חסר רכיב

ארליכמן גצל (רפאל)

ארליכמן גצל (רפאל)
ה'תרס"ב - י טבת ה'תשט"ז
1901 - 25/12/1955

גצל נפטר בגיל 54 (וחמישה ימים), בעקבות הסתבכות של ניתוח קל שעבר.

הוא נולד בשנת 1901 למשפחה אדוקה בעיירה סטשוב בפולין. בגיל 17 הצטרף ל"השומר-הצעיר". בשנת 1929, אחרי הכשרה, עלה לארץ והגיע למושבה חדרה ומשם לבנימינה. עבד בפרדסים, בנגרות וברפת, וחלה בקדחת קשה.

בתעודת רישום האגודה השיתופית עין-שמר משנת 1932, מופיע שמו במקום השני ברשימת עשרת המייסדים, תחת הכתובת "כרכור" והמקצוע "חקלאי".

בשנת 1941 קיבל לידיו את חברת-הנוער הבולגרי ואחריה חינך חברות-נוער נוספות, עד שעבר לעבוד כמורה במוסד-החינוכי והיה שותף להקמתו.

אשתו של גצל – חנה, האריכה ימים בעין-שמר ונפטרה בשנת 2006 בגיל 103.

בנו חגי נפטר לפני 9 שנים.

בעין-שמר חיות בנותיו עדנה חרודי וניצה ליבנה, ונכדיו רפי ארליכמן וצוק חרודי עם משפחותיהם.

 

 

כותב אשר שנפלד:

"בסקרי את המשעול החלוצי המפותל, מסטשוב העיירה ועד חורשתך עין-שמר, איני זוכר משימה או תפקיד אשר גצל לא כתפו בנאמנות. ורק באחת, באחת בלבד אין זכרוני נוצרו – כמספיד. ולא מקרה. הוא – הנאבק לביטוי המגדיר והמדויק, המצומצם ומצמצם, הקולע לבול, התופס את המתרחש; בחל בכל הווייתו בדיבור המיותר, הנמלץ בטשטוש, הגונב מהעיקר ומסטה לצדדי ולתפל.

זכיתי להכיר חברים ברוכי יכולת שונה בתנועתנו ובקיבוץ. מה רבים בעלי ביטוי וסגנון במשא ובמעש, שחברותם כבוד היא ויקר. אך סגנון גצל היה חד-פעמי. שלו. כולו שלו. וקורן על סביביו. וזה חולף כאן כרוח על פנינו וללא שוב... אל בין רגביך עין-שמר הבאנו בדוי רוטט, רמץ לוחש ממדורת הדור. לפינתנו נטלנו שכול ויתמות. חלל ריק שלא יתמלא עוד"...

 

חודש לפני שנפטר, בשנת 1955, מפרסם גצל בעלון הקיבוץ סקירה על המוסד החינוכי:

"עם פתיחת שנת הלימודים בראשית תשט"ז, מנה המוסד 130 ילד לפי הקבוצות:

שם הקבוצה

מספר חברי הקבוצה

הכיתה

רימון

30

יב'

ארז

28

י'

זית

28

ט'

סלע

24

ח'

אשל

20

ז'

 

אם נחסיר מן המספר הכללי את ילדי קיבוץ מענית – 24 סלע + 12 ארז – הרי שנקבל מספר של 94 ילדים של קיבוצנו המתחנכים במוסד. במספר 94 כלולים בנים שנולדו בקיבוץ, בנים מן הגולה שאומצו על-ידי הקיבוץ וילדי חוץ שנצטרפו לקבוצות שלנו... ימים יגידו אם הדרך שהולכים בה אנו היום היא הנכונה; אולם הרחבת המסגרת של קבוצה חינוכית ממספר 10 (לעיתים גם פחות מזה) עד ל-28, מעמידה את הקבוצה שלנו בפני תפקיד מתמיד וקשה כל ימי קיומה כקבוצת חיים: קליטה בלתי פוסקת. ואין המבחן הזה קל כל עיקר, ולא תמיד יוצאת הקבוצה ממנו וידה על העליונה. ולא פעם מכרסם הספק בלב המחנך, האם מותר לו להעמיס עול קליטה כה גדול על מספר קולטים כה קטן, כי הרי הקולטים הפכו בינתיים למיעוט בקבוצה..."

 

לאחר מותו של גצל, נקרא המוסד-החינוכי "מבואות-עירון" על שמו.

 
מדבריו של אשר בשבעה לגצל.
1955"לא פעם תמהו? האמנם היה פדגוג טבעי מבטן ומלידה ופתע דרך כוכבו ונתגלה? לא יפה רוח, לא חובש ישיבות וחניך גימנסיות, לא תלמיד אקדמיות, מוסמך האוניברסיטאות של גורקי היה האדם. שליח! חייל חלוץ!עקשן בלתי מתפשר לוהט בחום איטי, שקט בל ייכבה.כזה היה האיש גצל. ובסקרי דרך יגע ארוכה זו ידעתי, וי לי בידיעה זו. אל בין רגבייך עין שמר, הבאנו בדווי רוטט רמץ לוחש ממדורת הדור. לפינתנו נטלנו שכול ויתמות. חלל ריק שלא יתמלא עוד"

-----------------------

מתוך מאמר שכתב מיטק על גצל. – 29.6.1956
גצל – אחד הותיקים בינינו ועם זאת סמל הרעננות ברוח ובמעשה – איננו עוד איתנו. לדמעות הצער והכאב חסר האונים, מתלווה בהכרח, איזו הרגשה של כבוד וגאוה על חיים כה טהורים ומלאים, ברוכי מעשים ודרוכי מלחמה. בימי סערות כבדות מסביב לנו וקשיים מעיקים בחיינו, בימים בהם נפגשים פגישה גורלית אבות ובנים בנתיב ההגשמה המשותפת יחסרו מאוד יושר המצפון, החברות הטובה והקנאות הלוחמת של גצל. ולוואי וישמשו לכולנו צוואה.

-----------------------

שם המוסד – יעקב אלון
לפי החלטת עובדי המוסד והמזכירות נקבע שם המוסד לזכרו של גצל: "המוסד החינוכי של השומר הצעיר איזור מנשה על שם גצל ארליכמן".

-----------------------

גצל המחנך - חניך מקבוצת "רימון"
עודנו מייחלים ומחכים להחלמתך, למען לשוב למסכת לימודינו הרגילה – והנה באה הידיעה הבלתי נתפסת, המהממת על מותך. צמאים לקולך המוכיח, לתורתך למוסרך, לידידותך – נקרעת מעלינו בכוח איתנם זר, מפחיד וקודר.כיצד נוכל ולו אך להעלות בדמיוננו את גופך הער, הפעלתן, מלא החיים כאחד מאיתנו – והוא כלוא באדמה.. אותה אדמה, שכה הרבה חייבת לזיעתו ולדמו....כיצד נפרד מדמותך, שכל אות ותג במחברותינו ספוגה ישותך, את להט מילותיך, כשכל קו ועצם בביתנו ובמוסד ארוגים ושזורים בנשמתך, בדם ליבך, אין יום ואין מאורע, שזכרונם אינו שזור בדמותך הערה, הפעלתנית והדואגת. ואין אחד בנו, שלא על ברכיך, נסער ונלבט מצא סעד ועצה. אולי נדע ברבות הימים לכאוב את מותך בהשקט, אך לעולם לא נוכל להינתק ממך, גצל, כי בנו אתה"."ידענו כי לא רבים נותבים בחייהם דרך חיים גדולה ומפוארת כמוך, לא רבים ידעו בצורה כה מושלמת לערות את גופם ונשמתם למען הקולקטיב. נחמתנו היחידה כי נוכל אף אנו להטות שכם נאמן למפעל חייך, לשאת בנאמנות ובכבוד בדרך החיים למענה עשית כה הרבה, כדי להעשירנו."

-----------------------

מורי ומחנכי – אילנה קב' "אורן"
הכל היה סביב כרגיל, כמו בכל יום יצאנו עם בוקר לעבודה ועדיין הכל היה כמו תמיד.. וכה, פתאום נודע לי כי את גצל לא נוסיף לראות. את גצל שכה הרבינו לראות ולשמוע. שכל חיינו קשורים בו, שהכרנו בו כל פרט ולו גם הקטן ביותר. ושוב כבר הכל שלא כרגיל. הכל נראה לי כה אבל, העצים, הציפורים, האנשים. ונדמה גם בנייני המוסד, שבהם לימד, וחינך אותנו, את "תומר", ו"רימון"... ומדוע הנקודה? הן יכולות היו לבוא ברשימה זו עוד ועוד ועוד קבוצות. גצל הלך איתנו צעד-צעד, בסבלנותו ועקשנותו שלא ידעו להסוג.הימים היו ימי סוף דצמבר. התאספנו כולנו בחדרם של גצל וחנה, לחוג את יום הולדתו של חגי (היינו אולי בכיתה הראשונה של המוסד). היה עליז ושמח כמו שלא היה בשום יום הולדת. אולם העליזות הגיעה למרום פסגתה עת החלו המבוגרים לשחק. לא אשכח איך עמדנו כולנו צפופים סביב ושידלנו את גצל כי יאות לשחק נגד יעקב במשחק כיבוי הנר, הוא נעתר להפצרותינו. גצל ויעקב (שניהם במרכז) מנסים לכבות האחד את נרו של השני..וכך שנים היו מהלכים שניהם, כשאנו עוקבים בענין על הזוג המוזר הזה, על הבדלי הגובה והשיחות ביניהם.ידענו כל תנועה של גצל, כאשר היה מסיר את משקפיו ובכובד ראש מרכיבם בחזרה. ידענו גם מה יגיד.בכיתה גם היה בנו – חגי ואף פעם לא הרגשנו כי אל בנו ינהג לפנים משורת הדין, הוא אהב את כולנו כאילו היינו בניו. גצל השכיל להבין כל פרט בקבוצה.וההליכה לצבא.. כאשר יצאנו אנו הבנות לשירות איך היה גצל דואג וחרד לכל פרט. אני זוכרת את ידו המונפת לשלום: תצליחו! וכאשר באנו לחופשה התענין בכל אחד מחניכיו, מה הרגשתו והיכן הוא משרת., הוא המשיך להיות מחנכנו. ושוב דצמבר, יום הולדתו של חגי, אך מה רבה הדאבה, מה נוקב הצער וגצל איננו עמנו.והן כה זקוקים אנו לך..."

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב