תלמי אריה
אריה תלמי נפטר בעקבות טעות
באבחנה רפואית, בחודש מרץ לפני 34 שנים.
72 שנה לפני כן הוא
נולד בעיר זמושץ בפלך לובלין בפולין, בשם אנשל פוקס,
להוריו שרה וטוביה,
שם גדל יחד עם תשעת אחיו.
טוביה היה יזם
ותעשיין אמיד וביקר פעמיים בפלסטינה בין שתי מלחמות העולם. אריה הושפע מהקומוניזם
הסובייטי, ועסק כסטודנט בתעמולה שהביאה לכך שפעמיים הושעה מלימודיו בקונסרבטוריון.
נדמה לי שקשה במיוחד
להעביר את דמותו של אריה בעלון, משתי סיבות –
האחת היא שאריה לא היה
איש של מילים, אלא של צלילי כינור מרטיטי-לב. בעלון בלתי אפשרי להעביר אותם, אך כל
מי שזכה לשמוע את נגינתו, זוכר אותם היטב בליבו.
השנייה היא שממשפחת
תלמי לא נותר בעין-שמר היום דור המשך:
אשתו של אריה שולמית,
נפטרה לפני 14 שנה, וארבעת ילדיו שרקה (שרה), מרסקה (מרים),
יהודה ודורון עזבו את הקיבוץ, ומלבד יהודה שלושתם לא גרים בישראל.
"שאיפת חייה של
אמי ביחס אלינו היתה שנרכוש השכלה, ואצלי זה לא כל-כך הלך... הייתי ילד חולמני,
אהבתי לרוץ באחו, לרוץ לנחל...", מספר אריה ארבע שנים לפני מותו.
בחוכמתה זיהתה האם
באנשל הקטן כישרון מוזיקאלי, וכיוונה את בנה להתקדם בתחום זה. בגיל 11 התחיל ללמוד
נגינה בכינור. כשסיים את לימודיו בקונסרבטוריון פרצה המלחמה, ואנשל ברח מזרחה מנגן
למחייתו בבתי-קפה, בתזמורות שונות וגם הצטרף כנגן לצבא הפולני.
עם צבא אנדרס הגיע
לעיראק ומשם נסע ארצה, בה כבר חיו שלושה מאחיו. כשהגיע לאחיו אליהו
בעין-שמר בשנת 1943, שינו את שמו לאריה תלמי כדי להסוות את עריקותו מהצבא. בארץ
ניגן בצה"ל, בתיאטרון, באופרה והיה מורה לכינור.
בשנת 1950 הגיעו
שולמית ואריה עם שתי הבנות הגדולות לעין-שמר.
בקיבוץ עסק בעיקר בהוראת מוזיקה וכינור, ובשנותיו האחרונות עבד במפעל-הגומי.
אריה מורי ורבי,
אין כבר כינור
שיתרונן לנו בימים של חג ושל עצב, כי צלילך נדמו...
הם נדמו ואיתם
נעלמה דמותך החייכנית והאדיבה משבילנו.
אתה – שהארת את
דרכי מראשיתה והענקת לי את מירב צלילי,
אתה – שגידלת
אותי להתרונן, להבין ולאהוב את עולמה הקסום של המוזיקה,
אתה – שתמיד
ליווית במבטך האוהד את שעשיתי בכיתת המוזיקה ומעל הבמות,
תחסר לי מאוד.
מנבכי ימי השישי
(ימי השיעור בכינור) השזורים במחרוזת שבועות ילדותי, ניבטת אלי דמותך הנעימה
והסבלנית... מורה קפדן היית, קפדן ורציני, אך תמיד הסתייעת בהומור שובבי, על מנת
לא להכביד ולייאש.
כל-כך רציתי להצליח,
להתקדם ולנגן יפה כמוך; ואתה הובלת אותי קדימה, בנועם, מעודד ומבין, אך כמובן
שאליך לא הגעתי.
בשיחתנו האחרונה
נדברנו לנגן משהו ל"אלגרו" והנה חלית... ופתאום היה "אלגרו"
בלי אריה, וזה היה משונה וזר, עצוב וחסר... וכך יהיה כבר לתמיד – כמה חבל...
בשקט הלכת
מאיתנו, פשוט נעלמת... וכבר אני מתגעגעת לצלילך. אין כבר כינור שיתרונן לנו בימים
של חג ושל עצב...
אך בליבי פנימה,
בתוך תוכי, תמיד ישירו לי צלילך ויתנגנו, כי נעמו הם לי מאוד.
היה שלום אריה.
יהי זכרך ברוך.
ענה ששון
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!