סל גניה גולדה

דברי פרידה

דברים על הקבר. כתבה: יפה

היום בהיפרדנו מגניה לעולמים, אני מעלה בפניכם את סיפור חייה.

לכולם הייתה היכרות כזאת או אחרת עם גניה. למי  עמוקה יותר ולמי חלקית בלבד. אני אשתדל להציג את

גניה נולדה בפולין בעיירה בשם אופולה לובלסקי. היא הייתה השלישית מבין שש אחיות. הבית היה, כמובן,

בית דתי, שהקפידו בו על קלה כחמורה, אך הדתיות בו לא הייתה נוקשה או מאיימת אלא דתיות של דרכי

הבית המשפחתי, הוריה, והאווירה בבית עטפו אותה כל חייה. תקופת חיים קצרה ומוקצבת בחברת המשפחה

העניקו לה צידת חיים ארוכה ובלתי נדלית. לכל סיטואציה או אירוע בחייה, שלפה גניה ציטוט של

אמה או של אביה, שלא היה מתאים ממנו לאותה הזדמנות, ולא רק מתאים אלא גם סוג של מצפן עדכני.

כשהייתה גניה בת חמש, עברה המשפחה לוורשה, ושם בהמשך נחתה עליהם המלחמה.

הקורבן הראשון של המשפחה, עוד בטרם הוקם הגטו, הייתה אחותה הגדולה של גניה, שנלקחה בעת שהגרמ־

נים חיפשו בבניין רופאה בעלת שם זהה. כשעברה המשפחה לגטו וורשה, הייתה גניה הרוח החיה והמשע־ 
נת של של המשפחה. היא הייתה התומכת והמחזקת גם עבור אחיותיה וגם עבור הוריה. היא הייתה זו

שגילתה תושיה ויוזמה, כדי להביא כל מה שניתן לרווחת המשפחה. כשצריך היה לעמוד

בתורים הארוכים ללחם, הייתה זו גניה שעמדה; כששמעה על מפעל שימורים שעולה באש, הייתה זו

בזה אחר זה חוסלו או נפטרו האחיות וההורים והיא נותרה לבדה עד לחיסול הגטו. אביה, שנשבר פחות ממעשי

הגרמנים גופא ויותר בשל תחושת הכישלון, שהוא כראש משפחה לא יכול למלא את תפקידו, השאיר מעין צוואה

לא כתובה. הוא חזר ואמר שלפחות אחד, אחד מהמשפחה חייב להישאר. לא יתכן שהמשפחה כולה תימחה.

גניה אימצה את הצוואה כצו מעשי, ונשארה. היא האמינה בכל לבה, שהמחוייבות לקיים את הצוואה היא

זו שהשאירה אותה בחיים, וגם אני נוטה מאוד מאוד להאמין בכך.