וינשטיין יהודה
א חשוון התרס"ח - כ"א אלול ה'תשנ"ג
1907 - 07/09/1993
נולדתי בא' חשוון תרס'ח (1907) בעיירה ביילסק שבפולניה, כ – 50 ק'מ מביאליסטוק, להורים חיים ומרים וינשטיין. הייתי הילד השמיני במשפחה ואחרי נולדו עוד שניים שלא נשארו בחיים. בסך הכול נשארו בחיים 6 ילדים – ארבע בנות ושני בנים. מהתקופה הזאת אני זוכר את לימודי ב"חדר" בגיל 3 – 4. אני זוכר שכול מוצאי שבת היו בוחנים אותי, וכשעמדתי במבחן הייתה נופלת מלמעלה פרוטה ואני האמנתי שמלאך מהשמיים זרק לי אותה. מוקדם מאוד (כמקובל) הלכתי ל"חדר". למדנו מ"בראשית" והתקדמנו לפי הסדר, היינו קוראים מילה או משפט בלשון הקודש ומתרגמים לאידיש כולם ביחד. כשהתקדמנו התחלנו ללמוד רש'י וגמרא וזה היה באמת קשה.
אימא שלי מתה בגיל צעיר כשהייתי בן 10, כנראה משחפת שלא הייתה תרופה כנגדה. דמותה לא נחרתה בזיכרוני אולם ראיתי אותה ביומה האחרון בגסיסתה והמראה ליווה אותי ימים רבים. מאז מותה, כל הבנות של אחיותיי נקראו על שמה – מרים. אבי היה עדיין צעיר במותה ובכל זאת ויתר על נישואין שניים כי בבית היו בנות מגודלות והוא לא רצה להכניס "צרה" לבית ובכך להפר את אחוות המשפחה. רק כשגדלתי הבנתי את גודל הקורבן שהקריב אבא למען ילדיו.
כשהייתי בן שבע פרצה מלחמת העולם הראשונה והיא גרמה לתפנית חריפה ומכרעת בחיינו, כשם שזה קרה לכולם ובפרט ליהודים. עד פרוץ המלחמה נחשבנו לאמידים. אבא עסק ועבד בעסקי נעליים, באותה תקופה אבא קנה בית בביאליסטוק ברחוב המרכזי, הבית שהיה בן שתי קומות עשוי מעץ עם חצר סגורה – זכור לי עד היום. כאמור, עם פרוץ המלחמה העיר נכבשה בידי הגרמנים ושוב ע'י הפולנים הבולשביקים. אני זוכר שפעם אחת אחרי שהעיר נעזבה ע'י אחד הצבאות והכובש עדיין לא נכנס, יצאתי לשוטט ברחובות – היה זה מחזה זוועתי, בפינות הרחובות שכבו חיילים הרוגים בשלוליות דם, מרוסקי אברים ונשקם לידם. הרחובות היו ריקים מאדם ואני בן שבע.
בתקופת מלחמה סבלנו בראש וראשונה חרפת רעב. לא היה מה לאכול. תמיד היינו רעבים, לא היה מאכל שבחלנו בו לפני המלחמה שלא היה למאכל תאווה בזמן המלחמה. אבא היה יוצא לכפרים לחפש לקנות משהו למשפחה ולא פעם חזר ריקם לאחר חיפוש של יום שלם. האיכרים שכולם היו גויים ושונאי יהודים ידעו לנצל ולסחוט מהם את לשד עצמותיהם. זכור לי מקרה אחד בו לקח אבא אותי ואת אחותי ציפורה ל"טיול" כזה בין הכפרים, קשה להאמין אבל הרחקנו כעשרים ק'מ מהבית אבל חזרנו עם חצי שק תפוחי אדמה וזה היה אוצר ממש.
בשלהי המלחמה מתה אימי ואז החלטנו לעבור לביאליסטוק, עברנו לגור בבית שאבא קנה לפני המלחמה. כאן הוא נאלץ לעבוד בסנדלרות למען קיום המשפחה, אחי למד נגרות ואחות אחת תפירה. אחות אחרת התחתנה.
כשהייתי בן 11 – 12 בזמן משחק עם ילדים קרה לי משהו בכתף. לא סיפרתי לאיש והמצב החמיר, נאלצו לקחת אותי לבית החולים היהודי בוורשה, שם עברתי ניתוח, היו חייבים להיות על ידי וכדי לחסוך באה צבייה אחותי וישבה לידי חודשים עד שהחלמתי, היא טיפל בי במסירות ואהבה רבה ומאז נקשרו בינינו יחסים מיוחדים וחמים. בכל זאת הניתוח הזה גמר את כול חסכונות המשפחה ואף נכנסנו לחובות.
המשפחה רצתה שאלמד ועשו מאמצים רבים לאפשר לי ללמוד בגימנסיה העברית "תרבות" אולם אולם במחלקה החמישית (כיתה ט') נאלצתי להפסיק את הלימודים ולהתחיל לעבוד ולעזור בקיום המשפחה. למדתי "תפרות", זה תפירת החלק העליון של הנעליים. עשיתי חייל בעבודה וברבות הימים פתחתי עם חבר בית מלאכה עצמאי לתפירת פנתאות. בעבודה זאת עבדתי עד שנתיים לפני עלייתי ארצה, את העבודה הזאת לא כל כך אהבתי, לכן עברתי לעבוד במקצוע הדומיננטי בעיר – תעשיית האריגים. מלאכת האריגה, מכונת האריגה, הנול עניינו אותי מאד. כמו כן הדוגמאות (המוסטרים) שלפיהם נארגים הבדים השונים וגם השטיחים, כל זה עניין אותי מאוד. בעבודה זאת הרווחתי גם את הוצאות עלייתי ארצה.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!