דברים שכתבה יערה, נכדתה של עלית (בתה של מיכל)
סבתא יקרה,
למרות שההיגיון אומר שברור שלא תחיי כל חיי, לא היה לי ברור שיום אחד אצטרך להפרד ממך.
את היית יותר מסבתא. את היית סבתא מפנקת, אמא תומכת, מורה מעודדת, חברה אמינה, יועצת, מקשיבה, ודוגמא אישית לחיים. כל זה היית בשבילי. יש המון סיפורים שלך שאני מאוד אוהבת. יש המון אמרות שאני אוהבת. אותך, סבתא, אני אוהבת.
ישבתי זמן לא מעט, עוברים בראשי כל מיני זיכרונות ומחשבות עלייך, על היחסים שלנו, על הטיולים שלנו, על כל מיני דברים. והאמת סבתא, לא באו אלי המילים לתאר את הרגשות שלי.
בבית כתבתי, בהשגחת מתכונת כתבתי, בישיבה כתבתי, ואין מילים שמספקות את הציפיות שלי. עכשיו שזרקתי עוד עמוד של מילים אני מסתפקת בסיפור שאני חושבת שמאוד מאפיין אותנו. הסיפור שמספר את החופשיות שלנו, את האהבה שלנו, את חוש ההומור שלנו, ואת הערך שלך.
פעם אחת כשעשיתי קניות בשוק הכרמל, התקשרת אלי, ואמרת שכמעט שכחת שעליתי לארץ, כי לא ראית אותי כל כך המון זמן. ׳׳כעסתי׳׳ ואמרתי לך ׳׳ טסתי חצי כדור ארץ, עזבתי את הבית שלי, את החברים שלי, את המשפחה שלי, ואת כל החיים שלי כדי לחיות יותר קרוב אלייך ואת שוכחת שאני פה, אני רוצה סבתא חדשה.׳׳ הגבת לי, ’’בסדר, אם זה מה שאת רוצה’’. עניתי, ׳׳כן, וביום שישי שאני אגיע לקיבוץ, אני רוצה את עזרתך למצוא סבתא חדשה.’’ בצחוק רועש הסכמת לעזור לי. מאז השיחה הזאת עברו חמש או שש שנים ועוד לא מצאתי סבתא מחליפה, אפילו חצי ממך, ועכשיו סבתא יקרה, גם לא אמצא.
תנוחי טוב סבתא, ׳׳ספתא לית׳׳ אהובה.
יערה

דברים שכתבה זיוה אחותה של עלית:
לאחותי היקרה, אחותי הבכורה, או בשם החיבה ״דודה״, כפי שקראנו לך עם הולדת בניי.
את בוגרת ממני בחמש–עשרה שנה, כמעט כמו אם ואכן בזיכרונות הילדות המוקדמים שלי, את תמיד חוזרת מסמינר הגננות, שבקיבוץ יגור, עם סוכריות עבורי, אפילו שממתקים היו מאוד נדירים בתקופה ההיא. אח״כ עם הולדת שייקה (שראיתי בו כאח) היינו יושבים אחה״צ על מחצלת בדשא ומשתעשעים.
כבר בהיותך ילדה רכה כבת חמש וחצי, שזקוקה לסביבת הורים ומשפחה, נשלחת ללמוד במשמר העמק לחברה של ילדים, מכח האמונה שזה הדבר הטוב עבורך. בתקופה בה התחבורה הייתה קשה מאוד, פגשת את ההורים רק לעיתים רחוקות. אולי תקופת ילדות זו, עיצבה את חייך, את עצמאותך ואת הרצון שלך עם האמונה לעשות את הדברים כפי שאת רוצה וחושבת שצריך.
בתחילת חייך הבוגרים היית גננת לילדים שזוכרים אותך עד היום כשהם כבר בעצמם סבים לנכדים. החלטת שזהו לא המקום המתאים לך ובתפנית חדה הפכת להיות גננת לצמחים. החזקת את גן הנוי בעין–שמר הגדולה במשך שנים רבות, בהתמדה, במסירות, בסדר, בחריצות ומתוך ידע רב, עד שפשוט היה צריך לומר לך שכבר לא מתאים, בגלל הגיל. אותו הדבר היה לגבי הנהיגה. לחמת על עצמאותך וידעת שכשתפסיקי לנהוג תיגזל ממך העצמאות ולא תוכלי להגיע למקומות, לאירועים או לפגישות שהיו חשובות לך.
עליתי, גידלת לבד שני ילדים מדהימים בעלי ערכים שהולכים עם העקרונות שלפיהם חונכו וזכית לנכדים ולנינים. קשה היה לך הניתוק ממיכל שגרה במרחק כה גדול והפגישות איתה היו לעיתים רחוקות.
שייקה יקר, כמה היית משענת לאמא. כל שבוע מגיע לבקר, עוזר, מתקן מה שצריך ותמיד מהווה אוזן קשבת ומקור לביטחון.
בשנים האחרונות התהדק הקשר עם גדעון ומשפחתו. בארוחות המשפחתיות בכל יום שישי, בשבתות ובחגים, הנכדים שלו ושל אילנה שכל כך אהבת, שימחו אותך והיו נקודות אור בחייך בשנים האחרונות.
מאוד אהבת חברה, טיולים בארץ ובחו״ל, מופעים, הצגות, סרטים וחגים בקיבוץ. הכרת וידעת כל צמח בגן הנוי או צמחי הבר. היית הולכת לחוגים: דרמה, יוגה, מקהלה וקרמיקה ואף הבאת עבודות מעשה ידיך שקישטו את ביתך בכל פינה.
היית אישה מיוחדת. כל כך דעתנית שהולכת ישר בדרכה באמונה שלמה וביושר אין קץ.
נפרדת ממך בלב כבד, באהבה ובנחמה שחיית את חייך כפי שבחרת ועד לפני כחודש אף בעצמאות מלאה.
זיוה. אחותך.