חסר רכיב

יגודה יוסי

יגודה יוסי
י"ג כסליו ה'תרצ"ו - כ"א ניסן ה'תש"פ
09/12/1935 - 15/04/2020

 

אנו נפרדים היום מחברנו היקר יוסי יגודה.

יוסי נולד בתשעה בדצמבר 1935 בתל-אביב, להוריו מאשה ויצחק, שכמה שנים קודם לכן עוזבים את הבתים החרדיים בהם גדלו בפולין. יצחק מצטרף עוד בגולה להכשרת "החלוץ" לתל-יוסף. הם עולים בשנת 1934 ארצה, שניהם יחד בספינה, ונישאים. רוב בני משפחותיהם נספים כמה שנים לאחר מכן בשואה. למאשה נותרת אחות אחת, וליצחק שני אחים ואחות.

 

המשפחה קובעת את ביתה ברחוב קק"ל (היום שדרות בן-גוריון) בתל-אביב. בשנת 1940 נולד ומצטרף למשפחה הצעירה גם הבן השני - אילן.

 

ביסודי לומד יוסי בבית-הספר "נס-ציונה", וברקע ימי המנדט הבריטי בארץ. גיל הנעורים עובר עליו בימי מלחמת השחרור ובשנים הראשונות של המדינה הצעירה, כשהוא לומד בתיכון בבית-הספר "עמל מקס פיין". בגיל צעיר הוא מצטרף לקן צפון תל-אביב של "השומר-הצעיר", אשר משפיע וישפיע על חייו ומעצב את עולמו עד יום מותו. הזיכרונות והגעגועים לתל-אביב של ילדותו ונערותו שסיפר עליהם תמיד, מרגשים ודומים מאוד לשיר ולזיכרונות של אריק איינשטיין ("זה לא בדיוק געגוע"), שאף הוא בוגר אותו הקן.

כבר בתקופת היותו חניך בתנועה, התגלו אצל יוסי כישורי המשחק וההומור (שירש מאביו). הוא מרבה להופיע בקן ובגדוד "יחיעם".

המפגש הראשון של יוסי עם עין-שמר, מתרחש במחנה עבודה של קבוצתו בקיץ 1952 בעין-שמר. בין חברי הקבוצה שעבדו בקיבוץ, היו גם חבריו הקרובים של יוסי: הרב אורי זהר, הכלכלן חיים בן-שחר ועוד.

בסיום י"ב מתגייס יוסי לנח"ל במסגרת גרעין "פלד" להשלמת קיבוץ מגן בנגב. השם "פלד" הוא בתרגום לרוסית "סטלין", על-שם יוסף סטלין. הגרעין מורכב מהקינים - צפון תל-אביב, יד-אליהו, קריית חיים, קריית בנימין וכפר אתא. בין החברים בגרעין היה גם חברנו אורי חופי. מתוך 120 חברי הגרעין, רבים נשארו בקיבוץ מגן עד היום.

במסגרת השירות הצבאי, יצא יוסי לקורס מ"כים ולאחר מכן לקורס קצינים, שם הוא פוגש את בני גילו מעין-שמר: עוזי מור,

חגי ארליכמן, עוזי סגולי, יונה ועלי אלון.

 

בשנת 1953 מגיע אילן לעין-שמר כילד-חוץ לקבוצת "זית", בזכות הקשר של מאשה לדודה דב הנדל - חבר עין-שמר שנהרג בהתקפה בשנת 1938. בעקבות אילן, מחליטים מאשה ויצחק לעבור לעין-שמר. במסגרת מבצע "מהעיר לכפר" הם נפגשים עם מזכיר הקיבוץ איגנץ פלגי, ובשנת  1955 מאשרים את בקשתם, בתנאי שיביאו איתם את הבן הגדול. יוסי מגיע לעין-שמר ולא למגן, ומשפחת יגודה התל-אביבית מתאחדת כאן ומשתלבת היטב בחיי קיבוץ עין-שמר ובקרב חבריו.

בקיבוץ מצטרף יוסי לצוות הגד"ש וחוזר לנגב לעבד את אדמות עין-שמר ליד קיבוץ שובל.

 

 

בעין-שמר פוגש יוסי את חנה מחברת הנוער "אלומות", והם מתחתנים בשנת 1958 בחתונה גדולה עם זוגות נוספים.

בשנת 1959 נולדת בתם הבכורה דגנית ובהמשך נולדים עידן (שנקרא על שם המדריך של יוסי בתנועה - עידן הורוביץ, שנהרג בהפגזה על תל-אביב במלחמת השחרור), לימור ואלעד.

לפני 24 שנה נפרדנו מ-חנה זיכרונה לברכה לאחר מחלה קשה, ונזכור גם אותה ביום זה, עת אנו נפרדים מיוסי.

יוסי עבד בגד"ש מספר שנים, ואז לאורך תקופה ארוכה היה נהג המשאית של הקיבוץ, והוביל תוצרת חקלאית, מוצרי תעשייה ועבודות נוספות לגופים שונים מחוץ לקיבוץ. לאחר מכן משמש יוסי שנים ארוכות רכז-קניות וגזבר, אקונום, רכז-עבודה, סדרן-עבודה, עובד ייצור במיניפלסט ובמפעל-הגומי. לאורך תקופה ארוכה היה מא"ז הקיבוץ והיה קשור עם כוחות הביטחון השונים בשמירה על קיבוצנו ועל האזור.

לאורך כל השנים המשיך יוסי להתבטא על במות עין-שמר, בסיפורים, זיכרונות, הומור מיוחד, צחוק, הנחייה, תפקידים דרמטיים... לילדים ולמבוגרים כאחד.

אנו נפרדים ממך היום יוסי יקר ואהוב, ומשתתפים בצערם הגדול של דגנית, עידן, לימור ואלעד, רבקה, אילן וחנה, משפחתך הגדולה והענפה ו-12 נכדיך!

ימתקו לך רגבי אדמת עין-שמר שכה אהבת, יהי זכרך ברוך תמיד!

 

חמי סל

       

                                                            

אבא אהוב שלי,

 

חלפו רק כמה שעות מאז שנפטרת, ואני לא מצליחה לעכל את הידיעה שאתה כבר

לא איתנו.

איש יקר שכמותך, עם לב זהב, ידען, זכרן, עקשן, מצחיק ומלא הומור. ככה אני רוצה לזכור אותך, וככה אזכור.

היית אבא אוהב לנו, ילדיך, וסבא אוהב לכל נכדיך. כמה היית גאה בכל אחת ואחד מהם.

כשרציתי להוציא ממך חיוך באשפוז האחרון ב"שהם", הייתי מספרת לך על הטיול של גל ואופיר ומיד חייכת. תמיד שאלת על אלון ושקד, שיתפת פעולה בסרטים שלהם, והתגאית בכל שלב בחייהם.

נלחמת להיות עצמאי, נלחמת בכל המחלות, נלחמת בזיקנה, בכל יום, בכל הכוח, ותמיד ידך היתה על העליונה.

גם כשכאבת, גם כשנפלת, ידעת לקום ולהתגבר.

עד הנפילה האחרונה שלקחה אותך מאיתנו.

נוח על משכבך, ליד אמא. אנחנו כאן נזכור אותך תמיד.

נחבק את רבקה שהיתה לצידך ב-20 השנים האחרונות ונשמור על המשפחה שלנו.

 

דגנית

 

אבאל'ה היקר

 

איך אפשר לכתוב עליך בלשון עבר? עברת כל-כך הרבה, רצף של סיפורים לא-נגמרים, שנשזרים בהיסטוריה של מדינת-ישראל המתחדשת. למעשה אתה ובני דורך כתבתם אותה במעשיכם, בידיכם וברגליכם.

ילדות בתל-אביב במשפחה קטנה, שחלקה הגיע בדרך-לא-דרך לפני המלחמה, וחלקה לאחריה היישר מהתופת הבוערת באירופה. למעשה אבא ודודה מרים היו הצברים הראשונים במשפחה. וככה גדלת - צבר אמיתי של ארץ-ישראל, תחת שלטון המנדט הבריטי, חניך ב"השומר-הצעיר" בקן צפון המפואר, יחד עם דמויות כמו אורי זוהר  וצעיר בגיל גם אריק אינשטיין, שעל השפעתם בחיי התרבות במדינה לא צריך להכביר במילים. כולם היו בתפקידים משניים בהופעות בקן, כי התפקיד הראשי היה שמור לאבא, שהיה שחקן מעולה.

תל-אביב של אז, לפי סיפוריך, הייתה מקום נפלא לגדול בו – חוף-הים, הנמל, החולות, הפרדסים סביב העיר שמתחילה להתפתח, החברים הרבים... הסיפורים הנהדרים שסיפרת לנו - איך גנבתם גויאבות מהחצר של פולה ודוד בן-גוריון ראש-הממשלה שגר בשכנות, הטבעת "אלטלנה" ואיך שחית אליה כדי להביא לאילן רובה שיצא משימוש. על האהבה לכדורגל, לכדורסל ולהפועל תל-אביב, ואיך משחקים שלמים עמדת מאחורי השער של חודורוב השוער האגדי. למעשה הדבקת את כל המשפחה באהדה להפועל ולחולצה האדומה, שעליה אנחנו משלמים מחיר עד היום. סיפרת על הטיולים בכל רחבי המדינה עם הקן, ואיך אמא שלך רצה אחריך עם הנעליים, כדי שלא תלך יחף לטיול, לאחר שברחת מהבית כי היא לא הסכימה שתצא לטיול. על הבריחה מהלימודים לבית-המשפט כדי לשמוע דיונים משפטיים. על עבודתו של סבא יצחק בעיתון "דבר", ואיך היה מהלוחמים שכבשו את יהוד, והעבודה שלו ב"שקם". על אורי זוהר חברך, שהיה צועק מלמטה לסבתא מאשה: "גברת יגודה, הלילה אני ישן במרפסת אצלכם". על "מכון שמשון" בהנהלתו של אלוף העולם בהאבקות הלפרין, ועוד-ועוד סיפורים שהיטבת כל-כך לספר.

לאחר הצבא והשירות בנח"ל, התחיל פרק חדש בחייך - הצטרפת לעין-שמר של שנות

ה-50, יחד עם הוריך, לאילן שכבר היה בקיבוץ. מהר מאוד התחיל אבא לעבוד בענף הפלחה, לאורך שנים של עבודה קשה בשדות. היו אז לעין-שמר שטחים גדולים בנגב, וחודשים רבים בילה אבא בחריש, זריעה וקציר באדמות הנגב הרחוקות, מפעיל טרקטורים עם שרשראות, קומביינים וכלים כבדים. היתה לאבא הזכות להיות אחד מהמגדלים הראשונים באדמות אלו, שהיום הן אסם התבואה של מדינת-ישראל.

 

בשנים אלו הכיר בקיבוץ את אמא, ובחתונה מפוארת וגדולה יחד עם 6 זוגות נוספים מהקיבוץ, התחתנו, הקימו משפחה והולידו ארבעה ילדים: דגנית, עידן ,לימור ואלעד, שבשמו יש את כל האותיות הראשונות שלנו.

 

 

בימי ילדותי, היה אבא נהג המשאית של הקיבוץ, לאחר שסיים לעבוד בפלחה. כשקיבלנו אישור מדי פעם מהחינוך המשותף, יצאתי לנסיעות עם אבא. כל-כך חיכיתי לנסיעות איתו, עד שבלילה לפני הייתי מתקשה לישון, מחכה כבר שיגיע הבוקר ונוכל לבלות ביחד בנסיעות רחוקות. הערצתי את יכולתו להניע את המכונה הגדולה הזאת, פעם להביא צינורות של  מפעל-הגומי ללקוח זה או אחר, ופעם להביא גרעיני תירס מ"דגון" בחיפה ל"גלעם", או בלוקים מ"איטונג" לאתרי בנייה ברחבי הארץ. כשנסענו ביחד הרגשתי על גג העולם תרתי-משמע, והכי כיף היה כשעצרנו לאכול משהו. כך היה נחסך ממני האוכל של חדר-האוכל, שאז בלשון המעטה לא היה פשוט...

למדתי ממך להכיר את הארץ ולאהוב אותה. אבא הכיר את המדינה כמו את כף ידו ובפרט את תל-אביב, תודות לזיכרון מדהים של כל מקום שהיה בו, או אירוע שעבר בילדותו ובבגרותו. אי-אפשר לשכוח את הנסיעות של הקיבוץ לים בשבתות, כאשר אתה מסדר מוקדם בבוקר את המשאית, כדי שתוכל לקחת נוסעים, ולאחר שחוזרים וכולם הולכים לנוח, אתה מפרק הכל כדי שהמשאית תהיה מוכנה לעבודה בבוקר.

אבא היה שותף פעיל בחיי התרבות של הקיבוץ. אהבתו הישנה למשחק, נתנה לו יכולות להופיע ברבים מהמופעים שעלו בקיבוץ והוא היה נהנה מכך מאוד. הוא הנחה בכישרון גדול ערבי תרבות, חתונות ומופעים.

אבא מילא תפקידים רבים - הוא היה גזבר הקיבוץ מספר שנים והיה הראשון לזהות את המשבר שאליו יקלע הקיבוץ. שנים אחר-כך כאב לו שלא רצו לשמוע אותו אז.

אבא היה איש עם המון הומור וידע לצחוק על הכל. היתה בו סקרנות לידע, היה קורא המון ופותר תשבצים גדול, והכי אהב לראות ספורט בטלוויזיה, "מחלה קשה" שבה הדביק את כל בני המשפחה.

גאוותו הגדולה היתה המשפחה שהקים עם אמא, ואחר-כך הנכדים הרבים. כמה מאושר היה מכל אחת ואחד מהנכדים, וכמה אהב לספר להם ולשמוע אותם. החיוך שלו כשראה אותם, היה מרחיב את הלב.

גם לאחר שאמא נפטרה, ידע לקום מהמשבר ויחד עם רבקה הקימו תא משפחתי יפה ודואג זו לזה. ידעו ביחד ליהנות מכל מה שהחיים בגיל המבוגר נותנים. הוא הכיר משפחה חדשה ואוהבת שהסבה לו אושר גדול.

השנים האחרונות לא היו קלות לאבא - הגוף כבר לא היה בשיא הכושר ולאט-לאט הגיל נתן את אותותיו, אך כבן-יגודה עקשן הוא לא השלים עם כך. בהכרתו היה עדיין הילד והנער מתל-אביב, רוכב אופני הכביש בקבוצה של עין-שמר, או האבא הכל-יכול והסבא הצעיר שלוקח את אלון על הטרקטור לזהות מכוניות בכביש.

כך גם ארצה לזכור אותך אבא אהוב.

 

עידן

יוסי חבר ואוהד  //  עוזי מור

 

את יוסי אני מכיר שנים רבות והוא מהטובים שבחבריי.

המפגש הראשון שלנו היה במסגרת משחקי השומריה, שנערכו בשנת 1952 בתל-אביב. שיחקתי שם עם הפועל עין-שמר בטורניר כדורעף, עוד לפני שהתפרסמנו, אבל כבר היינו טובים וניצחנו את הקבוצות האחרות. בסיום ניגש אלי בחור צעיר, צנום וביישן וסיפר שצפה במשחקים והוא אוהד אותנו כי אח שלו לומד בעין-שמר. הבחור הזה היה יוסי.

יוסי הפך לאוהד של הפועל עין-שמר, ולא פעם היה רוכב על אופניו מתל-אביב לעין-שמר וחזרה (כמאה קילומטר), רק כדי לצפות במשחקים שלנו.

יוסי אהב מאוד כדורעף, אבל לא שיחק בעצמו. הוא הסתפק בלהיות אוהד נאמן במיוחד. נדמה לי שבצעירותו שיחק קצת כדורסל, אם כי אף פעם לא היה גבוה ואתלטי. היתה לו זריקה ייחודית ומוזרה לסל, שבאופן מפתיע גם הצליחה לא פעם לקלוע.

 

כשיוסי הגיע עם ההורים לעין-שמר נעשינו חברים טובים, וגרנו יחד בצריף שהיה איפה שהיום נמצאת המרפאה.

יוסי וחנה גרו לא רחוק ממני ומ-דינה, ולא היה שבוע בו לא נפגשנו לקפה ועוגה מעולה של חנה. היה לי אז חבר טוב ששמו גדעון (אבא של דלית בן-דור וצאלה מור, שנהרג במלחמת יום-הכיפורים). פעם גדעון שאל אותי מי זה הבחור שהוא רואה אצלי הרבה בבית, האם הוא בן-משפחה. אמרתי לו שהוא יותר מבן-משפחה.

דגנית, בתו הבכורה של יוסי, נולדה בהפרש של ימים אחדים מבני הבכור יפתח. כך זכינו גם לגדל את הילדים יחד, להיפגש בבתי-הילדים ולחוות את הילדות שלהם במשותף.

 

אחרי שנפצעתי במלחמת יום-הכיפורים, שכבתי ברמב"ם כשהעיניים שלי חבושות. יוסי הגיע לבית-החולים והיה מאוד נרגש והמום מהמראה שלי. במשך שעות ארוכות, בערך משמונה בערב ועד חצות, הוא ישב ליד מיטתי ושתק. למרות שלא יכולתי לראות אותו דרך התחבושות, ידעתי שהוא יושב לידי ולא מסוגל לדבר כי הוא בוכה.

בתקופה הארוכה של השיקום אחרי הפציעה, היו שניים שעזרו לי במיוחד:

עוזי סגולי – שהיה מגיע אלי הביתה, בלי שאפילו ביקשתי, מתקן ומסדר כל מה שצריך,

ויוסי יגודה – שהיה מקריא לי קטעים שבחר עבורי מתוך עיתון על-המשמר והיה הקשר שלי לעולם.

 

 

לאחר שעזבתי את הקיבוץ, הקשר שלנו נחלש, אבל במשך שנים רבות יוסי היה מהטובים שבחבריי.

למרות שלאורך השנים איבדתי הרבה חברים ופקודים שלי, קיבלתי קשה את הידיעה על מותו של יוסי. במעט שדיברתי איתו כשהיה חולה, הבנתי ממנו שהוא מתקדם ועולה על "דרך-המלך". הופתעתי מאוד וקיבלתי את מותו בצורה קשה.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב