חרש משה "מוסה"

קורות חיים
חרש משה ("מוסה") בן ניסן ורחל. נולד ביום 28.5.1929 ברחובות. בהיותו בן שש נספה אביו בתאונת-עבודה ועל שכם אמו הוטל עול פרנסת המשפחה. משה למד בבית-הספר העממי ובן 13 עזב את בית אמו והצטרף אל "חברת-נוער" של "השומר הצעיר" בקיבוץ עין-השופט. שם בילה כשנתים וחצי, וכתום תקופת הכשרתם התגייס לנוטרות ברמת-הכובש. לאחר זמן-מה של שירות חזר להכשרתו המגויסת במסגרת הפלמ"ח בעין-שמר, שם הכשירה עצמה לבנין קיבוצם העצמאי. אהוב על החברה. אהב לשיר ולערוך טיולים במרחבים. קר-מזג באימונים ובקרבות.
עם פרוץ מלחמת-השחרור נשלח במסגרת הפלמ"ח (חטיבת "הראל", גדוד "הפורצים") אל הנגב לשמור על קו-המים, משם הועבר לגבעת-עדה להדריך בחבלה, ועם פעולת "נחשון" נשלח לחזית ירושלים והשתתף בקרבות נבי-סמואל, הראדאר, בית-צפאפה, דיר-אבו-טור, מיקש שטחים בסביבות ירושלים והשתתף בפריצה לעיר-העתיקה.
לכל תפקיד יצא מתוך תקוה ובטחון עצמי רב שיחזור. בפגישה אחרונה עם חבר לפני פעולתו האחרונה אמר שמשהו מעיק ולוחץ על ליבו
בשעת מיקוש בסביבת הראדאר נפל משה בקרב עם הלגיון הערבי ב-31.5.1948 למחרת היום הובא למנוחת-עולמים בבית הקברות בקרית ענבים.
בדברי הספד לזכרו נאמר: "מי לא הכיר אותך? ומי לא אהבך? דמית לציפור דרור שאינה יודעת כלוב. מעולם לא ישבת על מקום אחד... אהבת את החופש ולמענו נפלת..."

רשימות לזכרו משה אכתוב קצת עליך משה, על משה שהלך לבלי שוב. כששמך עולה ממעמקי העבר הקרוב, אך המעורפל והעקוב בדם, נראה אתה כילד קטן ותמים. אינך מתאים לרקע, אינך מתאים לזמן. מול חיות משתוללות עמדת תמים ובטוח. במה בטחת לא אדע, אבל פחד לא ידעת. מי לא הכיר אותך? ומי לא אהבך? דמית לצפור דרור שאינה יודעת כלוב. מעולם לא ישבת על מקום אחד. מי מאתנו לא זוכר, כמה פעמים לקחת את התרמיל ואמרת:"משעמם!" והלכת... כעסנו עליך, אמרנו:"קל דעת", אולם, עתה אבינה, אהבת את החופש, ולמענו נפלת... עוד בימים הראשונים של המלחמה כבר היית בין המתנדבים, וכבר נשאת את הנשק ביד. החזקת בו כה בטוח וכה אמיץ, ומחייך היית אתה ליד אותו כלי ברזל קטלני. זוכרת אני, כמה ימים לפני נפלך, מצאתיך שוכב על הדשא לבדך. נגשתי אליך והתחלנו לשוחח. אותו דיבור נראה אולי משונה בעיני, אולם משהו בעיניך היה מבוגר יותר, משהו של יאוש, של אי אמונה. מה היה לך אז? האמנם כבר אז לא בטחת בכלי ובאדם, או בחיים? נראה היית אחר, מי יודע מה מחשבות אדם ומה רגשותיו? אולי הרגשת אז את הסוף הקרוב? וכשעמדנו על קברו הרענן, שם שכבת עם עוד חברים, עם חברך שבא לעזרתך ועוד נערים שכמוך קיוו, שהאמינו. נשבענו לנקום את נקמתך, את נקמת האמונה שנתבדתה ונקמת הבטחון שהלך אלי קבר. רות מתוך "לעשרה שנפלו" מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח