ברכה יהודה

דברים שכתב וקרא מליק גור בהלוויית יהודה ברכה
יהודה ברכה נולד ב 3.8.1924 בעיר קזנלוק שבבולגריה בלב הבלקנים בעמק הוורדים. הוריו יהודה לאון ואמו יוכבד שהכרנו כאמא ז'נבה שבאה לקיבוץ וחיה עמנו ונפטרה בתאריך הולדתו של יהודה. ליהודה שני אחים יעקב (ז'קי) ודניאל (דני). בגיל שלוש עוברת המשפחה לצפון לגור ליד משפחת אמו, כשהיה בן תשע התייתם מאביו כשאמו רק בת שלושים, אם צעירה לשלושה ילדים קטנים. הוא כותב: חיפשתי מסגרת שתיתן לי משענת בהעדרו של אבי ומצאתי אותה ב "השומר הצעיר". מהתקופה הזאת זכור לו בר המצווה שחגגו לו. וששני אחיו לא זכו לחגוג בגלל המלחמה. המשפחה הייתה נוסעת
לבילויים במקומות שונים ומהמאכלים המסורתיים שאהב במיוחד היה הסוטלז, מין אורז עם חלב. החג האהוב היה פסח חג החירות. הוא לומד בבית הספר העברי בשפת המדינה ובעברית. הימים ימי עליית היטלר וסכנת מלחמה קרבה. בחושיו הבריאים הוא מבקש מדודו (אח אמו) שהיה פעיל ציוני לסדר לו עליה לישראל להגשים מטרה שהיא תוצאה של חינוך במשפחה ובתנועה. בגיל שבע עשרה עם חבריו בשומר הצעיר מתארגנים לעלות לארץ. הוא כותב: נורי, שולמית, צבי סוזין ואני היינו בקבוצה האחרונה שעזבה את בולגריה כשנחסכות מאתנו הגזרות של הגרמנים (צבי ושלומית ניצלו כשהאנייה שבה שטו "סלבדור" טבעה). במרץ 1941 עולה יהודה עם הקבוצה במסע דרך טורקיה, סוריה לבנון ומגיעים לחיפה. הוא מגיע לקיבוץ שער העמקים. מצטרפים ליגוסלאבים עובדים בחקלאות ולומדים. במחנות הקיץ נוצרים קשרים עם החבר'ה מעין שמר. הם עוברים לקיבוץ עמיר לעזרה לקיבוץ בן שנתיים, ובשנת 1943 מגיעים לעין שמר אחרי שמקבלים את דין התנועה. הקיבוץ שנחלם הופך למציאות. הוא כותב: השורשים צמחו בחוץ לארץ, העץ וענפיו ופרותיו ממשיך להתקיים בארץ ובקיבוץ". כאן פוגש את קלרה כשהם עובדים יחד ברפת. חולבים ביחד, יוצאים עם הפרות למרעה ומתאהבים .. באוגוסט 1946 הם נוסעים בעגלה וסוס לכרכור לרב להתחתן. נולד בנם הבכור דודי (דוד) שכמובן נקרא על שם סבו. יהודה כותב: למסורת משפחתי יש תפקיד חשוב. השמות הפרטיים עוברים מדור לדור יש בנו נאמנות לדברים שאנחנו עושים ואמירת האמת ועשיית צדק הם ערכים שטופחו במשפחה". במלחמת העצמאות נהרג אחיו יעקב חבר קיבוץ נירים (גם אחיה של קלרה נפל במלחמה). יהודה משתלב בחיי הקיבוץ ופעיל בכל התחומים. עובד חמש עשרה שנים במטעים וגם מרכז את הענף, בהמשך במפעל הגומי, בהנהלת חשבונות שכיעד ראשון שלו הוא כיבוש המחשב. הוא כותב: "את הכיבוש הזה אני זוקף כולו לזכותי ולכוח רצוני. מייקל הגולה מאוסטרליה השיא לי כמה עצות מועילות". ובהמשך במיניפלסט באריזה. הוא ממלא את כל התפקידים שאפשר לעלות על הדעת הוא ו. פוליטות, הנהלת המטבח, רכז אולפן, עורך עלון המשק שלוש קדנציות, מזכיר קיבוץ, ו. מוסד, ו,השתלמות, ו.תרבות, מרכז ו. חברים. הוא לומד בקורס שליחים בגבעת חביבה, בסמינר אפעל וברופין. הוא נשלח לפעילות וממלא את התפקיד "אחראי על כוח אדם זמני בקיבוץ הארצי, ובמחלקת הקליטה , ומחלקת מתנדבים". הוא מתמסר לאהבותיו למוסיקה הקלאסית ולקריאה. הייתה תקופה שיהודה היה עם שערות ארוכות. היו אומרים: מלפנים יהודה מאחור ברכה. נולדים ליהודה וקלרה ארבעה בנים כולם בקיבוץ וחמישה עשר נכדים ונינים. העלון אותו ערך היה כלי הביטוי הקיבוצי שלו. הנה כמה קטעים שכתב בשנת 1979 הוא פונה למייטק : מי לדעתך צריך לנער אותנו מהנמנום המתוק? אני בא אליך בטענות ואל הדומים לך ביכולתם האינטלקטואלית, מדוע במשך שנים רבות וארוכות נתתם לדורות ההמשך לראות בחומר את העיקר? אתה ודור הנפילים שלך, גדלתם על הסינטזה הגואלת בין הרוח והחומר, מדוע זנחתם אותנו, מדוע לא התמודדתם עם הרדידות הרוחנית שלנו הצעירים? מי אשם שלא מקיימים אצלנו לימודים השכלתיים ורעיוניים אלא רק תחביבים ועיסוקי ספורט למיניהם? בשנת 1963 במאמר תחת הכותרת "כוחו של הקולקטיב בוועדותיו": "לעתים נדמה שפרצנו כל גדר של שיתוף ושוויון ואיש הישר בעיניו יעשה. אך לא כן הדבר. במציאות לא פסו אמונים בקיבוץ, בימים אלה הוכיחה ו. חברים כי היא שולטת היטב במצב וביצעה החלטה בדבר מתן מזרוני גומ-אויר לכל החברים. היא ראויה לשבח בכל פה. מפעל כזה אינו דבר של מה בכך, בעיקר לגבי קטני אמונה ביכולת הארגון והביצוע של הועדה. על תפקיד המזכיר שמילא כתב: באו אלי עשרות חברים בהזדמנויות חוזרות רבות ולאיש מהם לא אמרתי שאיני מוכן לקבלו. גם אני הייתי מזכיר קיבוץ וטיפלתי במקרים קשים וחריגים, גם בחבר שהיה ידוע בגסותו תמיד חתרתי לפיוס ולשלום בית, ובשום פנים ואופן לא לענישה קיצונית כפי שמזכיר הקיבוץ של היום מציע בכל מקרה פרובלמטי." בשנת 1990: "איש לא יחשוד בי שנמנה אני עם שומרי החומות , השיתוף והשוויון הקיבוציים. לפני שנים רבות "חטאתי" כאשר הייתי בין הראשונים שרכשו רדיו מכספי הפרטי איני גאה במעשה שעשיתי ואף נענשתי על ידי חברה שעדיין הידקה את חישוקיה מסביב ללוחות החבית, שבמרוצת השנים הייתה מיועדת לרופף אותם עד לפרוקה הכמעט מוחלט." כמזכיר הוא פונה אל פרופסור מוריס לוי אחרי שמרגלית ויעקב מבקשים ממנו לעזור לקדם ניתוחו של בנם עמי בן השלוש עשרה. בפנייה הוא כותב.. "בננו שרוי במתיחות נפשית גוברת והולכת .. אם ניתן ויעלה הרצון מלפניך להתייחס לפנייתי אנא עשה זאת למען הילד". במכתב תשובה עונה לו הפרופסור ממחלקת ניתוחי לב וחזה בבילינסון שהנער נותח ומצבו טוב. בביקורת על ממלאי תפקידים בעיקר בתחום הצרכני שעושים טובה לקיבוץ כאשר הם מועילים לקבל את
התפקיד כותב: "מי שנראה לו שהחבר ה"חריג" הוא מטרד ייקח נא בחשבון שכך עלולים לחשוב גם עליו כאשר ירד הוא עצמו ממרומי תפקידו אל העמק המוריק. למה צריך להפוך את מעט גן העדן שיש לנו לגיהינום?" כשהוא מגיע לגיל שמונים מתפרסמת מודעה בעלון המשק:" ברכה אישית לאירוע חשוב. השבוע מלאו לי שמונים ואני מברך את עצמי בשמי ובשם קלרה וידידים. אני מסכים לקבל את אמירתו של מארק טווין שחיינו יכלו להיות לאין ערוך מאושרים יותר, אילו נולדנו בגיל שמונים ובאופן הדרגתי היינו מתקרבים לגיל שמונה עשרה. ותודה לוועדת החברים על הבונוס היפה לרגל האירוע החשוב. על החתום יהודה ברכה." ועוד התייחסות לחיינו : "לצערנו המוות הוא חלק מהחיים. כל פעם שמפורסמת מודעת אבל על הלוח, הביטוי "יקר" או "יקרה" אינו קבוע בכל מודעה...מי החליט מי יקר ומי לא? בשם השוויוניות שהיא מיסודות חיינו אני מציע לקבוע נוסח אחיד ולא להשאיר אלמנט רגיש זה לגחמת מדפיס המודעה." אתה נאסף עם תשעת עשורי חייך אל אדמת ביתך הקיבוץ, שנטלת חלק בעיצובו. אתה משאיר בנו את הגוון שלך. נוח יהודה מנוחת עולמים בשלום על משכבך ויהיה זכרך ברוך בחיינו. ניחומים לקלרה, לדודי, לניר, לרונן, לשלמה, כלותיך וכל נכדיך ונינך ולכל המשפחה.