שמי יצחק
ה'תרס"ז - כ"ד טבת ה'תשמ"ז
1907 - 25/01/1987
יצחק שמי (לבית בליאך) בן משה ושרה, נולד בוילנה, ליטא (1907). נפטר בקבוץ עין שמר(1987).
וילנה של תחילת המאה ה-20 נודעה כמרכז יהודי תוסס ופורח. הקהילה הגדולה השתלבה בחיי הכלכלה והתרבות.
המשפחה היתה דור שלישי לדוברי רוסית (מלבד אידיש, גרמנית ופולנית). אביו, בן רב העיר דרויה, היה רוקח ובעל בית חרושת לסבון. סבו מצד אמו היה רופא מדופלם.יצחק גדל באוירה של סקרנות אינטלקטואלית, למד בגימנסיה העברית שנפתחה בעיר והצטרף לתנועת השומר הצעיר. תאב-דעת, אוהב ספורט וצופיות, נודע כמדריך בעל סמכות בכל מה שנוגע למסורת וערכים.בגיל צעיר התייתם מאביו ואיבד את אחיו הבכור (כנר ראשון בפילהרמונית) בתאונה מחרידה.
עד מהרה ירדה המשפחה מנכסיה ועול הפרנסה נפל על כתפיו. כתלמיד מעולה סיים סמינר למורים, השתלם בספרנות והחל לעבוד בספריה המפורסמת של וילנה. במקביל נתן שיעורי הוראה והמשיך בפעילותו בהנהגת התנועה באזור וילנה. לארץ עלה בשנת 1932 כספורטאי במסגרת המכבייה שהתקיימה באותה שנה, והצטרף לחבריו בגדוד "שומריה". הצעות מפתות לא חסרו לו אך הוא היה שלם עם בחירתו בחיי שיתוף בקיבוץ ולגאוותו על מימוש המפעל הציוני לא היה גבול.
הזדמנויות חדשות נוספו כדי להוכיח את יכולתו ותושייתו: לצאת עם העדר למרעה, לעבוד בפרדסים, להקים את מפעל הרעפים ולהיות המורה הראשון של הילדים הבכורים בעין שמר. מאוחר יותר התחיל לעבוד כנוטר בשמירה על השדות כאשר לרשותו הועמדו סוס ושלושה כלבי בוקסר מאומנים אשר הצליחו להרתיע את המתנכלים.יחד עם רגינה, רעייתו האהובה, הקים משפחה בקבוץ. את משפחתו - אמו, אחיו ואחיותיו - לא זכה לראות שוב. את כולם גדעה החיה הנאצית בשואה. בשנת 1942 התנדב לצאת עם כוחות הבריגדה העברית לאירופה כדי להתנקם ברוצחי המשפחה אך הורד מן האניה בה עמד להפליג וגוייס על ידי אליהו גולומב לארגון ההגנה, במחתרת.
הוטלה עליו האחריות לאיזור שבין נחל אלכסנדר ועד מורדות הכרמל. ממגידו במזרח ועד הים במערב. יצחק עבר קורס מפקדים, גייס לוחמים והכין אותם לקרבות הגורליים. הזדהותו עם דמות המפקד המגלם ערכים אנושיים, ידע, נכסי לאום ומדינה – היתה שלמה. עם פרוץ מלחמת העצמאות, פיקד על האזור ועל חזית של 27 ק"מ מטול כרם עד ג'נין. הקרבות בגבול ובמעבר וואדי ערה היו קשים במיוחד כאשר גורל המדינה מוחשי ויקר עד בלי די ומיטב הנשק מועבר לירושלים- לב האומה.
לאחר סיום שרותו הצבאי שב יצחק לעבוד בקיבוץ כמסגר וכמורה – מדריך חברות נוער. חניכיו מפוזרים בקיבוצים רבים. במקביל למד ידיעת הארץ במכון אבשלום והשתלם בתחומי ידע רבים ומגוונים. בשנות ה-60 יצא לפעילות חוץ כמזכיר הטכני במפעלים האזוריים גרנות ואחר כך הקים את מחלקת הבטיחות במרכז החקלאי אותה ניהל שנים רבות.כל חייו היה אוהב קריאה והוזמן להרצות לעתים קרובות על נושאי צבא ובטחון, יהדות, מסורת וידיעת הארץ. היה כותב לעיתונות ומתפייט בשירה לעת מצוא .
10 שנותיו האחרונות היו שנות אלמנות מרות וגם תלאות בריאותיות לא נחסכו ממנו. בכוחות עצמו נחלץ מהתקפת שיתוק מוחי למרות חוות דעת רפואית נחרצת אך בדידותו העיקה עליו מאד: הבנות פרחו ועזבו את הקבוץ ובביקוריהן עם הנכדים לא היה לו די. תמיד היה איש משפחה בכל מאודו – מסור, אוהב וקשוב.
בנותיו ונכדיו אהבו אותו מאד ונקשרו אליו בדרכים רבות. עבודה מפורטת על רגינה ויצחק שמי, נמצאת בארכיון הקבוץ.
יהי זכרם ברוך.
ספרו של יצחק שמי
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!