וגויסתי לצבא למדתי להעסיק עצמי בדברים אחרים והאופניים נדחקו לפינה נשכחת, לא התעורר כל צורך או רצון לא חשבתי עליהם יותר מידי.
כשסיימתי תקופה זאת חזרתי לקיבוץ מלא תקוות וציפיות. מהר מאוד התחתנתי וכאן בפעם הראשונה בחיי כששאלה אותי חותנתי לעתיד שהתגוררה באותם ימים במעברת "מחנה-ישראל" ליד לוד והייתה חיה שם ומסרבת לעזוב מתוך תיקווה לקבל פיצויים גבוהים מהממשלה. "מה תרצה לחתונה? איזה מתנה?". "אופניים!" אמרתי ושכחתי משום שחשבתי שלא תצליח לרכוש אופניים באמצעים הדלים שעמדו לרשותה.
אך ראה זה פלא, יום אחד, ימים רבים לאחר חתונתי מופיע בקיבוץ טנדר טרנזיט אדום בו יושבת לפנים החותנת. הזמנו את בעלי הטנדר והחותנת לארוחת צהריים ואז הוציא הנהג מתא המטען זוג אופניים "יד שלישית", כנראה מורכבים משאריות של שניים או שלושה זוגות. חסר קצת שמן, כמה שפיצים שבורים, המושב סדוק, הברקסים משופשפי גומיות ואילו הפעמון תקין. לא יכולתי לבוא בטענות, סוף סוף זכיתי באופניים משלי. השקעתי בהם את כל הידע שלי וממון רב ובמשך שנים שימשו אותי ואת ילדיי אחרי.

ניבי.