כהן פרלה

נולדה בכ״ט בטבת תרפ״ט, 10 בינואר 1929

נפטרה בכ״ג בתשרי תש״ס, 3 באוקטובר 1999

פרלה נולדה בקהיר, בתם של מטילדה, שהגיעה למצרים כפליטת מלחמה מאיזמיר שבתורכיה, ושל ויטה רבי, שהגיע מקורפו שביוון בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. היא גדלה לצד שני אחיה, יצחק ושמואל, בבית חם שאת זכרו נשאה עמה כל חייה. כשדיברה על הוריה, היה זה תמיד בגעגועים, בגאווה ובהכרת תודה על הבית שהעניקו לה.

ילדותה ונעוריה בקהיר נחרתו בה עמוקות. קהיר של אותם ימים הייתה עבורה צומת קוסמופוליטי של מזרח ומערב, של שפות, תרבויות, ריחות וחוויות. בנעוריה הייתה פרלה חברה בתנועת ״השומר הצעיר״ בקהיר, וחבריה לתנועה היו לחלק משמעותי מעולמה. לאחר קום המדינה עלתה לישראל יחד עם חבריה לגרעין המצרי, שהגיע לעין שמר. עמם חלקה זיכרונות ושפה משותפת, בצרפתית ובמבטא המצרי המיוחד להם.

המעבר מקהיר הגדולה אל החברה הקיבוצית הקטנה והתובענית של שנות החמישים לא היה פשוט עבורה. פרלה ביקשה לשמור גם בתוך חיי הקיבוץ על הדברים שהיו חשובים לה, מידה של פרטיות, בגד יפה ונקי והופעה מטופחת. היא הייתה אישה רגישה, והוקירה במיוחד את אותם חברים וחברות שידעו ברגעים קשים להעניק לה תשומת לב קטנה, שהייתה עבורה משמעותית מאוד.

כאמא הייתה קפדנית ומסודרת, דורשת מעצמה ומילדיה. רק עם השנים הבינו ילדיה שמאחורי הדרישות עמדה אהבה גדולה ורצון לגונן עליהם ולהכינם לחיים. היא זכורה גם כאישה צבעונית, בעלת ביטויים והערות קטנות וחוש הומור מיוחד. כמעט לכל מצב היה לה פתגם מתאים, בלאדינו, בצרפתית, באנגלית, בערבית או בעברית, לעיתים בקריצה, לעיתים בציניות, ובעיקר כביטוי לחכמת החיים ולעושר עולמה התרבותי.

בתה נירה נזכרה באחת ממתנות הילדות המרגשות שקיבלה מאמה: פרלה תרגמה עבורה מאנגלית ספר ילדים ובו סיפור ״תיבת נח״, כדי שתוכל לגלות בעצמה מה כתוב בו. הזיכרון הקטן הזה מספר הרבה על הבית שהעניקה לילדיה, בית של סקרנות, תרבות ואהבת הספר, המילה והאות. נירה הודתה להוריה גם על הנדיבות, התמיכה והאהבה ועל החינוך לרגישות לזולת, לחוש מידה ולטעם טוב.

גם את חלקה בחיי עין שמר עשתה פרלה בדרכה השקטה. במשך שנים עבדה לצד מרכזי המשק בשקט, ביעילות ובדיסקרטיות מוחלטת. היא לא הייתה מנושאי התפקידים המובילים בקיבוץ, אך הייתה, כפי שנכתב עליה, אחת מאותן אבני החומה שעליהן נבנו החיים המשותפים. תפיסת עולמה הייתה: ״חיה ותן לחיות״.

בשנות מחלתה התגלה בה כוח אחר, כוח להיאבק. היא המשיכה לרצות לחיות, לתכנן עוד טיול, לרכוש עוד ספר שתרצה לקרוא, להציע סרט או הצגה ואחריהם מסעדה טובה. גם בתוך הקושי השתדלה שלא להכביד על הסובבים אותה בכאביה ובחרדותיה.

אהבת הטיולים והמסעות הייתה משותפת לפרלה ולפינו. נחמה מיוחדת מצאה המשפחה בכך שהטיול האחרון שלהם היה לקורפו, האי שבו נולד אביה ויטה. פרלה זכתה להגשים חלום ילדות ולראות את המקום שממנו הגיע אביה, מעין סגירת מעגל של מסע שהחל דור קודם לכן.

מעגל חייה של פרלה, שהחל בקהיר בחורף 1929, הסתיים בעין שמר, בחורשת האקליפטוסים, בסתיו 1999. בסיום דברי הפרידה ממנה השאירה נירה תמונה קטנה ומרגשת במיוחד: הידיעה שבאחת הפינות בבית, באיזה ארון או מגירה, ודאי עדיין מסתתרת... חתיכת שוקולד איכותי שאמא שמרה לרגע של רצון ונחת משותפת.

27 שנים חלפו. דמותה של פרלה, החמה, החכמה והאוהבת, בת קהיר שהפכה את עין שמר לביתה, אוהבת הספר והמילה, המשפחה והמסעות, נשארת חלק מזיכרונה של משפחתה ומסיפורו של עין שמר.

הדברים מבוססים על דברי הפרידה שכתבה בתה נירה, שפורסמו בעלון עין שמר מיום 8 באוקטובר 1999.

יהי זכרה ברוך