חסר רכיב

זמיר בתיה

זמיר בתיה
טו' חשון תרע"ב - ג' שבט תשנ"ז
6/11/1911 - 11/1/1997

בשנתיים האחרונות בתיה שכבה הרבה במיטה או ישבה בכיסא גלגלים. אנשים באו והלכו סביבה והיא לא הוציאה קול. לראשונה בחייה היתה חסרת מעש, כאילו התפנתה סוף-סוף לקחת את כל השבתות שצברה במשך עשרות שנים של עבודה בקיבוץ.

כשישבה בכיסא הגלגלים, רזה ושברירית, ניסיתי להיזכר באישה החזקה, החסונה והנמרצת שהיתה. ניסיתי לדמיין את מי שהיתה עוד קודם, זו שלא הכרתי – ילדה שובבה, נערה שאהבה משחקי כדור... עד שהיתה לאישה חמורת סבר, תמיד מודאגת, עובדת קשה, עושה למען אחרים, לעולם לא דורשת לעצמה.

כמו כל אדם, בתיה לא התמצתה בתכונה אחת, אבל בראש וראשונה היתה אשת עבודה וחברת קיבוץ. עבדה בבית-ילדים, במטבח, ריכזה את המטע ואת בירור הפרי ב"גרנות", ולבסוף עבדה במתפרה. זה מילא את כל נפשה ולווה במעין סיגוף – היתה מונעת מעצמה חפצים יפים, קישוטים, נכסים. אני חושב שמעולם לא דיברה בשיחת-קיבוץ, אבל לא החמיצה אף אחת מהן.

כשלא עבדה, התמסרה למשפחתה ובעיקר לנכדים – מכינה ארבע עוגות ביום חמישי, ארוחה בשבת לעשרים אנשים, תופרת, מביאה, מחזירה, הולכת, רוחצת, מנקה, ולבסוף, כשסיימה הכל, היתה מודאגת. בשפתה: "נורא דואגת". כך הביעה את אהבתה – בהתמסרות, עבודה ודאגה.

 

יובל לוריא

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב