לוטן הדסה

היום, 1 באוקטובר, מלאו 32 שנים לפטירתה של הדסה לוטן ממייסדות עין שמר, אישה שחבריה ובני משפחתה זכרו בזכות אצילותה, חוכמתה, צניעותה ובעיקר בזכות אותה יכולת נדירה להקשיב באמת.

בטקס הפרידה ממנה הספיד אותה בנה, אילן לוטן, ובחר לפתוח במילה אחת, פשוטה וטעונה במשמעות:

״אמא״.

אילן סיפר שבמשך כל שנות חייהם המשותפות לא הרשה לעצמו כמעט לקרוא לה כך, אלא בשמה הדסה. הדבר נבע מן העולם הרוחני שהוריו הנחילו לילדיהם, עולם שבו גם את האינטימיות שבין אם לבנה נהגו להצניע.

ורק ברגע הפרידה הרשה לעצמו לחרוג מן המנהג:

״ברגע זה של פרידה אני מרשה לעצמי לחרוג מהנוהג ההוא ולהשתמש במילה היותר מייצגת את מה שהיית בשבילי — אמא. אבל אמא במובן הרוחני, האישי, ולא רק במובן החומרי.״

הדסה, כך עולה מדבריו, לא הייתה אישה של מילים גדולות. היא סלדה מניסוחים מפוארים ומיעטה בטקסים. מה שעניין אותה היה תוכנם של הדברים ולא האופן שבו הגדירו אותם.

היא ידעה להקשיב.

היא קראה, ספגה, התבוננה וחשבה ומיעטה לדבר. אבל כאשר בחרה להביע את דעתה, כתב אילן, היו בדבריה חוכמה, הבנה וראייה רחבה. הוא תיאר את שתיקתה כ״שתיקה אקטיבית״ לא שתיקה של מי שאינו מעורב, אלא של מי שמקשיב, מעבד וחושב לעומק.

״דרך חייך השקטה, המתבוננת והמקשיבה, היא דרך שבמשך שנים אני מנסה ללמוד והמשמשת לי מצפן בחיים.״

אותה יכולת הקשבה הפכה את הדסה גם לסבתא שנכדיה נתנו בה אמון יוצא דופן. אילן סיפר שלא פעם שיתפו אותה בענייניהם האישיים עוד לפני ששוחחו עליהם עם הוריהם. לעיתים היה נכנס לחדרה ומגלה כי בלי לדעת קטע שיחה פרטית בין אמו, שכבר הייתה בת יותר משמונים, לבין נכדיה בני העשרים.

פער השנים נעלם בתוך הקרבה.

גם בחודשים האחרונים לחייה, כאשר גופה הלך ונחלש, נותרו איתה בהירות המחשבה וחוכמת החיים. אילן מצא בכך נחמה: אמו חייתה חיים מלאים, במובן העמוק של המילה, עד יומה האחרון.

אבל סיפורה של הדסה הוא גם סיפורו של דור שלם.

הדסה לנסינגר נולדה ב־20 באוקטובר 1910 בבית יהודי מסורתי בעיירה אוגוסטוב שבפולין, עיירה יהודית מוקפת אגמים ובה חיי תרבות, השכלה ופעילות ציונית ערה.

בשלהי שנות העשרים יצאה לווילנה, ״ירושלים דליטא״, יחד עם חברות נוספות, ובהן דינה ויצמן ובתיה זמיר, כדי ללמוד בסמינר העברי ״תרבות״. שם מצאה את דרכה אל תנועת השומר הצעיר.

בראשית שנות השלושים הצטרפה לקיבוץ ״בדרך״, יצאה להכשרה בלומז׳ה, עלתה לארץ והשלימה עם חבריה את קיבוץ עין שמר.

חבריה תיארו את המעבר שעשה אותו דור מאירופה לארץ במילים: ״ישר מהשלגים לחמסינים״.

בעין שמר עבדה הדסה במשך שנים רבות. תחילה בשדה ובגן הירק, לאחר מכן בענפי השירות השונים, ובהמשך ברישום העבודה בהנהלת החשבונות. גם בתקופה האחרונה לחייה, כאשר כבר הייתה ידועת חולי, הקפידה ככל שיכלה להמשיך ולצאת לעבודתה.

חבריה מקיבוץ ״בדרך״ תיארו אותה כאישה שהקרינה ״אצילות ושקט לב, רצינות ומסירות״. הם זכרו שמעולם כמעט לא הרימה את קולה; לפני שהשמיעה את דעתה, הייתה קודם כול מקשיבה.

ובעיניהם היה לה כישרון מיוחד ״הסוד הגדול של עשיית הדברים הקטנים״: לעשות את הדרוש בענווה ובצניעות, בלי לדבר גבוהה־גבוהה, בלי לרצות להתבלט ובלי לצפות לפרס.

בהספד שכתבו חבריה הם הרחיבו את המבט מן האישה הפרטית אל הדור שאליו השתייכה. דור של אנשים שלא בהכרח נכנסו לספרי ההיסטוריה, אבל במו ידיהם יצרו את המציאות שבה אנו חיים.

הם כינו אותם ״חיילים אלמונים וצנועים״ של אחת המהפכות הגדולות בתולדות העם היהודי ... אנשים שסחבו אבנים, עדרו את הפרדסים וגני הירק, הקימו יישובים ובנו כאן חיים חדשים.

ולפעמים, כתבו, התקופה שבה אדם נולד הופכת אנשים אלמונים וצנועים לגיבורי ההיסטוריה.

כך הייתה הדסה.

לא אישה שחיפשה את קדמת הבמה, אלא אחת מאותם אנשים שעשו, בנו, הקשיבו, גידלו משפחה וקהילה והשאירו אחריהם דרך.

בסיום דבריו סיפר אילן על חבר שאמר לו כי יש חכמים המפרשים את הישארות הנשמה במה שהאדם שהלך לעולמו הוריש לחיים אחריו.

ועל כך השיב לאמו:

״במובן זה, נשמתך ומורשתך ימשיכו להלך בתוכי, בתוכנו , כך שפרידה זו אינה מלאה ואת נשארת בתוכנו.״

32 שנים חלפו מאז מותה של הדסה לוטן, ודמותה השקטה, המקשיבה והצנועה נשארה בסיפור משפחתה ובזיכרון עין שמר.

יהי זכרה ברוך.