עדנה חרודי

דורית גדלה בבית אוהב ומסור, אף שלגדל ילד חריג בשנות החמישים, היתה משימה לא פשוטה. דורית היתה עטופה באהבה מצד כל המשפחה, ואפשר לומר שהיתה ילדה מפונקת... נקייה מאוד, מטופחת ומגונדרת. אהבתה הגדולה היתה לשרשראות, טבעות ושעונים. אי אפשר היה לעבור לידה, מבלי שתעצור אותך לדעת איזה שעון יש לך ואולי אפשר גם לקבל אותו. אהבתה הגדולה השנייה היתה למוסיקה, והיה לה חוש קצב נפלא. היא היתה כל כך מוסיקאלית, הכירה את כל השירים והמילים.
כשעברה ל"לבצלר" בגיל שבע, דאגו ההורים להביא אותה כל שישי-שבת וחג, ובאוגוסט המפורסם, בחופש הגדול - לחודש ימים. דורית שמרה בקנאות על כל מה שהגיע לה.
"לבצלר" הפך לה לבית. אין לי מילים לתאר את הטיפול שבו זוכים שם כל החוסים. מסירות, דאגה ואהבה. דורית זכתה לחיות באווירה אוהבת.
רוזקה ובניו עברו טרגדיה נוספת בנפול אמנון, ואני חושבת איך המשיכו בחיים בלי לבקש שום הנחות. ואולי הקשר החזק שלהם לדורית, הוא זה שלא איפשר להם להישבר.
כשנפטרה רוזקה המשיך גברי את הטיפול בדורית. היא נשארה כמין צוואה של אמא, שידעה שאין יותר ביכולתה לטפל בה. גברי טיפל בדורית כמו בנסיכה, כמו שרק גברי ידע לטפל ולדאוג. שום דבר לא מובן מאליו. לימים כשגברי חלה, ורק הוא ידע שאין משם דרך חזרה, היתה לו בקשה אחת אלי: שאמשיך לטפל בדורית ולדעת שהכל ממשיך כרגיל.
תודתי הגדולה לכל משפחת "לבצלר", על כל מה שאתם עושים למען ילדים, שזקוקים לכל כך הרבה אהבה והגנה.
שרי חרודי

דורית האחות של אבא
סבתא רוזקה צעירה ויפה הולכת אנגז'ה עם דורית גם היא צעירה ויפה. צילום נפלא של אבא, 1960. אני עוד לא נולדתי. בשנה האחרונה התוודעתי לדורית שלא הכרתי, לדורית בילדותה; פגשתי אותה בתמונות שאמא ואבא צילמו מאז שהכירו. צילומים נפלאים של אותה תקופה ודורית ילדה מיוחדת במינה. לימים קראנו לה הגברת הראשונה.
אינני זוכר מתי מתחיל הזיכרון שלי עם דורית, אבל הוא מתחיל מתחושות של בושה. לחיות אז בחברה הקיבוצית עם ילד מיוחד היה לא קל. החברה הקיבוצית לא הבינה את מה שכולנו מבינים היום, שילד מוגבל במקום אחד הינו מתנה גדולה-גדולה במקום אחר.
אני התחלתי להבין את זה אחרי שעזבתי את הקיבוץ, ומצאתי את עצמי מצלם לא פעם בהתנדבות ארגונים שונים שפועלים למען ילדים ומבוגרים עם מוגבלויות.
גדלתי ליד סבתא רוזקה המופלאה, שתמיד דאגה שדורית תהיה לצידה, שלא תעשה בושות.
גדלתי במקום שלהורי הפעוטון היה קשה עם נוכחותה של דורית בפעוטון וביקשו שיוציאו אותה, ולסבתא רוזקה היה מאוד-מאוד קשה עם זה.
אני לא עוסק בחשבונות עם העבר, רק עם עצמי אני משוחח על הדרך שלי. הבושה באה ממני, היא היתה שלי, היא היתה מלווה בכאב גדול. היא התאזנה עם הגאווה באבא, הבושה, סוג של נחמה מטופשת. כבר שנים רבות אני מכה על חטא ילדותי, על חטא ה"מה יגידו...", על חטא הבושה. כשישבתי בשנה האחרונה מול סורק הנגטיבים ומיום ליום ראיתי מול עיניי עוד ועוד צילומים של דורית והתמלאתי רעד, הבנתי שלא הייתי שם, הייתי ילד לא מבין, ילד מתבייש.
הצילומים הנפלאים של דורית, צילומים שאבא ואמא צילמו, בעיקר עם סבא וסבתא וגברי, הפיצו בי אור של אהבה אל דורית עם תחושות כאב רבות.
דורית זכתה במלאכים שטיפלו בה ודאגו לה.
דורית זכתה בסבתא רוזקה האחת והיחידה, בסבא בניו, בגברי האח והמלאך, וגם באמא שהיתה שם לעזרה בכל רגע. דורית זכתה גם למלאכית אביבה, ובשנים האחרונות גם לדאגתה הגדולה של שרי.
הסתיים לו עוד דור של ה"חרודים", הדור השני של חרודי: חיים שנהרג בשבת השחורה, ורינה המופלאה שהביאה לארץ את שיטת אלכסנדר, ודן הפרדסן המושלם, ואבא שלי, וגברי המלאך האח של אבא שלי, והאחרונה המיוחדת במינה האחות של אבא שלי, דורית.
ואנחנו הילדים והנכדים והאמהות/סבתאות ממשיכים ונמשיך את דרכם הצנועה והאוהבת.
היי בטוב דורית יקרה, תודה לך על מה שהבאת לחיינו. לעולם לא נשכח. ארז חרודי
דורית דודה,
דודה לא כמו כל הדודות,
דודה אחרת שונה.
דודה שיש לה פיגור שכלי. כן ככה זה, בדיוק כמו שזה נשמע.
אתמול כשחשבתי עלייך, הבנתי כמה את כדודה שלי משמעותית במי שאני.
לגדול איתך ולידך זה שיעור לחיים של קבלת השונה. זו היכולת להסתכל בלבן של העיניים לאותם אנשים בחברה שהם אחרים. זו היכולת לחמול ולקבל ולראות בך אדם ככל האנשים, עם רגשות עם רצונות עם מחשבות, ויחד עם זאת לא יכולה כמו כולם, שונה, אחרת.
אתמול הבנתי שגדלתי בסביבה משפחתית שהיה בה הרבה כאב. סבתא רוזקה הגיבורה שלי, ואחר כך גברי היקר כל כך, דאגתם לכל מחסורה של הגברת הראשונה – דורית.
קיבוץ עין-שמר הוא הבית שלך, אליו תמיד התגעגעת ותמיד חיכית. אהבת פה את האנשים והם החזירו לך אהבה.
שישים שנה במוסד "לבצלר", ילדה קטנה שנותקה מהורים ומסביבה מתוך מחשבה להעניק את הטוב ביותר שניתן היה אז. במשפחה שלנו הקטנה, היינו אומרים שאת המלכה של "לבצלר". רק את היית מגיעה מדי שבוע לביקור, ובכל חופשה וחג היית חלק מהנוף המשפחתי והקיבוצי.
זוכרת אותך בבית אצל סבתא, זוכרת את הכורסא שבה ישבת, זוכרת שנורא אהבת לחבק אותנו ולתת נשיקה, ואנחנו כילדים היינו מנסים להתחמק מנשיקה רטובה של דודה.
לימים כולנו התבגרנו והמפגשים היו בראש-השנה ופסח בעיקר. את עם גברי בקלנועית, תמיד יודעת תאריכים של חגים כאילו ואולי לא כאילו, חיית מחג לחג ובשביל החגים בהם היית מגיעה הביתה.
נוחי על משכבך במקום אותו את אוהבת ואליו את שייכת.
היי שלום דורית יקרה. שלומית ברא"ס-חרודי
בתמונה מימין לשמאל: דורית, בניו, צוק, רוזקה וארז חרודי.

אנחנו כאן להיפרד מדורית.
זו לא פרידה ככל פרידה מבת משפחה. זו פרידה מחברה שמיום הגיעה לעולם הייתה אחרת מכולנו, ולמרות זאת ארוגה באופן ייחודי בחיי הקהילה שכל כך אהבה.
כילדה אני זוכרת את דורית שהייתה שונה, ועם זאת תמיד עטופה באהבת הוריה רוזקה ובניו.
לידת ילדה בעל צרכים מיוחדים בשנת 1950, הייתה אירוע לא קל לרוזקה, בניו, אמנון וגברי; בחברה שראשה היה כולו נתון לבניית הארץ ולקדושת המיתוס של "יפי הבלורית והתואר".
אבל הם עטפו אותה באהבה אין סופית, כמו מעיל מגן מפני אכזריות ילדים ומבוגרים כלפי החריג והשונה. תמיד שותפה בחיי היומיום שלנו, שותפה בטיולי חברת הילדים ובכל האירועים קטנים כגדולים. בזכות משפחתה האוהבת, שלא הסתירה אותה ולא התביישה בה, זכתה ליחס מכבד ואנושי,
מקור של כוח ואהבת החיים.
בגיל צעיר עברה לחיות במוסד בהרצליה, בו טופלה במסירות שהיא מעל ומעבר, ובו זכתה למעמד מיוחד על כך שמדי שבוע ובכל חג זכתה לצאת הביתה להיות בחיק משפחתה. במשך עשרות שנים, בכל סוף שבוע או חג, הייתה מגיעה לקיבוץ ולא הייתה מאושרת ממנה לפגוש חברים בחדר האוכל ובשבילי הקיבוץ. ולא הייתה עצובה ממנה כאשר צריכה הייתה לשוב ולהיפרד ולחזור למוסד.
להרגשתי, הייתה מודעת לחריגותה ועם זאת, למרות קשיי הדיבור והתקשורת, חשוב היה לה לנופף לשלום, לשאול שאלה אישית, לברך בשמחות, לנסות לנהל שיחה - מתעקשת להיות אחת מאיתנו.
אהבת האדם שבה, אפשרה לה לזכור כל חבר וחברה בשמם ובקשרי המשפחה הענפים של כל אחד מאיתנו. באופן שתמיד עורר את פליאתי ידעה לקשר מי שייך למי.
היה לה חוש מוסיקלי מפותח וחוש הומור טבול בעצב, שנבע מההכרה באחרות שלה. בזכות חוש ההומור ניתן היה לצחוק איתה - אבל לא ממש לצחוק עליה. ואפשר היה גם להשתתף בכאבה, והיא לא נרתעה מלחשוף את פגיעותה.
דורית יקרה, עוד הרבה לפני שהמושג "ילדה בעלת צרכים מיוחדים" זכה להכרה ולהתייחסות חברתית כפי שמקובל היום, היית עבורי ועבור ילדים וחברים רבים - השיעור והדרך לקבלת האחר והשונה. ראיתי אותך הרבה פעמים אצל גברי, מתקשה לאסוף את עצמך להיפרד מהקן המשפחתי, לאחר חופשת חג או סוף שבוע בקיבוץ. כל כך רצית להישאר כאן כשווה בין שווים. היום סוף סוף זכית לחזור הביתה. מלווה במשפחות של אמנון וגברי, בחבריך מהקיבוץ ומהמוסד שהיה לך לבית שני. אנשים רבים שיזכרו אותך באהבה. עכשיו את כאן והפעם לתמיד. קרוב לאמא ואבא, ליד גברי שלך וסביבך החברים שהכרת ואהבת.
נירה כהן

דורית יקרה ואהובה,
מאתמול אני יושבת בוכה וחושבת שזהו את איננה. עצוב לי מחד והוקל לי מאידך, שנגאלת מייסוריך. סבלת כל כך וזה לא היה הוגן.
פגשתי אותך לפני 21 שנה ומיד אהבתי אותך. הצלחת להצחיק אותי עם ספירת המלאי המשפחתית שלך, איך זכרת לשאול על כולם והתעניינת בשלומם. אהבת שאני מורחת לק על הציפורניים שלך ומטפלת בך, וגם אני אהבתי לראות אותך שמחה. כשעדנה ואני הגענו לבקר אותך, היה לי קשה לראות אותך בוכה ועצובה כשהלכנו.
אתמול בשבת לא יכולתי לישון, קמתי מוקדם והחלטתי שאני באה לראות אותך ולהיפרד ממך, כי שמעתי שאלו שעותיך האחרונות. יצאתי מהבית מוקדם והגעתי לבית החולים בשעה 09:05. בשעה 09:06 קיבלנו הודעה מעדנה שנפטרת בשעה 01:00 לפנות בוקר. אני עומדת מול המחלקה שלך המומה, כואבת וכועסת שלא הצלחתי להיפרד ממך. למרות שעדנה אומרת לי שאת כבר לא במחלקה אלא בפתולוגיה, אני נכנסת למחלקה ומבקשת שיתנו לי אישור להיפרד ממך. נאמר לי שזה בלתי אפשרי, כי זה כרוך באישורים מיוחדים מקצין ביטחון, מאחות וממכון הפתולוגיה, אבל בכל זאת מנסים לעזור לי. אני ממתינה ואז מביאים לי אישור להיכנס ולהיפרד ממך. אני נשאלת אם הייתי פעם במקום כזה, ואני עונה שלא, אבל בכל זאת אני רוצה להיכנס. האחות אומרת לי שילוו אותי ולא יזוזו ממני, ואם אני מרגישה שזה יותר מידי, לא להשתהות אלא לצאת. אני מסכימה והולכת איתם. הדרך אליך ארוכה ומצמררת. למרות תחושת החולשה שאני מרגישה ברגלים ובכל הגוף, אני ממשיכה ולא מוותרת על האפשרות שניתנה לי. אני מגיעה לשם, מוציאים אותך ממקרר מספר 9, נותנים לי לראות אותך, אני מחבקת אותך, מנשקת אותך, ויוצאת ממני זעקת כאב ובכי. אני מנשקת אותך, ממלמלת ואומרת לך כמה אני אוהבת אותך, כמה תחסרי לי ועד כמה אני מצטערת שלא הגעתי להיפרד בזמן. אני יוצאת משם, והאיש שליווה אותי לפתולוגיה אומר לי: "היא נפטרה בשבת. לפי הדת היא צדיקה". עניתי לו שהיית אישה טובה ויותר מזה היית בעיני מלאך.
אני נפרדת ממך עכשיו בידיעה שאת כבר לא סובלת. נוחי על משכבך מלאך יקר שלי.
ששיירת מלאכים תלווה אותך בדרכך האחרונה, שנשמתך תהיה צרורה בצרור החיים.
אני אוהבת אותך כל כך.
חיה חרודי