חסר רכיב

סיטנר שרהל'ה

סיטנר שרהל'ה
כ"ט כסליו ה'ת"ש - י"ג כסליו ה'תשפ"א
11/12/1939 - 29/11/2020
אומרים שהמוות לא מפתיע, אבל תמיד מגיע בהפתעה. 
מי שאומר את זה כנראה לא הכיר אותך. אני מדמיין את המלאכים שם למעלה מסתכלים עליך ולא מבינים מה את עושה שם. 
הרי נשאר לך עוד זמן. ואת אמא, מסתכלת עליהם בחזרה ואומרת להם: מי אתם שתחליטו עלי? 
אמא, זכיתי להיפרד ממך בצורה מיוחדת. היה לי מספיק זמן לשאול, לספר וסתם להיות לידך בשקט. בסופו של התהליך, 
שכבת במיטה כמו מלכה, עטופה בשמיכות ורק הראש מציץ החוצה. כרעתי לידך וניסיתי להגיד כל מיני משפטי פרידה שחשבתי שיתאימו, 
אבל בזמן אמת לא יכולתי להוציא מילה. גוש גדול טיפס בגרון וחסם הכל.
מצאתי את עצמי מלטף לך את הפנים הקטנות בעדינות ומסתכל לתוך עיניך הכחולות המדהימות, שלצערי לא ירשתי ממך. 
ניסיתי לחפש שם איזושהי חרטה, רצון לוותר, רצון להיות עוד קצת אמא שלי... אבל מה שראיתי מבעד לדמעות היה מבט נחוש, כוח ורצון עז להמשיך הלאה. כששאלתי אותך לפני חודשיים למה את עושה את זה, ענית בצורה ישירה שכל-כך אופיינת לך. אמרת לי שהיתה לך אהבה ענקית, 
שהקמת משפחה מלוכדת לתפארת, שטיילת בכל העולם, שזכית לעבוד בעבודות שחלמת עליהן ואת שעות הפנאי הקדשת לנכדים, 
לקריאה אינסופית ולהמון עבודות-יד; אז למה את צריכה לסיים את החיים היפים האלו בצורה כזאת? אמרת לי ש-די, שמיצית הכל ואפשר כבר להפסיק. אמא, לא חסרים במשפחה שלנו גיבורים, אבל את בעיני האמיצה מכולם. לא יכולתי לבקש אמא טובה יותר. 
את ליכדת את המשפחה, היית חדה, ישירה ומצחיקה. לא דחפת אותנו, לא התערבת, לא ניסית לתקן לנו טעויות שעשינו במהלך הדרך ולא עשית לנו בושות. תמיד היית שם כשהיינו זקוקים לך. אמא, אני גאה להיות הבן שלך ומאושר שהיית הסבתא של הילדים שלי. 
אוהב אותך המון ובבקשה תמסרי ד"ש לאבא. 
דרור


אמא אהובה שלי, 
איך אפרד ממך? היית כל-כך משמעותית בחיי. היית לי אמא וחברה כל-כך טובה, בהכל שיתפתי אותך. התייעצתי איתך ודעתך היתה חשובה לי מאוד. היה לך שכל-ישר ושמת לב להרבה פרטים שאני עצמי לא הייתי ערה אליהם. מאז שאבא נפטר, היו לנו המון שעות של ביחד. 
כל יום הגעתי אליך והיינו יושבות יחד ומקשקשות. כמה היית גאה במשפחה שלנו, שכולם חברים של כולם ושאין מתיחות ושאוהבים להיפגש. עם כל הדברים הנהדרים שיזמת ועשית, תמיד הרגשנו שגולת הכותרת של חייך, היינו אנחנו המשפחה. ממך אמא, למדתי להיות אמא ולהיות סבתא. 
האנשים שהכי השפיעו עלי ועיצבו את מי שאני היום, הם ללא ספק את ואיתי. ידעתי שאת גאה בי על הדרך שבחרתי, על ההתמודדות הלא-פשוטה בעבודה בבית-דורות ועל המשפחה שהקמתי עם איתי. נהגת להגיד לי שאני הקרן-אור שלך. את ואבא הייתם בית שני לזוהר, אור ואמיר וכמה שהם קשורים אליך. 
פרידה קשה אמא. אני יודעת שכבר רצית לסיים. הרגשת חסרת ערך כשלא יכולת לאפות לנו, לבשל ולארח את כולנו כמו שאהבת. 
הגוף בגד בך ולא יכולת לשאת שאין קריאה ואין ריקמה ושאת לא מסוגלת אפילו להקריא סיפור לנינות. היית צלולה עד הסוף וידעת שבחיים כאלה את לא מעוניינת. אני שלמה עם לכתך, אמא.
 יודעת שהיו לך חיים נהדרים ולא פעם אמרת שהיית חוזרת עליהם בדיוק אותו דבר. הייתה לנו הפריבילגיה להיפרד ממך כמו שצריך, לנשק ולחבק ולתת לך ללכת. אנחנו נמשיך להיות המשפחה שכל-כך אהבת, נמשיך להיפגש ולאהוב אחד את השני. אוהבת אותך אמא, תחסרי לי מאוד.
 שלך, 
קרן.  


שרה'לה שלנו,
נולדה לפני 81 שנים במושב כפר-חוגלה שבעמק-חפר, להוריה ז'ניה ומשה קנדל. 
עם סיום התיכון בחדרה, פנתה ללימודי סיעוד בבית-ספר לאחיות שליד בית-החולים קפלן ברחובות. בשנה האחרונה ללימודיה, 
פגשה את יגאל שהובא לבית-החולים כחייל פצוע קשה.
 במהלך אשפוזו הממושך ניצתה האהבה. הם נישאו ולאחר שהות של שנתיים בקיבוץ הראל, שבו לעין-שמר והקימו את ביתם. 
רעות נולדה ראשונה ואחריה נולדו דרור, קרן-אור וצור בן-הזקונים. בכל מקום עבודה, ועדה, או פעילות שלקחה בהם חלק, 
עשתה זאת על הצד הטוב ביותר, במצוינות, ברגישות ובראייה רחבה ואנושית ולאו-דווקא קיבוצית. תחילה עבדה במרפאת עין-שמר לצד דר' רוזנבאום היקה הקשוח, שנאמר עליו שהתחיל לחייך רק כשהתחילה לעבוד במרפאה. 
אחרי מספר שנים בבית, ביקשה שרה'לה לצאת לעבוד בהלל-יפה, וכאחות בבית-החולים לקחה על עצמה להעביר את מחלקת היונקים, מבית-היולדות הישן לחדש. היא היתה מאושרת כשהמשימה צלחה, והיה מרגש לבוא לבקרה בחברת היונקים והצוות שניהלה שם. עם הקמת מחלקה כירורגית חדשה בבית-החולים, הושמה בה כאחות אחראית וזכתה להערכה רבה. שרה'לה העזה לצאת מאזור הנוחות, ויחד עם אהובה הרץ ורפי שפירא הדריכו וליוו את חברת-הנוער "עומר" עד הגיוס לצה"ל. 
נרקמו ביניהם קשרים שנשמרו עד יום מותה. 
כך גם היה כשניהלה את החצר-הישנה – נכנסה לתחום חדש לה, למדה אותו, הכניסה חידושים... היוזמות ששרהל'ה הובילה במהלך השנים, השפיעו, וחלקן משפיעות עד היום, על הקהילה בעין-שמר: "נופש-ים" - יחד עם יגאל ועם עוד שותפים לרעיון, הקימו בחוף שדות-ים אתר נופש מקומי, יצרו קשרים עם נציגנו במרכז הפועל, גררו אוטובוס ישן ששופץ ויצאו לדרך. החברים נפשו, נהנו והודו. קיבוצי הסביבה לא נשארו אדישים, ולאחר עונה אחת הקימו גם השכנים ממזרח מתחמי נופש נוספים. "הדרן" – שרהל'ה הקימה את מרכז התעסוקה לוותיקים, שזכה להערכה רבה. היא היתה אישה פורצת דרך ונלחמה על זכויות שלא היו מקובלות בקיבוץ של אז... היא השאירה את רעות התינוקת במשך 6 שבועות בבית, ועוד העזה להוציא אותה בגיל חודשיים לביקור אצל הוריה במושב. כשריכזה את ועדת רווחה, נאבקה על זכותן של נשות עין-שמר לצאת לפנסיה בגיל 62 ,כמו כל אזרחית במדינה והצליחה. 
שרה'לה אהבה את עין-שמר עד יומה האחרון. אשת חיל היתה שרה'לה שלנו, שזכתה עם יגאל לגדל משפחה לתפארת. ולראייה - כשיגאל נפטר נעטפה על-ידי ילדיה, נכדיה ונינותיה מידי יום עד יומה האחרון. שרה'לה נכנסה לחיי כשהייתי בת עשר וכל-כך הרבה שנים שמרנו על קשר רצוף, אוהב, תומך וכנה. 
הזוגיות שלה עם יגאל שימשה לי השראה. היא אהבה לארח בביתה את כולנו, טרחה ובישלה, חגגה על הדשא אירועים משפחתיים ונתנה את כל-כולה. תודה לך שרה'לה אישה אהובה שהגעת אלינו. נוחי בשלום ליד אהבתך. את תהיי בליבנו תמיד.
מירה סיטנר כהן, 
מ ע נ י ת

סבתא יקרה שלי, 
אני לא יודע מאיפה להתחיל, אז פשוט אומר – תודה. תודה על 24 שנים וחצי שהיית הסבתא הכי מדהימה ונהדרת שיכולתי לבקש. 
תמיד מפנקת, מייעצת, מתעניינת ובעיקר דואגת. אני לא אשכח אותך לעולם, ואת כל ימי השישי שהיית איתנו
תמיד חייכת כשבאתי אליך וכשהייתי מביא אותך להורים בקלנועית. כמו שאמא אומרת וכמו שאמרת לי ביום שישי האחרון, 
היו לך בהחלט חיים טובים עם סבא (57 שנים לא הולכות ברגל). 
אהבת את החיים כמו שצריך ועכשיו את מצטרפת לסבא שמחכה לך. 
למדתי ממך המון על החיים ועל נתינה – אם תיתן מהלב, תקבל הרבה יותר (לתת זה לקבל). 
אני מודה לך על שזכיתי להיות הנכד שלך במשך 24 שנים וחצי. 
לא כולם זוכים להיות נכדים כל-כך הרבה זמן. 
אני אוהב אותך תמיד ומתגעגע כל יום שעובר.
אני מכבד את ההחלטה שלך לסיים כך את החיים. 
תמיד אתגעגע ואוהב. 
אמיר 
נכדך החמישי.

לחברתי הטובה שרהל'ה - 
הידיעה על מותך הכתה בי כמו ברק ביום בהיר.
 לא התכוננתי, זה היה כל-כך פתאומי. 
בדיוק רציתי לבוא לבקר אותך ולא הספקתי. 
יש לי המון זיכרונות טובים ממך - איך היית באה לבקר אותי בוקר-בוקר בבית-החולים כשהייתי עם רינת. 
כל בוקר חיכיתי לך שתבואי. 
לא אשכח זאת לעולם. 
כשאמרתי לך כמה אני מחכה לך וכמה את טובה אלי, היית צוחקת בביטול.
לא עזבת אותי ודאגת לי גם כשחליתי. באת לבקר אותי, תמיד עם מילים חמות. 
היו לנו הרבה ימים טובים. הערכתי את הכישרונות הנהדרים שלך, אני מסתכלת על הריקמה שנתת לי ונזכרת בך. 
את כל התפקידים שמילאת עשית בחוכמה ובתבונה.
כל מה שנגעת בו יצא טוב. אני לא רוצה להגיד את המילה "פרידה", רק להגיד שאני אוהבת אותך. 
ציפי גנדלמן

שיר של יהודית כפרי שהוקדש לשרהל'ה על-ידי יהודית סגולי: 
"כשלא יודעים מתי יגמרו הימים האלה אי-אפשר למנות אותם,
 את הולכת לאט כי ליבך אומר לך, 
שמוטב שלא יגמרו הימים האלה, 
שולחת ידך אל הרבה משענות רצוצות, 
ובאה רוח סתיו וכופפת אותן. 
אבל בימים עוד חם, ככה זה תמיד בסוף הקיץ. 
וזה סוף, עכשיו, 
זה סוף לא חשוב כמה לאט לאט לאט תלכי לך". 

שרהל'ה חברתי,
היינו "חברתי וחברתך" בפי נכדותיך (הן אומרות שיגאל המציא את השם), ואכן היינו חברות קרובות שנים רבות. 
החברות שלנו התחילה, כשמילאנו במקביל את תפקידי רכזת הבריאות ורכזת הרווחה. 
עבדנו בשיתוף פעולה שלוש שנים וכך למדנו להכיר זו את זו. 
גילינו שאנחנו מסתדרות טוב, נהנות לשתף-פעולה ומשלימות זו את זו. 
כשסיימנו את התפקידים, המשכנו את החברות והיא הלכה והתחזקה והתהדקה במשך כ-25 שנה.
 באחד מימי ההולדת שלי, ברכת אותי דרך שירה של לאה גולדברג "לַמְּ דֵ נִי אֱֹלהַי": "... לַמֵ ד אֶ ת שִ פְּ תֹותַ י בְּ רָ כָה וְּ שִ יר הַלֵל בְּ הִ תְּ חַדֵ ש זְּמַ נְָּך עִ ם בֹּקֶר וְּ עִ ם לֵיל, לְּבַל יִהְּ יֶה יֹומִ י הַּיֹום כִ תְּ מֹול שִ לְּשֹום. לְּבַל יִהְּ יֶה עָלַי יֹומִ י הֶרְּ גֵל".
 כתבת את הברכה לי, אך היא באה מלבך ותאמה את דרך חייך – את האמונה שלך שהחיים דינמיים ויש בהם המון עניין ועשייה, והעיקר לא לקחת את החיים כשגרה וכמובן מאליו, אלא תמיד לחדש ולהתחדש. היתה לך החירות הזו להיות את עצמך, לחתור לדרך חיים בקיבוץ על-פי אמונתך וערכייך מבית, ואם צריך אז גם להילחם על כך, אפילו אם זה נוגד או משנה את דרך הקיבוץ השיתופי. 
היה בך המון כוח ואם חשבת שצריך לשנות נהלים – נלחמת לשנותם. 
מצד אחד כל הזמן תרמת לכלל, לא היה תפקיד בקיבוץ שלא מילאת ותמיד תרמת מכישרונותיך לאחרים בגלוי או בסתר – ולצד כל פועלך בקיבוץ ומחוצה לו, 
שמרת לעצמך את החירות לפנות זמן לאהבות שלך ושל יגאל: למשפחה שטיפחת, לספרים, ליצירה ועבודת-יד, לטיולים בארץ, 
להגשמת חלום של שנת חופש בחו"ל ועוד. 
תמיד ידעת לחדש ולהתחדש, יומך לא היה שגרה ולא הפך הרגל. לכן תמיד היה מעניין במחיצתך. 
היית לי חברה מיוחדת במינה – מעניינת, מחדשת, סוחפת בדרכיך: לטייל, לראות, לחוות, לבלות, לשוחח, לספר, לשתף... 
אני רוצה לזכור אותך כמו שהיית: אשת משפחה, יוזמת ולוחמת, פעילה ונרתמת, חומלת ומתנדבת לעזרה, מושיטה יד לכל נזקק. 
תמיד נלחמת על דרכך, ובסוף גם הלכת בדרכך. בשבילי את נשארת לתמיד חברה טובה ומיוחדת, שאיתה מבלים, מתייעצים, מספרים, מקשיבים, שמחים, מתעצבים ובוכים... 
היום אני בוכה בלעדייך... 
ועליך חברתי.
יהודית סגולי

ראיון השבוע עם שרהל'ה סיטנר מתוך עלון עין-שמר 20.5.8 
שרהל'ה נולדה בכפר-חוגלה בסוף שנת 1939 ,להוריה ז'ניה ומשה קנדל. יש לה אחות אחת בשם עדה.
יסודי למדה בכפר-חוגלה ובתיכון ב"תיכון חדרה". 
לאחר התיכון למדה בבית-הספר לאחיות בבית-החולים "קפלן" ברחובות. 
במהלך לימודיה בבית-החולים, הגיע לטיפולה חייל פצוע קשה מקיבוץ עין-שמר בשם יגאל סיטנר... בשנת 1960 נישאו, יצאו לש"ש בקיבוץ הראל ואחרי שנתיים חזרו לעין-שמר וקבעו בה את ביתם.
 
לאורך השנים עבדה שרהל'ה כאחות בבית-החולים "הלל-יפה", 
חינכה את חברת-הנוער "עומר", ועבדה גם בבית-תינוקות, בחממת הוורדים, במטבח, במרפאה, בחצר-הראשונים ועוד. 
היא היתה ממובילי נופש-ים, הקימה את "הדרן" ועוד. 
ארבעה ילדים נולדו לשרהל'ה ויגאל: רעות (1962) דרור (1964) קרן-אור (1967)  וצור (1971).
לשרהל'ה 11 נכדים ושתי נינות – בר וירדן.
בינתיים כבר יש 3 נינים.


מהו זיכרון הילדות הראשון שלך? 
היה להורים שלי בחוגלה משק עם פרדס ולולים, ושניהם עבדו במשק. אני זוכרת את מראה הבית והחצר. חוגלה צמודה לקיבוץ גבעת-חיים ושני הישובים היו מוקפים אז בגדר אחת, סביבה היו נוסעים החיילים הבריטים בג'יפים שלהם. 
אבא שלי היה נוטר והמפקדה שלו היתה בגבעת-חיים. 
יום אחד ראיתי את אמא שלי חופרת בור בחצר הבית שלנו ושורפת בתוכו מסמכים. 
כנראה מסמכים שהיו שייכים לתפקיד של אבא. מי האדם שהשפיע עליך הרבה? יגאל. 
ההשפעה שלו עלי אינסופית, אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר אותה.

מה המקום בעולם שאת הכי אוהבת? 
הייתי בהרבה מקומות ויש בעולם מקומות שהרשימו אותי יותר מעין-שמר, אבל מכל המקומות אני רוצה לחיות רק בעין-שמר. טוב לי כאן, ואני לא מצטערת על הבחירה הזו. 

מה הכיף שלך? 
בחיק המשפחה. הכיף שלי הוא שהיחסים במשפחה שלי הם טובים, נעזרים זה בזה, אבל לא נכנסים לנשמה אחד של השני, וכך זה לאורך כל הדרך. זה המזל שלי, אם כי יש אומרים שזה לא מזל, אלא פירות של השקעה וחינוך.

מתי בכית לאחרונה ולמה? 
אני כל הזמן בוכה. בעיקר מכל דבר שמזכיר את יגאל, ואנחנו נזכרים ומזכירים אותו הרבה. אני עדיין עמוק בתוך האבל עליו. 

ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה? 
מהרבה אנשים. אני מאוד ישירה ובספונטניות שלי אני לפעמים פוגעת ואז מבקשת סליחה. 

מה ההרגל שאת רוצה להיגמל ממנו? 
בגיל 80 כבר לא מנסים להשתנות. 
משלימים שזה מה יש ועם זה צריך לחיות. 

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
המשפחה. אני גאה על הטיול הגדול שיגאל ואני עשינו בחו"ל במשך שנה, 
על שביל-ישראל שעשינו ועל כל החוויות המיוחדות שחווינו יחד. 

מה העבודה הכי גרועה שהיתה לך? 
אני מעדיפה לדבר על העבודה הכי טובה - להיות אחות בבית-חולים. הייתי אחות אחראית במחלקה הכירורגית ב"הלל-יפה". אהבתי את הכירורגית כי זו מחלקה שמגיעים אליה במצב הכי קשה, ומשם מתחיל תהליך של התקדמות ושיפור. לא להפך. 

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה? 
צלולה 

מה אנחנו לא יודעים עליך וחשוב שנדע? 
המרכז של חיי היתה תמיד ההתנדבות וזה בא לידי ביטוי בדרכים רבות. 
בין השאר יגאל ואני היינו מתנדבים בהסעת ילדים פלסטינים חולים לבתי-חולים בישראל. 

מה את אוהבת בעין-שמר? 
כשהגעתי לעין-שמר כבר הכרתי אותה במידה רבה, דרך יגאל ובני הקבוצה שלו. לא היה לי משבר קליטה, ותמיד אהבתי את צורת החיים של הקיבוץ. 
היה ברור לשנינו שיגאל יחיה בעין-שמר, ומרגע שידעתי שאני רוצה לחיות עם יגאל, לא היו שום התלבטויות. 
לאורך השנים היו בקיבוץ דברים שפחות אהבתי, אבל אני מרגישה שידעתי להשפיע ולשנות אותם לטובה. 
כמו למשל הנוהג של הבאת התינוק מרגע שנולד לבית-התינוקות (הייתי מהראשונים שהשאירו את התינוק בבית בששת השבועות הראשונים), או הטיפול בילד חולה בבית-הילדים (הייתי מהראשונים שהתעקשו להשאיר ילד חולה עם ההורים)

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב