גלעד פנינה
אמא,
מעמד קצת מוזר, כי אמא זו מישהי שתמיד שם, תמיד ברקע, תמיד
נכונה לעזור בכל דבר.
אמא היתה אישה צנועה, אפילו פשוטה, עם לב ענק.
עבדה בכל העבודות הקלאסיות של הקיבוץ – בתי ילדים, חלבייה, מחסן
בגדים; ואת הכל עשתה עם המון אכפתיות ורצון לעזור לכולם. גם בשנים האחרונות,
בסידור הרכב, פעמים רבות ניסיתי לשכנע אותה שהמטרה של הסידור הממוחשב היא שלא
תתערב, והיא התעקשה להזיז, לסדר ולשבת מול הסידור שעות, העיקר שלכולם יהיה פתרון,
ואפילו היתה בטוחה שאלו שהיו מתקשרים ב-12:00 בלילה עם פנצ'ר, הם אחריות שלה.
אמא, זה היה מהר. מהר מדי. יום אחד אנו מתלבטים איך לארגן את
הבית, המשפחה והקלנועית לקראת חזרתך, ולמחרת אנחנו כבר בכתיבת הספדים. מצד אחד לא
הספקנו באמת להיפרד ולהגיד את הכל, מצד שני - למרות שהשבועיים האחרונים לא היו
קלים, לא סבלת בהם ותמיד היינו שם לידך.
נזכור אותך עם הכוחות והחיוך, אוספת בדרך את אחד הילדים, לוקחת
עוד נכד או שניים, או בדרך לבקר את סבא.
עם השנים פיתחת את תחביב הצילום, שהפך בתקופות מסוימות למרכז
חייך, כולל נסיעה לאפריקה עם אייל ברטוב.
מודה שלנו היה מאוד נוח עם התחביב שלך... מכל טיול, חג ואירוע,
תמיד יש מלא תמונות של הנכדים והאירוע, בלי שיהיה צריך להתעסק בזה. המוני התמונות
שבאלבומים, ועוד רבות בדיסקים שהיינו מקבלים כל כמה חודשים ממוינים לפי אירוע
ונכד, נשארו לנו כעדות, רק חבל שבכל-כך מעט מהן גם את מופיעה.
אהבה נוספת שהיתה לך היא סדרות הטלוויזיה 'שלנו', כמו שקראת
להן, שהיו משגעות את אבא, ואם הייתי מגיע אליכם בדקה האחרונה, היית מתעקשת לספר לי
מה היה בכל 40 הדקות הקודמות.
לאורך 17 השנים האחרונות, הפכת לסבתא גאה ל-10 נכדים, שכולם זכו
שתהיי חלק מחייהם, והצלחת לייצר עם כל אחד מהם קשר שונה ומיוחד, וכל אחד מהם היה
קשור אליך בדרכו. תמיד ידענו שיש אצל מי להשאיר את הילדים (אם את לא עם כמה נכדים
אחרים), וגם כשהם כבר התחילו להישאר לבד בבית, הם תמיד ידעו ש'אם יש בעיה - סבתא
בבית'.
אמא, תמיד נזכור את טוב ליבך, נכונותך לעזור, ונמשיך לשמור על
המשפחה שכה חשובה לך, על סבא, ואבא, ולמרות כל הקשיים שהיו ויהיו, על הקשר בין כל
בני המשפחה.
אוהב, עמי
אמא,
אתמול בבוקר עוד דיברתי איתך. היית מחוברת לחמצן, וביקשת ממני
להזיז את הצינור כי הוא הפריע לך. אמרתי לך שאי-אפשר כי את לא נושמת טוב, ושאלתי
אותך: "את רוצה למות?" ענית לי בשקט: "לא יודעת". כנראה שכבר
לא היה לך כוח להילחם.
הסרטן הגיע לראשונה לפני 7 שנים, מתנה ליום הולדת 60, ומאז סרב
להיפרד ממך, ממש כמו שאנחנו מסרבים להיפרד עכשיו.
כשמנהלת המחלקה אמרה לי שמבצעים החייאה אבל כדאי להיות מוכנים,
שאלתי אותה: "אפשר להתכונן לדבר כזה?" אי אפשר להתכונן. הכל קרה כל-כך
מהר.
שבועיים היינו איתך בבית החולים, לא זזים ממיטתך לרגע ומוכנים
לקרב חייך. לא פשוט להיות בבית החולים ולראות אותך דועכת, אבל ידענו שמגיע לך
שנהיה לידך ונתמוך בך, כמו שתמיד תמכת בנו.
מה שנותר הוא להתנחם בזיכרונות.
נישאת לאבא בגיל 18, ומאז אתם ביחד בקושי ובאושר. הקמת משפחה
גדולה, 4 ילדים, וגידלת אותנו בהרבה אהבה, רוגע וסבלנות. הבאנו לך ולאבא 10 נכדים,
שכל אחד תפס פינה אחרת בלב הענק שלך.
אהבתך לצילום סיפקה לך הנאה והנעה לצאת לטייל, לראות מראות
חדשים ובעיקר לצלם כל מה שאפשר. לכל מקום הבאת את המצלמה. לטיולים, אירועים
משפחתיים, אירועים ומסיבות בקיבוץ ועוד. בזכותך, לאנשים בקיבוץ ישנה מזכרת מכל
האירועים, ולנו יש כמות רבה של אלבומים שנוכל תמיד להיזכר.
ניסית להדביק את הנכדים בחיידק הצילום בהצלחה חלקית.
אהבה נוספת היתה לשוקולד מריר. כל יום אכלת לפחות קוביית
שוקולד, ולרוב גם קצת יותר...
אנחנו נמשיך ונזכור כמה טובה וצנועה היית - במעשייך, בלבושך
ובדיבורך.
גם בקיבוץ, לכל בקשה נענית בחיוב. החל מלצלם את קבוצת הבוגרים
בכדורעף ואת התינוקות שרק נולדו, לנהל את סידור הרכב בפעם השנייה או השלישית, לגהץ
במחסן הבגדים כי אין מי שיגהץ ועוד הרבה דברים.
ועכשיו, השארת חלל עצום בבית, בלב של סבא, של אבא ובלב של
כולנו, הילדים, הנכדים ושאר בני המשפחה.
את יקרה לי איך אסיים - הדף נגמר והכתב מתעקם.
אוהבים אותך, עוזבים אותך והכל פה מחשיך. ביי אמא, רונית
סבתא,
זה מוזר, לא היית רוצה את כל תשומת הלב הזאת בשבילך.
טוב-לב לא חסר לך. הייתי אומר שאת האדם עם הלב הכי טוב שהכרתי.
תמיד עוזרת בכל דבר שצריך, מייעצת, מנסה שלכולם יהיה הכי טוב. אני לא אשכח את
הנסיעות האין-סופיות לרכבת בנימינה, וההתעניינות בכל סמינר או עבודה, את ארוחות
הערב המשותפות, את האתגר בלבשל לך.
סבתא, היית מרכז שפיות ורוגע בחיים שלי, סָמַן לאפשרות לחיות את
החיים באהבה ושמחה. השקט שהבאת לכל מקום, הנחמדות והאדיבות שהיית כל כך מאופיינת
בהם, היית בשבילי אדם עם כל-כך הרבה כוונות טובות.
סבתא, כמה ידע היה לך, על טורפים וצמחים ותמונות והיסטוריה
ואנשים. סקרנות בלתי נגמרת ולמידה אין-סופית. את הידע הזה ניסית להעביר לנו,
הנכדים, בכל טיול, עם שם הצמח והצבע שלו בפריחה, ובכל סרט היסטורי או פעולה.
סבתא, אנחנו בעיקר מבולבלים. לא מצליחים לדמיין את השגרה
בלעדייך. את הטיולים לסבא אלי עם מלא נכדים, או סתם צילומים בחגים.
סבתא לימדת אותי המון. אוהב, עופר
אשתי היקרה,
היית אישה טובה, אמא טובה וסבתא טובה. היינו 49 שנים ביחד,
הקמנו משפחה גדולה ונהדרת.
בשבועיים האחרונים, כשהיית בבית החולים, היינו, אני וכל הילדים,
לידך כל הזמן, סעדנו אותך וראינו את דעיכתך. אני חושב שהנחמה שלנו היא שלא סבלת
מכאבים, ושכשסגרת את העיניים היינו כולנו לצדך.
עד כמה שיכלת, שמחת בשבת כשבאו חלק מהנכדים לבקר אותך.
אני מקווה שהמשפחה שלנו תישאר מאוחדת, אבל נרגיש בחסרונך. השקט
שלך והצניעות, זה דבר שראוי להערכה. עשית הרבה דברים עבור חברי הקיבוץ, גם
בצילומים וגם בתפקיד האחרון עם הרכבים, ואני מקווה שיזכרו אותך לטובה.
לפני 6 שנים, כשחלית במחלה הארורה בפעם הראשונה, עברת את הניתוח
ואת הטיפולים בגבורה. בהמשך, לפני יותר
משנתיים, המחלה חזרה בצורה אחרת. רצינו לנסוע לקובה לטיול שורשים עם הילדים, אבל
הרופאים לא הסכימו לך; ונסענו לשוויץ, את, אני והילדים. זה היה טיול מאוד מיוחד,
צילמת הרבה ומאוד נהנית.
אנחנו נדאג לסבא אלי, שהיית מאוד קשורה אליו והקפדת לבקר אותו
מדי יום, עד שנסעת לבית החולים.
אני רוצה להגיד תודה לד"ר נגב, לאורלי ארליכמן ולצוות
המרפאה, שמאוד דאגו לפנינה עד הרגעים האחרונים.
אני נפרד ממך בצער וכאב, לא נשכח אותך, תנוחי בשלווה,
שאול
זיכרונות מפנינה גלעד
מאז קיבלנו בתדהמה את הידיעה העצובה על לכתה של פנינה, הראש לא
מפסיק לשאול: כמה ידענו על חברה? כמה ידענו על בת כיתה איתה גדלנו והלכנו 67 שנים?
הדבר הראשון שמתקשר למאפיינים של פנינה - הוא שהיתה אישה טובה.
שקטה, צנועה, לא מוחצנת, לא יומרנית. פשוט אישה טובה.
והיום אנחנו, קבוצת "ברושים", עם המשפחה והחברים,
נפרדים בפעם הראשונה מבת כיתה ומוצאים עצמנו עצובים ומבולבלים, חוזרים לימי הגן,
חברת הילדים והמוסד.
פנינה נולדה ב-5 בינואר 1951. עשר שנים לאחר עלייתם של סופי
ואלי לארץ, במהלך מלחמת העולם השנייה. שלוש שנים לאחר שנולד בנם הבכור דני, הצטרפה
גם פנינה, שתהפוך עם השנים לילדת סנדוויץ', עם לידתו של משה אחיה הצעיר.
רבים מאיתנו נשארו לחיות כאן כחברים. למרות שהקשרים לא תמיד
קרובים, כאשר אחד מאתנו הולך מאתנו, משהו מהרקמה המורכבת מילדות משותפת, מנעורים,
מגידול ילדים ולפעמים גם משכנות קרובה – כאילו נפרם.
לנו, ה"ברושים", פנינה זכורה כילדה יפה במיוחד, עם 2
גומות חן וחיוך ביישן, כפי שמספרות תמונות אלבומי הילדות שצילם דדי מאסטרו.
בשנות המוסד הייתה מה שנקרא "ילדה טובה ירושלים". שלא
כמו רבים מאיתנו, אהבה מאוד את טיולי התנועה, ומשם גם צמחה אהבתה לטיולים רגליים
בקבוצות ובחבורות מטיילים.
בתוך ההמולה של חיים במוסד ובקיבוץ בכלל, חיפשה ומצאה את הפינה
השקטה שלה, ואת הרגעים שלה לבד עם עצמה ועם הספרים. ולמרות זאת אני זוכר אותה תמיד
כדוגמא לאדיבות, לטוב-לב ולאכפתיות, זאת פנינה בעיניי.
חייה של פנינה השתנו כשהכירה את שאול. הוא היה מבוגר ממנה ב-3
שנים, בכיתה עם אחיה דני. שאול היה האהבה הגדולה שלה. הם התחתנו כשפנינה הייתה בת
18.
בתחילה התברר שגופה מתקשה להחזיק הריונות, והיא חוותה הפלות
טבעיות פעם אחר פעם. זהו נושא שלא נהוג לדבר עליו הרבה: הכאב והשבר שעוברת משפחה
צעירה עם כל אובדן כזה. ברגעים אלה התגלה אצל פנינה פן מיוחד, של חוזק פנימי גדול.
גם ברגעי העצב, שמרה על אופטימיות וחיזקה את בני משפחתה האחרים שנשברו לרסיסים.
והם אמנם זכו ללדת ולגדל את עמי, רונית, גדי ואורטל.
אלו היו שנים של אושר משפחתי. בתחילה טיולים ומפגשים משפחתיים
ברחבי הארץ, ויותר מאוחר ברחבי העולם. יחד
עם אלי, שאול, משה ונוגה עברה מסע שורשים מרגש
בקרואטיה, שם זכו לראות את בית ילדותו של אלי, ולהבדיל, גם את
מחנה הריכוז יסנובץ בו נרצחו אמו ואחיותיו.
את עולם הצילום גילתה לפני שנים, וביוזמתה, לקחה על עצמה לתעד
את החגים בקיבוץ ואת הילדים והמשפחות. רבים מאיתנו חייבים לה חלק מתמונות
משפחתיות, שמלוות אותנו כמזכרת עד. כהמשך ישיר, הקימה יזמות בשם "אוצרת
חוויות בזמן", במסגרתה סרקה, המירה ועיבדה צילומים רבים, גם לחברים וגם
למוסדות. ובחופש הגדול הדריכה את ילדי
המרכז הצעיר בצילום.
המראה של פנינה עם המצלמה התלויה עליה, מזכיר לרבים את אמה
סופי, שתמיד שלפה את כן הציור, עם קופסה של צבעי-מים, כדי לצייר פינות בקיבוץ ואת
נופי הארץ.
בעבר למדה בקורסים למטפלות ב"אורנים"
וב"בית-ברל", ועבדה בבתי הילדים. אח"כ עבדה בדיאטה בחדר-האוכל,
בחלבייה ובמחסן הבגדים. ומעל לכל התבלטה בתפקיד המורכב של סדרנית רכב, אותו מילאה
שנים ארוכות באחריות ללא גבול. תמיד זמינה לכל פונה, עושה מעל ומעבר לפתור בעיות
קטנות כגדולות, בסבר פנים ובסבלנות. עוד צד באישיותה, עליו זכתה להערכה רבה מכלל
החברים.
תפקידים נוספים שמילאה במהלך חייה היו: סדרנית עבודה, חברה
בוועדת מינויים, חברה בוועדת קליטה, ובוועדת חברים הייתה אחראית על נופש גלגלים -
עוד תפקיד מורכב ממנו לא נרתעה.
רותי (אשתי) זוכרת ששתיהן עבדו תקופה מסוימת במחסן הילדים, עוד
בימי הלינה המשותפת. כל יום הרים של כביסה נקייה. שק נפרד לכל צבע ולכל כיתה, גן
או גנון. המשימה הייתה למיין במהירות ובדייקנות. פנינה הייתה בוחנת בזריזות כל
בגד, ובייחוד את חולצות הפיג'מה, ומדי פעם מניחה חולצה בצד. כשרותי שאלה לפשר
העניין, פנינה הסבירה שהיא שמה לב שחסר כפתור בבגד, והיא שמה אותו בצד לתפור חדש.
יוזמה פרטית קטנה וכל-כך חיונית.
כאן, לקראת הסוף, אני רוצה לומר: קהילה קיבוצית מורכבת בחלקה
מאנשים מאוד מתבלטים ודומיננטיים, הממלאים תפקידים רבים ושואפים לעוד תפקידים רמים
ולגדולה; וחלק אחר של קהילתנו מורכב מאנשים שקטים, לא מתבלטים ובלי יומרות. אינם
מחפשים שררה וכבוד. אנשים צנועים, שעושים את עבודתם במסירות, גם אם היא
כפוית-טובה, בלי לבקש הכרה מיוחדת, ורק כי צריך לעזור לזולת. כזו הייתה פנינה, ועל
כך מגיעה לה הערכה ותודה.
מעטים מאיתנו ידעו כמה פנינה חולה, והיא בדרכה השקטה העדיפה לא לשתף בבעיות הבריאות שלה. שאול מספר שלפני כשנה תכננו עוד מסע שורשים, הפעם לקובה,
אך פנינה כבר
הייתה חולה והרופאים אסרו עליה לנסוע. לכן המשפחה נסעה לשוויץ, עם הנחיות ברורות לפנות לטיפול רפואי בעת הצורך.
למשפחתה, שהייתה מרכז עולמה: לאלי היקר, שטיפלה בו במסירות
יוצאת-דופן, למשה ונוגה, לשאול, לעמי ורוני, לרונית ורונן, לגדי ולודה, לאורטל
ורועי ולעשרת הנכדות והנכדים האהובים שלה, אנו, חבריה של פנינה, עם כל החברים
בקיבוץ, מביעים את תנחומינו העמוקים על מותה בטרם עת.
יהי זכרה ברוך.
יובל בן מיור
מאמר מערכת
הידיעה על מותה של פנינה, היתה מפתיעה ועצובה.
פרידות הן מטבען קשות וכואבות, אבל הפרידה הפעם קשה וכואבת
במיוחד.
אולי משום שבאה על כולנו בהפתעה מוחלטת, ללא כל הכנה מוקדמת.
אולי משום שדמותה של פנינה היא חלק בלתי נפרד מנוף עין-שמר,
והיא היתה עבורנו חלק מובן מאליו מנוף חיינו כאן.
אולי משום שתמיד ועד הימים האחרונים ממש, פנינה היתה מעורבת
ופעילה בהוויית המקום, וכל אחד מאיתנו פנה אליה ונעזר בה באופן כזה או אחר.
אולי משום צניעותה ומסירותה, והיותה אדם שאינו רודף כבוד וכוח.
והרי אנשים כאלו הם כל-כך נדירים בזמננו.
ואולי משום שהיתה "ארוגה" ב-4 דורות של אבא, אח, בנים
ובנות, נכדות ונכדים שחיים בעין-שמר ביחד גדול, שנראה בלתי ניתן לפרימה.
אני אזכור את פנינה, בראש וראשונה בעבודתה בגיהוץ במחסן הבגדים.
רבים אינם יודעים או אינם זוכרים, עד כמה הגיהוץ היא עבודה קשה – בעמידה ממושכת על
הרגליים, בריכוז, בחום האדים של המגהץ... עבודה שאין בה יוקרה וטובות הנאה, והיא
נעשית בחדר אחורי הרחק מעיני הציבור, ללא קשר עם הלקוחות וללא הכרת תודה.
אני זוכרת ראיון ברדיו ששמעתי פעם, שבו הסביר נציג של חברה
מסחרית כלשהי שהבטיחה פרס גיהוץ לשנה שלמה, כי בסקר שעשו הסתבר שעבודת הבית הקשה
והשנואה ביותר היא גיהוץ. פנינה, שכבר לא היתה אישה צעירה, והיום אני יודעת שגם לא
בריאה, עבדה בגיהוץ. בעיני, אין גדוּלה רבה יותר, מהיכולת לעבוד בהתמדה ומסירות
בעבודה קשה שנחשבת לקטנה. וכמה נדיר למצוא אנשים בעלי גדוּלה כזו.
פנינה תחסר לכולנו, גם ביומיום של חיי הקיבוץ וגם בלבבות.
לאלי, שאול, עמי, רונית, גדי, אורטל, הנכדים וכל בני המשפחה –
תנחומים.
העלון השבוע מוקדש לזכרה של פנינה.
העלון בנושא הכדורעף בעין-שמר חלק ב' – נדחה לשבוע הבא.
סיגל דקל
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!