אבא, את האמת, רציתי פשוט לקחת את המיקרופון ולספר עליך, אבל בכל זאת כתבתי, למרות שזה לא ממש היה הסגנון שלך, אך יש יותר מדי נושאים לעבור עליהם.

היית בן בכור, אח, אבא, סבא, דוד, בן-דוד, עין-שמריסט, צנחן, חשמלאי, רפתן, חקלאי, טכנאי קירור, ממחזר דגול או כמו שהיית נוהג לתקן אותי – ממיין. בקיצור, האנדי-מן מהולל. היית נכס!

נגעת לכל-כך הרבה אנשים בחיים, בין סלוגנים בלתי נשכחים כמו: "קומנדו", "לניוס", או "למה תמיד את הכחולים?", לבין סיפורים ושיחות ארוכות, וטיפולי אנרגיות עוצמתיות כמו שרק לך היו.

אבל יותר מהכול, זה שתמיד עשית את הכול בדרך שלך, לפי הרצון שלך או של הילדים שלך... וזה בגלל שהיית אבא אדיר!

אני מדבר בשם המשפחה ובשם הרבה אנשים, שאני אומר לך שאוהבים אותך ונתגעגע, ותחסר בנוף המקומי... היית איש דגול.

שלך תמיד, יהודה ברכה

אצלנו, ילדי קבוצת "הדס", כפי שאנחנו עדיין קוראים לעצמנו, פרק הילדות של דודי ושלנו, שחקוק וצרוב באופן חזק ועמוק בזיכרוננו, הוא הפרק של פנימיית "ורדים", שהיה פרק קשה ומורכב, ודאי עבור דודי עצמו, אבל גם עבורנו, בני הקבוצה, מדובר היה בסוג של מהלומה.

אני זוכרת לגבי עצמי, שהעסיק אותי מאוד מה קורה לו שם בימים ובלילות, כשהוא לבד ורחוק מההורים, מהקיבוץ שהוא שייך אליו, מהקבוצה ומכל מה שהוא מכיר. אין ספק, שתקופת "ורדים" הותירה רישום עמוק בנפשו, שליווה אותו במהלך חייו.

דודי היה ונשאר ילד בר, שלא מוכן לקבל על עצמו עול מִשטור. אצל דודי לא קיים היה סגנון של אחד בפה ואחד בלב. מה שהיה לו לומר הוא אמר ישירות ובפנים. לא פעם באופן פוגע וקשה לספיגה, אך לא מתוך רוע או זדון נעשו הדברים.

גם ביחס לעצמו ולענייניו האישיים, הוא היה מאוד ישיר וגלוי ומאוד משתף.

פן נוסף שקיים היה אצל דודי, פן שבו הוא הקדים את זמנו, היה הדגל הבולגרי, שהוא נשא בגאון. עוד לפני שהחלה המגמה, הרווחת כיום, של חזרה לשורשים ושל טיפוח האתניות, היה דודי לוחם קנאי וגאה למען הבולגרים והבולגריוּת, ולרוב תוך ביקורת ותוך סוג של בוז כלפי הפולנים והפולניוּת.

בסופה של 1965, שנת הגיוס של השנתון שלנו, אור גדול זרח על דודי. השירות הצבאי הסיר את התווית של יוצאוּת הדופן. בחטיבת הצנחנים, תחת פיקודו של אמנון ליפקין שחק, הוא פרח, בלט בכישוריו הצבאיים והיה חייל למופת. שם הוא לא מרד ולא הסיג גבולות. הוא אהב את המסגרת הצבאית והיא הייתה חשובה ויקרה ללבו. החוויה הצבאית הייתה גם מנוף להמשך הדרך.

בחייו הבוגרים דודי יצר לעצמו פסיפס מגוון, שכלל התמקצעות בתחום החשמלאות ועבודה רבת שנים בתחום, התעמקות באורחות החיים הבריאים ובתזונה הנכונה, ועיסוק בהילריות, כשגילה  את סגולות הריפוי הטמונות בו. סגולות שלא ניתן היה להתייחס אליהן בביטול, כי בפועל אנשים העידו שהכוח של דודי אכן פעל עליהם והיטיב את מצבם. ולתוך הפסיפס נוסף בשנים האחרונות גם עניין הקיימוּת. דודי רתם את עצמו והתגייס לטובת המִחזור והגנת הסביבה. לא בתיאוריה ובדיבורים, אלא בעשייה מסורה, עקבית ועקשנית.

מעל לכל אלה גולת הכותרת הייתה הקמת המשפחה. דודי היה אבא מסור, דאגן ומשקיע. הוא היה אבא מאושר וגאה בכל אחד משלושת ילדיו, והרבה לספר עליהם ולדבר עליהם.

הוא חש שמחה גדולה וגאווה גדולה, כשנתן לבנו  הבכור את השם יהודה, שעל ידי כך הוא שימר את המסורת המשפחתית של נתינת השם יהודה למי ששם אביו הוא דוד, ובכך הוא זכה להמשיך את השרשרת של יהודה - דוד - יהודה... וכך הלאה.

זכרך, דודי, יישמר, יכובד ויונצח בתוך משפחתך ובאמצעות דפי ההנצחה. וגם אנחנו נהיה נושאי זיכרונך. בלב כל אחד מקבוצת "הדס", יהיה שמור ונצור דודי מ"הדס" על מכלול הצבעים שבך.

נהוג לסיים במשפט: 'נוח על משכבך בשלום', אבל לא אתה הטיפוס שניתן לומר לו לנוח, ולכן נחתום בתקווה, שסיימת את חייך בתחושה שחיית אותם כפי שרצית לחיות אותם.

תנחומים ליהודה, עיינה, כרמיה והני, תנחומים לאחים ניר, שלמה ורונן, ותנחומים לכל שאר בני המשפחה.

יפה סל

שלום לך דודי,

רציתי רק כמה מילים, כי זה מגיע לך. בלי לוח-זמנים ותאריכים, רק כמה מילים.

לפני כמה שבועות כשנפגשנו, אמרת לי שאתה מתחיל טיפולים שיודעים רק איך הם מתחילים. אמרתי: עזוב, את האופטימיות והצחוק שלך לא מנצחים. אבל אצלך אין חוקים, חוץ ממה שאתה מחליט, ולכן מצאתי את עצמי בלתי מוכן ועם חלל ריק.

היינו שם מההתחלה ולאורך כל הדרך. הייתי יותר כצופה, אבל עם זכות גם לגעת, כי היינו שם מההתחלה ולאורך כל הדרך. אנחנו הבולגרים! ברית בלתי כתובה שאותה כתב הזמן, אבל בעיקר אתה ("בולגרים זה בולגרים"! כך על פיך).

עוד כשהיינו ילדים, כשנשלחת ל"ורדים" ובימי ראשון כשחזרת משבת בבית, נסענו ביחד, כדי שיהיה קצת פחות קשה ולו לרגע.

קראנו לך (הילדים) פדה, על שמה של אותה סוסה יחידה שנשארה, וזאת על שום אותו מנהג שהיה לך פתאום להגליפ, לתת צהלה ולפתוח בדהרה למקום ללא גדר והגבלה. אכן, סוס פרא שכמותך. כנקודת חן בצבע שונה (אדמוני).

לימים כשגדלנו והתגייסנו לצבא, הברווזון הפך לברבור. דודי התגייס לצנחנים ופתאום נהיה לקומנדו שלנו, ראש החנית! חוויית הצבא היא זו שעיצבה את עולמך כבוגר והזינה את עולמך הפנימי עד סוף ימיך, ללא הפסקה. והכל כאילו קרה רק אתמול.

דודי אהב לקרוא והרבה, אבל לסדרת ספרים אחת נקשר במיוחד, אותה סדרה של וטרינר אנגלי ג'יימס הריוט, שמצא בדודי (ודודי בו) קורא ומעריץ, דמות להזדהות בגלל אהבתו הגדולה לבעלי-חיים. אבל אם בתרבות עוסקים, אז אין כמו "הגשש-החיוור"! תחום אקסטריטוריאלי, עם שפה ששייכת רק לו ומי שלא מבין לא שייך. מילת קוד אחת או שתיים, הייתה משכיבה את שנינו מצחוק ולא משנה המקום והזמן (אני חושב שהוא ידע את כל המערכונים בעל-פה).

כידוע, לכל מטבע שני צדדים, כך ברא אותנו הטבע. פעם רואים את הצד הזה ופעם את האחר. וככל שהאחד זוהר וסוער, כך השני מתהפך ודוקר. ודודי, שני צדדים לו, היה כלי מלא עד גדותיו. לעצמו לא רצה כלום ולא צרך כלום, רק דבר אחד חסר לו, שיהיה שם מישהו (ולא חשוב מי) שיהיה מוכן לקבל או לשמוע, אפילו לא צריך להבין, אפילו שלא ידע עברית, העיקר שיהיה. זה יצא לו אפילו מהידיים. רק שירצו לקבל.

האור שהיה בו היה גדול מכדי שנוכל לקבל ולכן לפעמים זה כאב ושרף.

אפשר להוסיף ולספר על סוס פרא אדמוני, נקודת חן בצבע שונה, תבלין שצריך לדעת בכמה להשתמש, אבל דבר אחרון. הכי אהבתי את הזרת שביד שמאל. שלעולם (עד כמה שידוע לי) אף-אחד לא הצליח ליישר. וכזה היית גם אתה, אותך איש לא הצליח ליישר.

היה לא קל איתך, יהיה קשה יותר בלעדיך. ובהצלחה בדרכך החדשה.

רובי משיח

אז זהו, דודי, כבר לא נשב על המרפסת לשיחת שכנים וכוס תה או טעימה.

שכנות כזו, ארוכת שנים, דשא משותף, חג או אירוע. ואתה דודי, במיוחדות שלך, בעקרונות האופייניים לך. כה חשובה איכות-הסביבה, שומר על שלום העולם הזה שלנו ושל כולם. של כל העולם. שלא נזהם ולא נגרום במו ידינו לכליה של עולמנו.

לא - אלו לא המלחמות - זהו האדם שבמו ידיו משנה את סביבת חיינו.

ואתה דודי אהבת את הסביבה, את השדות, המרחבים, ואת הגבעות הכחולות הרחוקות. כל יום הלכת בשדות והקפדת לשמור על הבריאות.  גם לאחר המחלה הראשונה - אותה עברת בגבורה והחלמת, היית אומר לי: "חוץ מן העניין הזה אני לגמרי בריא", והמשכת ועזרת בכל מקום שנחוץ. פעם זה הטרקטור של החשמליה, ופעם עזרה ברפת במכון החליבה, או הפעלת הגנרטור בליל סערה.

גם הילדים שיחקו על אותו הדשא. יהודה, עיינה וכרמיה. עכשיו כולם גדולים ותמונות הנכדים היו מגיעות דרך הסקייפ והמחשב, והראית לי אותם בגאווה.

אנחנו הרי גדלנו באותה קבוצה מימי הגן. אתה בשישייה הבוגרת ואני במאסף. זכורות לי מנוחות-הצהריים בהן היית משוחרר לשיטוטים בחוץ - כי לא השפיעה עליך הוראת המטפלת: "להסתובב לקיר ולישון".

בעצם זכית ללימוד גדול וצפייה במעשי הבריאה, באותן שעות צהריים חופשיות מלאות אור, בהן אין איש שמורה לך איך עליך לנהוג. היית ילד חופש אדמוני. 

בערב, בהשכבה בגן-הילדים שבבית הוורוד, היינו מצטופפים סביב מיטתך בשעה שאמא קלרה הקריאה לך סיפור של לפני השינה. הסיפור היה מותח והיא קראה אותו ברהיטות ובמהירות, שיכלה לגרום גאווה לכל שדרן כדורגל. בעצם קינאתי בך, שלך ההורים מספיקים לקרוא סיפור לפני השינה. ולימים הערצתי אותם על העובדה שלפני-כן, ליוו לבתי-הילדים השונים את שלושת אחיך.

אחר-כך גדלנו ואותך שלחו ללמוד ב"וורדים", והאחר-כך הזה נמשך עד שהיינו גדולים, אבל תמיד - קבוצת "הדס". במוסד-החינוכי קראו לנו "שקמה" ו"חבצלת", וגדוד "להב" בתנועה.

ובאו שנות ה-60, והלכת עם כולם לצבא ואז למלחמות. חזרת משם בריא, והשנים חלפו, הקמת משפחה ולימים העדפתם לגור בנפרד. אבל תמיד בשיחות הדשא והמרפסת - עולות החוויות החזקות שנרשמו בך בעת השירות הצבאי. כאילו שם קרו הדברים האמיתיים. האומנם?

אני שולחת תנחומים ליהודה, עיינה (ודיויד), כרמיה ולמשפחותיהם, ולהני היקרה.

יהי זכרו של דודי ברוך, ונזכור אותו כולנו.

מירי גרוסברג 

דודי בן-דודה יקר.

הלכת מאתנו מהר מידי. גרמת לי לעצב רב, שכן איש, בוודאי לא אני, לא תיאר לעצמו שכה מהר תלך ותשאיר חלל כה גדול. קיבלתי את ההודעה מפי בתך עיינה, וכשהציגה עצמה מיד הבנתי שבפיה בשורה קשה.

איך יתכן? שהרי רק לפני זמן קצר, כחודש ומחצה, ישבנו יחד במסעדה ואכלת בתיאבון רב את שהוגש. היית מלא אנרגיה ולא ניכר היה עליך שמשהו לא תקין בבריאותך. דיברת בחופשיות, צחקנו ואף התבדחנו על גילנו המופלג ושבקרוב, כלשונך, נאלץ להחזיר ציוד.

לכתך מעורר בי זיכרונות ילדות, 65 שנה לאחור, עת השתובבנו בשבילי המשק ועל מדשאות הירק, בין ברגל ובין באופניך, שלא תמיד העמדת לי אותם בנפש חפצה .

רבנו, בכינו, קיטרנו יחדיו, הבהלנו את חברי המשק שהתלוננו על שובבות היתר שלנו, ואנו נשארנו בשלנו כרגיל, רבים, משתוללים ומתפייסים. זכורה לי מלחמתנו על תשומת ליבה ואהבתה של סבתא חביבה, והייתה דודתי שכל-כך אהבתי, אמך קלרה, שתמיד ידעה לפייס בינינו .

בתקופת גילוי המחלה עמדת חזק ואופטימי כתמיד, מלא אנרגיות, פעיל, מסייע ועוזר, כאילו כלום לא קורה. הנחתי שבסתר ליבך הידיעה שהנך חולה כרסמה בך, אולם איש לא ידע על כך מאום. תמיד צחקקת והתבדחת ומכלום לא חששת.

שיתפת אותי בכל ובעיקר בעת האחרונה בתקופת ההקרנות, מצבך היה קשה וזה היה ניכר בקולך, כאילו איבדת את החשק להמשיך ולהילחם. קיוויתי מאוד להחליף איתך עוד מילה או שתיים בטרם תלך, והגעתי אליך מיד עם קבלת ההודעה, אולם לא הספקתי וצר לי על כך.

היית דוגמא ליושר ויושרה, חסר מניירות, איש טבע, ישיר ודובר אמת, "קיבוצניק" בכל רמ"ח אבריו. פיך וליבך תמיד היו שווים. שוחחנו על המון נושאים, וידעת תמיד לרדת לעומקם. ניחנת בזיכרון נדיר, ידעת להזכיר שיחות-נפש משכבר הימים, וזכרת הכל עד הפרט האחרון .

חייל קרבי בצנחנים היית, חרוץ מאין כמותו, התגייסת לכל פעילות, תמיד במרץ ובחיוך שמח, טוב-לב ושופע חיוניות; ודווקא אותך תפסה המחלה, דווקא אותך כאחד שהתנזר מקרינות סלולריות, תמיד שמרת להתרחק מחומרים מסרטנים, חיית בטבע, מעולם לא עישנת, גמעת אלפי ק"מ ברגל, עשית ספורט, ודווקא אותך תפסה המחלה הארורה הזאת .

דודי יקירי, תמיד גילית עניין בתחומים רבים, היית איש ספר, חקרן וסקרן, אהבת מוסיקה קלאסית, אהבת את החיים והם נגדעו לך מהר מידי.

תהא לך מנוחת עדן, יהי זכרך ברוך. יצחק בניש

אשרי האדם שאחרי לכתו מותיר חותם - מילות פרידה מדודי ברכה ז״ל

היכרותי עם דודי, בדומה לשאר בני-דורי אשר נולדו וגדלו כאן מיומם הראשון, נפרשת על-פני שנים רבות.

כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר ועל האמת חייבים להודות, כי כילדים בהחלט פחדנו ממנו: טרטור מנוע הווספה הכחולה של החשמליה, נביחותיו ומראהו המאיים (כך זה הצטייר בעינינו, לפחות) של צ׳ף, כלב ה״דני הענק״ הדוהר לצידו, הקרחת הבוהקת בקיץ והערותיו המאיימות, העוקצניות והפוגעות לעיתים (שוב, לתפיסתנו באותם ימים) - בהחלט לא דירגו אותו גבוה בטבלת ״המבוגרים החביבים עלינו״ בשנות ילדותינו.

ואולם, ככל שהתבגרנו ועמדנו יותר ויותר על דעתנו, התהפכו היוצרות (אצלי, בכל אופן) והמפגשים שלי עם דודי ברחבי הקיבוץ תפסו נופך אחר, מעניין ומשעשע יותר, וביתר-שאת ב-12 השנים האחרונות מאז חזרנו רויטל ואנוכי מניו-יורק, כשהמודעות הרבה לנושא ״איכות הסביבה״, חשיבותה ותנופת המיחזור המבורכת, צברו תאוצה בקיבוצנו, ודודי, כידוע, נשא את דגלה בגאון והוכיח זאת במעשיו בשטח יום אחר יום. היינו נפגשים בפינות המיחזור השונות הפרושות בשטח המחנה, אני, עם שקיות המכילות את סוגי הפסולת אותם ניסיתי להפריד (לא בהצלחה גדולה...), והוא, נוהג על הטרקטור והעגלה הרתומה (אח״כ ברכב החשמלי) העמוסה ב״שלל״ אותו הספיק לאסוף מבעוד מועד. הפרוטוקול היה ידוע מראש: שלב ראשון - הרטינה הקבועה על ה״אליטה הפולנית״ המקומית אשר ראה בי כאחד מצאצאיה המובהקים; שלב שני - הרצאה קצרה על השלכותיה ההרסניות של תרבות הצריכה המוגזמת וזיהום האוויר המואץ המאיימים גם יחד על עתיד כדור-הארץ; והשלב השלישי והאחרון - סיפורים על סיפורים על-גבי סיפורים אודות קורות-חייו משלב הילדות, דרך מעלליו בתקופת נערותו, השירות הצבאי בצנחנים בסדיר ובמילואים, עבודותיו בענפי הקיבוץ השונים, שלומם של ילדיו (לא בהכרח בסדר הזה) - הכל ללא התחלה וללא סוף מוגדרים, בעזרת אסוציאציות המובילות לאנקדוטות הנשזרות בזיכרונות ההופכים לחוויות המובילות למסקנות המסתכמות למוסר-השכל התקף והרלבנטי לפי תפיסתו לימינו אלה. היושב במרומים (עם קצת עזרה מהגנים הפולניים של אורנה ומנו אלון...) חנן אותי בכל מיני תכונות-אופי שונות ומשונות, כשאחת מהן הינה היכולת והסבלנות לתקשר וליצור דו-שיח עם סוגים שונים של בני-אדם, ולאו-דווקא הרגילים והנורמטיביים שבהם. הוסיפו לכך את חיבתי לנוסטלגיה ולסיפורי-עבר, ותוכלו להבין לבד מדוע הייתי מסוגל להאזין לדודי ולמשנתו הסדורה דקות ארוכות בכל פעם, אפילו שלפעמים התוכן חזר על עצמו (אבל בינינו, למי אכפת).

כבר ציינתי בעבר מעל דפים אלה, כי יש בי הערכה עמוקה (שלא לומר קנאה נסתרת...) לאותם אנשים אשר משלח-ידם, פרנסתם, עיסוקם, תחביביהם או כל סיבה אחרת בגינה הם קמים בבוקר, הינם חלק מהווייתם ומתחושות-שליחות וייעוד המניעות אותם לפעול במרחב, תוך שהם מנסים לשפר ולטייב את חייהם של הסובבים אותם. לתפיסתי, וככל שמדובר בנושאי איכות-סביבה וקיימות, דודי היה כזה: באדיקות, יום אחר יום, בכל מצב ובכל מזג-אויר, הוא חי את אשר האמין ודבק במשנתו. אוסף, מסדר, ממיין, משנע, מתעסק, נכנס בעצמו לתוך הפחים ומתלכלך מכל אותם דברי-אשפה ושאריות אשר רובנו ככולנו משליכים לפח ורגע אחרי שנסגר המיכסה משתדלים לשכוח ולהדחיק ולקוות כי ייעלמו מעצמם, וכל זאת, כפי שאמר לי פעם אחר פעם - אם לא בשבילנו אז לפחות שיישאר משהו עבור הדורות הבאים. דודי, אולי משאלת הלב כי ״תנוח על משכבך בשלום״ אינה בהכרח המינוח המתאים באופן המדויק ביותר לאופייך התזזיתי (כפי שספדה לך יפה סל, בת כיתתך לשעבר, מול ארונך ברחבת חדר-האוכל), אך דע לך וידעו יקיריך, כי ללא-ספק השארת חותם ברור ומובהק על חיינו כאן, נראותם החיצונית ואיכות סביבתנו באופן כללי. תנחומיי למשפחה.

אדם אלון