אלפרוביץ' מרים

לקוח מעלון 34, 2018

לכבוד הקיץ, רציתי להקדיש את העלון לבריכה – חלק בלתי נפרד ונפלא מנוף המקום הזה ואנשיו...

אבל אז הגעתי אל הסיפור על טביעתה בבריכה של מרים בת ה-3, בתם של נחמה ונחמיה אלפרוביץ, אחותן של דליה ושלומית, ונשאבתי לתוכו כמו למערבולת. העלון הקיצי והשמח שתכננתי, קיבל תפנית כואבת וקודרת. איש לא ידע לספר את הסיפור בשלמותו, ולכן אספתי פיסות סיפור מאנשים רבים – בני המשפחה, בני הקבוצה, בני התקופה – וחיברתי אותן בזהירות לסיפור שלם. לפעמים לא האמנתי למשמע אוזניי, ופיסת הסיפור צורפה רק לאחר ששמעתי אותה שוב מאדם נוסף. חלק מהפרטים בחרתי שלא להביא כאן, מתוך תחושה שהם עדיין קשים מידי, 65 שנה אחרי האסון. את רוב הדברים הבאתי שלא בשם אומרם, על מנת להימנע ממראית עין של סימון אשמים ואחראים.

הרבה אפשר ללמוד על התקופה מהסיפור הנלחש הזה, בעיקר על השתיקה וההדחקה שאפיינו אותה. ימים קשים בהם מצד אחד מגיעות הידיעות על השמדתן של משפחות וקהילות שלמות באירופה, ומצד שני יש מדינה להקים ואין מקום לחולשה וכאב. ובתוך המציאות הקשוחה הזאת, עומדת ילדה קטנה זהובת תלתלים, וכאילו שואלת את כולנו מאז ועד היום: "איך יתכן?"

תודה מיוחדת לשלומית אלפרוביץ, דליה ואורי אפק על השיתוף, האמון והעזרה המרגשת. הלוואי והאסון הזה יגרום לכולנו להיות זהירים יותר בבריכה, בים ובכל מקום, ולשמור על מתנת החיים שקיבלנו מכל משמר.

סיגל דקל

דליה אלפרוביץ-אפק

אחותי

בנושא הבריכה ראוי גם שנזכיר את מרים אחותי ז"ל. היום כאשר כל 11 נכדי ו-2 ניני, כולם אוהבי בריכה, שחייה, ים... וכאשר כבר טבעו מעל 20 ילדים השנה... ראוי שנזכיר את אחותי בת ה-3 מרים. הייתי בת כ-13 שנה, ובריכת עין-שמר, שהיתה מהראשונות בתנועה הקיבוצית, עוד לא היתה מגודרת וללא מציל.

ילדי הגן והגננת טיילו להנאתם במפוזר... והאסון קרה מבלי שאיש ראה. ועל כך עם השנים אין טינה וכעס...

כעבור 3 שנים נולדה אחותי שלומית, לנחמה ונחמיה אלפרוביץ... והיום אנו שכנות ב-ת"א וזיכרונה של מרים עולה עם כל מקרה טביעה עליו אני שומעת...

הילדה שבתמונה

שהזיכרון היחיד שלה

נירה כהן מספרת באלבום, שבה נראות מהאסון הוא תמונה כששאלה מי זו הילדה 3 ילדות קטנות. ההורים היו מתבלבלים השלישית בתמונה, רק שהיתה איתה ומתחמקים. אמרו לה הילדים. בשישייה בבית רוזנסקי זוכרת תמונה

שלומית אלפרוביץ-תמונה של ילדה, שעמדה בחדר ההורים. היא עצמה. רק ששלומית חשבה שזו סיפרה לה חברה כשהיתה בכיתה ד', שהילדה בתמונה זו לקבוצה בסוד, שטבעה בבריכה אחותה הגדולה, ששלומית נולדה. שנתיים לפני

מרים אלפרוביץ נולדה בתאריך 8.9.1950 כו' אלול תש"י. בת משותפת ראשונה להוריה נחמה ונחמיה אלפרוביץ, ואחות לדליה בתם של נחמיה ואשתו הראשונה – זהבה.

מרים אלפרוביץ נולדה בתאריך 8.9.1950 כו' אלול תש"י. בת משותפת ראשונה להוריה נחמה ונחמיה אלפרוביץ, ואחות לדליה בתם של נחמיה ואשתו הראשונה – זהבה.

השישייה של שכנה בבית מרים לא קיים, מול שכבר התינוקות של בית ביום שלישי היום. 23.6.1953 תשי"ג, ברחו י' תמוז 4 מילדי השישייה, שטרם מלאו להם 3 שנים. אולי ניצלו את ההזדמנות שנשארו לבד בחצר, כשהמטפלת היחידה הלכה לארוחת בוקר כמקובל אז.

מטי דגאי יצאה מאוחר יותר לטייל בקיבוץ עם השישייה שלה, ופגשה בדרך שניים מהילדים הבורחים. כששאלה אותם מאיפה הם באים, הם סיפרו שהיו בבריכה ויצאו, אבל מרים לא יצאה. אחת מהארבעה זוכרת שהם היו בבריכה ודיברו ביניהם למי יש אומץ להיכנס. היא זוכרת שפחדה, אבל מרים רצתה להיכנס. מאותו יום היא זוכרת את הסולם בבריכה שיורד אל המים.

מטי מיהרה לבריכה וזעקותיה הבהילו לשם מספר חברים שמשו את מרים מהמים.

עידית רונן מהשישייה של מטי, זוכרת שראתה כשהוציאו את מרים מהמים, וכשהסתובבה לשאול את מטי מה קרה, גילתה שהרחיקו את כל הילדים, והיא נשארה לבד. הזיכרון החזק

של עידית, הוא מהפחד שנשארה לבד. ילדה אחרת שהיתה שם, זוכרת שבאו אנשים עם חלוק לבן, היא זוכרת שתי דמויות עם חלוק לבן רוכנות מעל מרים, ועוד דמות עומדת על הדשא. היתה התקהלות.

לאחר טביעתה של מרים נסגרה הבריכה לכל הקיץ, והקימו את הגדר במקום בו היא נמצאת היום.

מתאריך 26.6.1953

בעלון עין-שמר נכתב בשער:

"אבלים ודמומים הבאנו למנוחות את מרים בתם של נחמה ונחמיה אלפרוביץ,

ונפרדנו ממנה בדברים אלה:

מרים הקטנה, הבהירה, כחולת העין, חג בהיר היית להוריך והנה הושבת החג ואיננו. זכה היית וטהורה ולא חטאת לנו במאומה, ואנו חטאנו לך, כולנו. מה נגיד עתה להוריך ולאחותך, אם לא נגיד כי לבנו איתם ואהבתנו להם. שלום לעפרך מרים".

בשנת 1992 בהגיעו לגבורות, כתב נחמיה אלפרוביץ את זיכרונותיו עבור בנותיו, נכדיו וניניו. בהסכמת הבנות אני מביאה מעט מהדברים שסיפר:

נחמיה נולד בחנוכה 1912 להוריו בלה ומשה, בעיירה קורניץ שבבלרוס. בגיל 13 התייתם מאביו, ובהעדר אמצעים הפסיק את לימודיו בסיום בית הספר היסודי, ועבד לפרנסת המשפחה בבניין, אפייה ועוד. כשהוקם בעיירה קן של השומר הצעיר, הצטרף נחמיה לפעילות, למד עברית, הרחיב את לימודיו הכלליים ויצא להכשרה לקיבוץ "בדרך", לקראת העלייה לארץ. ביולי 1933 עלה לארץ. אחרי חצי שנה, כש"בדרך" עברו לעין-שמר, נשאר נחמיה לבקשתו לעבוד בבניין-בריצוף בחיפה 3 שנים, כדי לסייע לאמו ואחותו שנשארו בקורניץ ללא פרנסה.

את זהבה הכיר מילדות, כי גרה באותו רחוב שלו בעיירה. בעקבות נחמיה, יצאה זהבה להכשרה והגיעה ישר לעין-שמר. לחלוב ידעה מהבית (לרוב המשפחות בעיירה היו ליד הבית פרה או שתיים לתצרוכת עצמית), ונכנסה לעבודה ברפת. לאחר כשנה חלתה בצהבת. כשהתאוששה החליטו השניים להתאחד בעין-שמר. נחמיה עזב את חיפה והצטרף לקבוצת הבניין המקומית, שבנתה את כל הבתים בקיבוץ וגם את הבריכה, ובה עבד 30 שנה.

באוקטובר 1939 נולדה לזוג הצעיר בתם הבכורה – דליה. חודשיים קודם פרצה המלחמה, והגרמנים הגיעו לגבול מצרים. ביישוב היהודי גויסו מתנדבים לצבא הבריטי, וכשחסרו מתנדבים נערכה הגרלה. נחמיה עלה בהגרלה ויצא לצבא בשנת 1942. בשנת 1944 אושפזה זהבה בבית החולים עם סיבוכים בכבד כתוצאה מהצהבת שבה חלתה. באותו יום, בלי שידע, יצא נחמיה ללוות רכבת אספקה צבאית לסוריה. הוא חזר ברגע האחרון והספיק להיפרד מאישתו. המאמצים לשחררו מהצבא לאחר מותה לא צלחו, ונחמיה נשלח למצרים. לאחר חודש הוחזר לארץ בעקבות התערבות הקיבוץ, ובמאי 1945 שוחרר. דליה היתה בת 6.

המלחמה הסתיימה ולנחמיה התברר שכל יהודי העיירה וביניהם אמו ואחותו נרצחו.

בכספים שהתקבלו מהצבא הבריטי עבור המתנדבים, ובעזרת קבוצת הבניין וכלל החברים, הוקמה בעין-שמר לאחר המלחמה - בריכת שחייה.

נחמה צ'רטוק נולדה להוריה מרים ושמואל, בעיירה רדושקוביץ באזור וילנה, בשנת 1915. חודשיים לפני פרוץ המלחמה הגיעה לארץ, לקיבוץ עמיר. מכרה הכירה בין נחמיה ונחמה, ובשנת 1950 "נולדה לנו בת ושמה מרים, מוצלחת מאוד, ילדה נהדרת, אבל קרה לנו אסון נורא, והילדה טבעה בבריכת השחייה בהיותה בת 3 שנים. זה היה מחדל נורא שלבריכה לא היתה גדר ולא מציל..."

בשנת 1955 נולדה שלומית.

בשנת 1958 התחתנה דליה עם אורי אפק שהיה מורה לספורט בעין-שמר. כשנולדה עינת (לימים נישאה לעודד מכנס, מגדולי הכדורגלנים בישראל), הפך נחמיה לסבא הכי צעיר בעין-שמר. אחריה נולדו ירון, שרון (בשבילכם: אלוף שרון אפק הפרקליט הצבאי הראשי) ואלון.

בשנת 1986 התחתנה שלומית עם דני רוזנסקי ונולדו ארז ומיכל.

היום יש לנחמה ונחמיה - 6 נכדים, 11 נינים ועוד 2 חימשים (בני נינה). נדמה לי שזה משפט טוב לסיים בו.