חסר רכיב

דגן ברטיקו

דגן ברטיקו
ג תמוז ה'תרפ"ה - י"ד אלול ה'תשמ"ז
25/06/1925 - 08/09/1987

זיכרונותיי הראשונים מברטיקו, מקורם בימי ילדותי, כאשר היה חבר של פנינה אחותי. בחור יפה וחזק שהיה בא לבקר בביתנו. דמות שילד נמשך אליה בכוח הדוגמא האישית שהיא מקרינה...

אני זוכר את הפעמים שהיה לוקח אותי במשאית ונותן לי להחזיק בהגה, את הגאווה שהיתה עולה בי כשהייתי נוסע במשאית שלו מאחור עד תל-אביב וחזרה.

זוכר את סיפוריו על הבורקס שהיה מוכר כילד, והביקורים בבית אביו שם אכלנו את הבורקס החמים.

זוכר אותו יושב בכורסא וקורא עיתון, ואיך מעולם לא הרגשתי שאני מפריע.

זוכר כמה היה גאה בבנו הבכור אהרון, אבל כשהיינו יחד היה מציג אותי ומספר עלי באותה נימת קול, כאילו אני בנו. יחד עם זאת תמיד הקפיד על שמירת הקשר שלי עם בית אבי.

ברטיקו היה פטריארך, אבל עם חיוך. כאילו הבין שבזמננו אי-אפשר להיות פטריארך ברצינות. כל-כך אהב שכולנו יושבים סביבו, שותים ערק ואוכלים.

ברטיקו, שעלה לארץ בגיל צעיר, היה בשבילי דמות הצבר בהתגלמותה – עוקצני מבחוץ ורך מבפנים. אין אחד שלא נעקץ על ידו, ורבים היו עדים לטוב-ליבו.

כאשר הגיע אלי לאנגליה, שוחחנו על הקיבוץ. ברטיקו תאר לי את הקיבוץ במדויק על הטוב ועל הקשה, תיאור ריאליסטי, שרק אבא טוב, כפי שהיה ברטיקו עבורי, מסוגל לתאר. לפגישה הזו היה משקל מכריע בהחלטה שלנו לחזור לקיבוץ.

גדעון אברהמי





תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב