חסר רכיב

דגאי (רוזנברג) עליזה

דגאי (רוזנברג) עליזה
ג' תשרי תרע"ה - י"ג אב ה'תש"י
23/09/1914 - 27/07/1950
דרכה בקיבוץ
עלה המוות על חלוננו.
עליזה איננה. מתה עליזה בתתה חיים חדשים לבנה. מוות למען החיים, קמילה למען צמיחה. מוות אשר טומן בחובו את הסתירה הגדולה ביותר הקיימת בטבע. . תינוק ואם – אחת הם – ואיך להפריד ביניהם לנצח?
אלא יש לפעמים אכזריים הם חוקי הטבע. צמח האגבה, עשרות בשנים מקבץ כוחותיו, למען רגע אחד בחייו, למען הפריחה, ובבוא רגע זה קמל הוא.
כך עליזה שלנו כשלה בלדתה בן. קראה רחל בטרם מותה לבנה הנולד, בן אוני – ייסוריי נפשי: קרא נחמיה לבנו המקפל בתוכו את תמצית חייה של עליזה – עודד. עודד נפשי.
האמהות ניתנת לאישה בייסורי גוף קשים, אלא שנושאת היא בקרבה תמורה של אושר מלא. וכך הורגלנו לחזות באם המאושרת החוזרת עם פעוטה לביתה, לביתנו המשותף. באה המציאות האכזרית וטפחה על פנינו. בא עודד אלינו בלי אמו.
גורל דומה זמנו החיים לעליזה ולילדיה. אף היא התייתמה מאמה בשחר ילדותה. בת חמש הייתה במות עליה אמה. ולא זכרה אותה עליזה.
ידע הבית בו גדלה עליזה בלי אם, תחת השגחת עין סבתה טובה ואחיות בוגרות – לגדל אותה לנערה בהירה, מלאת שמחה ואהבת חיים.
יתמות. יתמות בגיל צעיר, - דבר שאין תגמול לו. סביבה חמה, קרובה, אוהבת מאוד דרושה כדי להשכיח זאת מלב ילד. והשכחה כנראה, אף פעם לא תוכל להיות מלאה. וגם בעליזה הבהירה, השמחה, השלווה, אשר שמה כה הלם אותה, אף בה היה טבוע קו של עצב פנימי, מוסתר עמוק מעין האנשים, שרק הקרובים לה ביותר ידעו להבחינו.
בגיל צעיר מצאה את דרכה לתנועה, לתנועת השומר הצעיר, בה מצאה עליזה טעם לחייה הצעירים. החינוך לפיתוח היכולת הגופנית, שהיה זר לנוער היהודי באותה התקופה, ושתנועתנו היתה חלוצה בשטח זה. החינוך לספורט לצופיות מצאו בה הד ער ועמוק. כי עליזה אהבה את תנועת הגוף. היא אהבה את השחייה, ההתעמלות, המשחק, הטיול. התמסרה לכל אלה בלהט נעורים.
אבל התנועה לא הייתה בחייה רק אפיזודה חולפת, אפיזודת נעורים. היא הפכה לדרך בחיים. הקבוצה השומרית שימשה לעליזה כור היתוך בו נצרבו רעיונות הנעורים על מולדת, אהבת אדם, צדק סוציאלי ורעות. ובבוא היום התייצבה עליזה בשורת המגשימים, ההופכים חלום למציאות, את הדבר למעשה.
ראינוה בקיבוץ, ובקיבוץ שני זרמי חיים. זרם עליון, שופע מרץ, בולט לעין כל. זו דרכה של פעילות מרכזית. וקיים זרם שני,תת קרקעי, הזורם בשקט לאט ובבטחה, הוא חודר פנימה עמוק, עמוק ויודע לסלול בין רובדי הסלעים את הדרך למעיין המפכה מים חיים. עם הזרם השני נמנתה עליזה.
עליזה הייתה אחת הרוקמות האלמוניות, אשר יודעת לרקום בצנעה ובהתמדה את אותה הרקמה המסובכת
בעלת שפעת גוונים - הקרויה חיי קיבוץ.
היה לה יחס חיובי לחיי קיבוץ כמו שהם, על כל גוניהם הבהירים והאפורים גם יחד.
ראינוה פעילה באותן פנות הקיבוץ, היוצרות את הצוותא. את היחדיו, במקהלה, בשירה בציבור, על יד בריכת השחיה, בשיחת רעים, בבית התרבות.
הודות לטיפולה בבית זה, ידעה להפכו לפינה אסתטית נעימה, המזמינה את החבר. ידעה להשקיע הרבה מחשבה בכל פרט ופרט, הרבתה לחשוב איך להקל על החבר אחר שעות העבודה, איך ליפות ולשכלל את בית התרבות.
עשירת רגש אסתטי מצאה בבית זה שדה פעולה מבורך. בחרדה בחרה עליזה את הבד לוילונות, חששה שמא לא יהיה יפה בעיני החברים, שמא הצבע לא יהיה די מלבב, חם.
הייתה זו בשבילה הכרעה קשה, כי היה לה יחס עמוק לכל אותם הדברים הפעוטים, לכאורה, אשר משפיעים על חיי האדם ומעצבים את היום-יום שלו. קנאית הייתה לערכי חיינו. בהיותה בועדת החברים פעלה מתוך רצון עז להבטיח שוויון בין חבר לחבר, בין אדם לאדם.לא סבלה עוול הזולת ובראותה עוול כזה ידעה ללחום נגדו בכל כוחות נפשה.
עליזה באה אלינו ולה מקצוע: תפירה. תופרת היתה, לכאורה מקצוע רגיל שאינו טומן בתוכו משהו מיוחד אפשרויות רבות, אך היא ידעה להפוך מקצוע זה למשהו מושלם. הרגש האסתטי הטבוע בה, ואהבת היפה הדריכו אותה במקצוע זה.
לא פעם היתה הרגשה שידעה ליצור בשטח זה כאשר יוצר אמן את יצירתו האמנותית
--אמהות בקיבוץ. שתי מילים. שתי מלים אשר מקפלות בתוכן עולם ומלואו. לא סוגת שושנים הייתה דרך האמהות הראשונות בראשית התנועה הקיבוצית. יש בספרה של אממה לוין פרק מלא ביטוי וחרדה למצבה של אותה אם. מהראשונות בצעוד הקיבוץ את צעדיו הראשונים ללא ידיעה, ללא ניסיון, בתנאים קשים של חוסר כול הדרוש לגידולו והתפתחותו של תינוק.
כך נסללה הדרך של האמהות בקיבוץ. יש ועוד היום, כשחיינו התבססו, כשאין טיפת חלב חסרה לתינוק, ופת לחם לפעוט, וכשאתנו חברות רבות אשר ניסיון רב להן בטיפול ובחינוך, וכשאיתנו ילדינו הבוגרים, החוזרים אלינו כחברים בריאים ויפים בגופם ובנפשם יש ורואים אנו גם היום את אותה האם הבלתי שקטה, אשר אינה בטוחה האם טוב לילדה בקיבוץ, האם החינוך המשותף מבטיח בית טוב לילדיה.
עליזה לא הייתה עם האמהות האלה, עליזה הייתה אם בוטחת, שקטה, יחסה לבנותיה היה לא רק יחס של אהבה, אבל גם יחס של כבוד. נהגה עליזה (שלא כרוב החברות) ללבוש בגדי החג היפים בפגישות עם ילדותיה. כחג היו בשבילה השעות שבילתה בחברתן, וכאילו הייתה לה הרגשה שרק זמן קצר – רק ימי חג ניתנו לה למען להיות איתן.
ידע הבית בו גדלה עליזה בלי אם, לגדל אותה לנערה בהירה מלאת שמחת חיים – ידע גם ביתנו, הבית הקיבוצי לגדל את עדה, מילכה ועודד לילדים בריאים בגופם ובנפשם.
ז'ניה

........................................
זיכרונות ודברים
בנתיב התנועה
לידתה הרוחנית של עליזה, כראשית חייהם החברתיים של רבים אחרים – ברחוב דלוגה 50, בבית רחב מידות בה שכן בית היוצר של תנועת השומר הצעיר.
הקן שימש כמקום ריכוז למאות הרבות של השומרים בוארשה רבתי. כאן התאספו הקבוצות והגדודים, נתקיימו שיעורי עברית וחוגים להשתלמות, שיחות חברה ומשפטים ספרותיים. כאן נערך הקן לאספותיו, טיוליו והפלגותיו, צלילי השירה וסאון הריקודים בקעו מכל עבר.
"לו הוצרכתי לשרטט את מפת וארשה העיר" – שחה פעם עליזה – כי אז הייתי מסמנת תחילה את הקן, אחר כך את בית ההורים, בית הספר, הספריה, אולמי הקריאה, הרחובות קושיקובה וטלומצקה, את נהר הויסלה ולבסוף מוסיפה את יתר הרחובות" יכולנו לראותה לעיתים מזומנות משוטטת מהכא להתם בחציאתה הכחולה, כשהעניבה השומרית מדגישה את צחור החולצה המבהיקה וצמות הזהב שלה נעות בקצב ההליכה.
בחיי החברה אימצה עליזה את הסיסמה: "לא ברעש הוא". היא לא נמנתה עם ראשי המדברים ובכל זאת נמצאה תמיד במרכז הענינים. את מקומה כבשה לה בחינה הטבעי ובדאגתה לכלל ולפרט כך בקבוצתה ("פרפרים") וכך גם בגדוד ה"גליל" שעל חבריו נמנתה. בנאמנות ובעקיבות חתרה להשגת האידיאל של הטיפוס השומרי. על אף חולשתה הגופנית השתתפה כמעט בכל מבצעי הגדוד והקן ורק מעטים ידעו באיזה מאמצים השיגה זאת. משחר ימיה למדה את סוד הביקורת העצמית וביקורתה את החברה והחברים האחרים נבעה מיחס של רעות כנה. כבר אז הצטינה עליזה בעינה הבהירה-האופטימית בגישתה לחיים ושחרה רק טוב לחבריה-ידידיה.
מה מאוד נחרתו בזכרוננו טיולי הלילה ברחובות העיר השוממים מאדם ועל שפת הויסלה , עת עליזה לימדה זכות על חברים אשר לא תמיד היו אהודים ביותר על ידי חברתנו. אמונתה התמה בעתיד ובאדם באשר הוא שומר – כבשה את לב כולנו.
סיבות שונות מנעו ממנה א האפשרות לצאת להכשרה והיא סבלה סבל רב עקב ההתרחקות המוכרחת מהחברים ומהבעיות אשר עמדו במרכז התענינותם.
אעפ"כ נשמר הקשר אף בתקופה שראשוני העולים מבינינו הגיעו ארצה לעין-שמר ועברו אחר כך למחנה הקיבוץ בחדרה. לא ארכו הימים ועליזה פילסה לעצמה דרך ועלתה גם היא. חבלי הקליטה שלה, הסתגלות למסגרת החיים הקיבוציים, לאקלים, לעבודה – היו קשים משל הללו אשר שיחק להם מזלם,
עברו את כור ההיתוך של ההכשרה ועלו לאחר שהתגברו זה כבר על קשיי המעבר לחיי עבודה. וראה זה פלא: הבחורה שלא נמנתה עם מניחי יסודותיו של הקיבוץ העצמאי, כבשה לה את מקומה בקרבו במהירות וללא תקלות יתרות. רצונה העז ואהבת האדם אשר בה, הם אשר עמדו לה בימי מבחן. תודות לכך זכתה לסיפוק נפשי ולהרגשת נחת שהגיעו לשיא עם הולדת הבת הבכורה.
עם צאתו של קבוץ "עמיר" להתיישבות בחולה נפרדו הדרכים. הופיע גורם אשר לא הערכנוהו כראוי בעבר והוא הרצון להמצא במסגרת חיים משותפת עם בני המשפחה. עליזה חרדה להתרופפותו של קשר זה והחליטה לעבור לעין שמר. עקב המרחק נעשו פגישותיה עם הקיבוץ נדירות יותר ויותר. "עמיר" בנה את משקו, החברה גדלה והסתעפה ובו בזמן היכתה עליזה שורשים בביתה החדש, התקשרה לנוף ולחברה ונבלעה בעשייה היומיומית ובבעיות של קיבוצה. למרות זאת לא נותק הקשר עם "קיבוצה השני" בצמאון היתה קולטת עליזה את הידיעות על המתהווה בקיבוץ ובמשק.
לפתע כהלמות רעם פגעה בנו הידיעה והיא ברורה וודאית. אכזרית בפשטותה. עליזה איננה עוד. לא נשמע את דבריה התמים והשקולים כאחד, לא נראה את עיניה החולמות והטובות ואת בת צחוקה הסלחנית והמבויישת קמעה. אך ככה נזכרנה.
עמיר
לוי א.
****

... עוד אזכור את היום שבאת אלינו לגדוד. היית אז בת 13 או 12 שנים. ילדה קטנה וחמודה בעלת צמות זהובות ועיני תכלת גדולות וזוהרות. כה מהר נכנסת לתוך חיינו, כה מהר התחבבת על כולם והשתתפת בכל מעשינו. מאותו יום בו הלכת בדרך השומרית ולא נטית ממנה אף במעט היית בין המועטים שידעו להגשים את יסודות הקיבוץ בחיי יום יום. אהבת בני אדם אהבה עמוקה ופשוטה ותמיד היית נכונה לעזור בפשטות שאין עמה חשבונות.
נדמה לי שהיית גם בין המועטים שזכו להיות מאושרים בחייהם. אהבת את הקרובים לך והיית מסורה להם, את משפחתך, את ילדיך, את הקיבוץ בו היית ואת העבודה בה עסקת. מה אכזרי הגורל שבפתאומיות כזו ניתק את החיים התוססים והרעננים ואין נחמה. מילדותנו היינו ידידות ועם מותך שנית נלקחו ממני אותם ימי זוהר של ילדותי ונעורי אשר כה שזורה היית בהם.
עמיר
יהודית
...................................

פגישות יום יום
גדול ובלתי נרפא הכאב. אני רואה אותך יום יום וחולמת אותך פעמים אין ספור, וקשה להאמין כי אינך
עוד איתנו.
והנה את יושבת בצריף המתפרה ביום קיץ חם וקשה, בחוץ שרב – ואת מספרת על ימיך הראשונים בארץ, בקיבוץ: על ההיאבקות הקשה על יום עבודה בכביש או בפרדס. לא היו לכם אלה "ימי נחת", ואחר כך סיפרת על ההתיישבות החדשה, במקום בו הקדחת תקפה מאה אחוז חברים.
בזמן הראשון לבואך לעין שמר לא הכרתיך היטב, כי עסקנו בעבודות שונות, אבל כבר אז נרקם איזה חוט של ידידות בינינו, אשר במשך הזמן הלך והתחזק. קשרי ידידות אלה העמיקו עוד יותר לכשנפגשנו במקצוענו המשותף. בשבילך לא היה זה מקצוע סתם, את ראית בעבודתך זאת אמנות וידעת להתמסר לה בכל נפשך. כאן הכרתי אותך. היית ישרת דרך, קנאית לאמת ואיש המצפון, לא נשאת פנים, לא סבלת צביעות ועוול.
את פרק הזמן הזה, פרק פגישותינו יום-יומיות לא אשכח לעולם.
היה לי טוב איתך, טוב מאוד. כאשר העבודה מתקדמת בהצלחה, הרי יש רצון לשיר, ואז אהבתי להקשיב לקול האלט העמוק שלך. ידעת להיות שמחה ומלאת המצאות בעבודה ובנופש. מי לא יזכור אותך בימי הנופש בנתניה? הרי רק הודות לך יצאתי גם אני. כן עליזה, ערכנו תכנית: בעוד שלוש שנים שוב... מי פילל?!... והנה עזבת את כולנו.
זכור לי היטב מה שמחת, כי נגור בשכנות. את חדרך החדש ידעת לסדר וליפות בפשטות ובטוב טעם. במעשיך היתה הרבה מחשבה ממחשבה שקולה, אשר השתקפה בך ובסביבה הקרובה לך. הפריד בין חדרינו דשא, עליו בילינו ביחד את רוב שעות הפנאי. עוד בערב האחרון, אחד מערבי הקיץ היפים והשלווים, שעה קלה לפני נסיעתך לבית החולים ישבנו על הדשא ואת דאגת לי, דאגת האם רגלי מוגנות כהלכה מפני עקיצות יתושים. את דאגת לי ומי דאג לך? האם עלה אז על דעתי אפילו לרגע קט שתסעי ולא אראך עוד לעולם?
כה הרבה נשאר עוד לספר ולהשיח, אך השעה היתה מאוחרת ולמחרת חיכה יום עבוד רגיל וכך נפרדנו בברכת "לילה טוב" לבבית, ואת הלכת עליזה לבלי שוב.
יהי זכרך ברוך.
לנה
................................

בהגנה
הימים הם ימי מלחמת השחרור. אנו דלים אז בנשק היינו ועם המעט שבידינו אימנו את החברים והחברות. מתוך רצון להפעיל את כל הכוחות האפשריים בזמן הצורך, מתוך תקוה שיתוסף ציוד ויספיק לכולם.
לקבוצות החברות שאומנו ניתנה בפעם הראשונה האפשרות לבדוק את ידיעותיהן ע"י מטווח חי. אחת אחת הרימו החברות את הרובה לכתף וקלעו למטרה המסומנת ואמנם לא הכזיבו את המדריך. בין הקליעות התחילו להופיע פגיעות מדוייקות ביותר, כולן במרכז המטרה. הקולעת היתה עליזה.
דעות קדומות היו רווחות על הקשר בין החברה לרובה ולא פעם נעשה חשבון למי לתת את הכלים הספורים אשר איתנו. אחרי אימון קבוצת חברות אלו ואחרי קליעתה של עליזה נדחו הצידה הדעות הקדומות והחשבונות השונים. היה ברור כי גם בשטח זה יש מקום לשיוויון. החלוקה של הנשק נעשתה לפי השליטה בכלי בלבד. היו בחורים שלא היו להם רובים והיו בחורות אשר ברשותן רובים.
לעליזה היה רובה ולא במקרה קבלה כלי חדש מאותם הרובים שהופיעו לראשונה במשק. הדייקנות שבה התבטאה גם בהחזקת הכלי ובניקיונו וגם בביצוע ההוראות בו בזמן הצורך.
חרות בזכרוני יום אחד. זה היה היום שמספר האזעקות בו הגיע לארבע עשרה. אוירוני האויב חגו מעל ראשינו והיה פחד בלב, איך יגיבו המבוגרים והילדים המצויים בחפירות ובמקלטים.
לפתע הפצצה. הישוב נמצא בחפירות ופולחות יריות רובים מכל פינות המשק אל אוירוני האויב, בחפירות פחד וגם בכי. ובאחד המקלטים שילדים שרויים בו לא בכי היה ולא פחד אלא התפעלות. זה היה מקלט אשר בו ישבה עליזה ומתוך החפירה שלחה את קלעיה לאוירון המתקיף.
כמה שמחה הביעו פניה אחרי זה מכך שהילדים לא הרגישו בכלל בהפצצת האווירון. רצתה לדעת בדיוק איך מכוונים לאווירון, כי בשיעורים לא למדה את ההיסט המיוחד הזה, אשר בו נקודת האחיזה היא רק השמים.
עליזה הבינה ובטחה בכלי. החברים בטחו בה גם בשטח זה כפי שבטחו במלוי כל תפקיד אחר שמלאה בחייה ובעבודתה בקיבוץ.
משה מור


ספר לזכרה של עליזה כאן

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב