בן משה בתיה

בתיה יקרה,

אני זוכרת אותך מהימים הראשונים שהגעתי לארץ - תמיד עמלה, עובדת קשה. היית בעיני סמל של נתינה ומסירות לקיבוץ ולחברה.

עבדת ברפת בזמנים הכי קשים. השכמת לקום בצריף החם בו גרנו וקשה היה בו לנוח. תמיד השתוממתי וחשבתי מאין את שואבת את הכוחות ומתמידה שנים בעבודה הקשה.

בעבודתנו המשותפת במטבח, הראית כל-כך הרבה התמסרות, שעות על גבי שעות מבלי לעשות חשבון.

עבדת הרבה שעות כדי לרכוש מקצוע ולהיות בין מייסדי בית-החורשת. המפעל היה יצירת כפייך.

תמיד היית בתפקידים - בוועדת בריאות או בוועדת חברים.

אהבתי אותך – תמיד צנועה, מסתפקת במועט, תמיד ידעת לומר משהו מעודד ותמיד היית נכונה לעזור.

בזמן האחרון, עת המחלה התגברה, עשית מאמצים על אנושיים והיית באה לעבודה. וכשפרצה המלחמה, כמה דאגת לכולם וכמה כאב לך שאינך יכולה לעזור במידה שרצית.

הייתי נכנסת אליך כמעט יום-יום. שמחת שחברים באו ורווית נחת מהבנות והנכדים. היית מדברת עליהם בכל-כך הרבה אהבה וחיבה.

יהיה זכרך ברוך, אהובה הרץ