חסר רכיב

חופי ניצה

חופי ניצה
ג סיון ה'תרצ"ד - כ"ג חשון ה'תשפ"ב
17/5/1934 - 29/10/2021
אמא נולדה בשפיים בשנת 1934 , להוריה איילה ומיכאל טל.
קיבוץ שפיים היווה את תבנית נוף מולדתה של אמא, ובשפיים עברו עליה תקופות יפות
ושמחות של ילדות ונערות בים, בגלישה על חסקות ובהליכה בחום הלוהט בדרך לים.
כילדה היא זוכרת את הטרמפים שלקחו הילדים על גבי הגמלים, שנשאו זיפזיף מהים
למפעל הזיפזיף הקרוב.
אני חושבת שהתקופה הזאת מסמלת את הרוח של אמא אולי יותר מכל טבע, חופש, -
נערות נצחית, זרימה קולחת של החיים בלי יותר מידי דאגות וטרדות, שאחר כך התגבבו -
ונערמו ככל שהחיים נעשו תובעניים יותר והכבידו.
בהיותה בת 14 עזבו הוריה את שפיים מסיבות אישיות ועברו לתל אביב, ואמא נשארה -
לבדה בקיבוץ. זו הייתה תקופה של משבר שמוטט את עולמה הבטוח.
בתל אביב למד מיכאל הוראת טבע בסמינר הקיבוצים, ושם פגש את גצל ארליכמן -
ששכנע אותו לעבור לקיבוץ עין שמר. -
בשנת 1950 עברה אמא עם משפחתה לעין שמר והחלה ללמוד במוסד החינוכי בקבוצת - -
"אורן" עם חבריה המיתולוגיים: עלי אלון, חגי ארליכמן, בנקו אדר, רחל אוכמני,
אילנה בן פורת
ואחרים. המעבר לקיבוץ של "השומר הצעיר" היה קשה על אמא, בעיקר - -
בגלל הנוקשות בחינוך והדרישה מכולם להתיישר לפי קו חינוכי בלתי מתפשר. אמא
דיברה עד יום מותה בצער רב, על הבירור החברתי סביב קבלת סמל הבוגרים, שלא זכתה
לקבלו בגלל "מעשים בלתי הולמים" שכביכול עשתה.
בסיום הלימודים התגייסה אמא ל"גולני", וכרוח חופשיה היה לה קשה במסגרת הצבאית.
עם חזרתה לקיבוץ עבדה בגן הירק, בעצי הפרי וב נוי עם עלית מגן ואיגנץ פלגי. את
העבודה ב נוי אמא חיבבה בגלל אהבתה לפרחים ולטבע בכלל. לאחר מכן עברה לעבוד -
בלול עם מקס בראון, חיה'לה אשכולי ושלמה בורלס.
באותה תקופה השתתפה בקורס לחוזרי צבא בגבעת חביבה, ושם פגשה את חופי -
והתאהבה בו בשל קולו המהמם. הם התחתנו והשתקעו בעין שמר. -
בשנת 1966 יצאו אמא ואבא לחופש באפריקה. שם זכתה אמא בחברים חדשים שליוו
אותה מאז ועד היום, למדה לנהוג במכונית, וזכתה לחוות חיי משפחה מסוג אחר, כשהבנות
מירב ומיכל נמצאות איתה בבית. היה לה קשה לוותר על החוויה הזאת ולחזור לקיבוץ.
לאחר החזרה לקיבוץ בשנת 1967 , נולד למשפחה בן שלישי יואש. -
אמא המשיכה לעבוד כמזכירה בתעשייה, למדה להיות מורה לעברית ב"אורנים", ובשנת
ובשנת
1984 עברה לעבוד כארכיונאית ב"יד יערי", ארכיון "השומר הצעיר" בגבעת חביבה, שם - - -
עבדה במשך 19 שנה עד צאתה לפנסיה. אמא מאוד אהבה את העבודה ב"יד יערי", ואת -
הצוות התומך שעבד איתה.
אמא השתתפה בחיי הקיבוץ בדרכים שונות:
בשנות ה- 50 הייתה בוועדת חברים, במשך מספר שנים הייתה עורכת העלון ולאחר מכן -
המשיכה להיות במערכת העלון כעיתונאית ומראיינת. היא אהבה לכתוב לעלון ובמיוחד
התריסה נגד עוולות שנעשו לדעתה בתחומי החיים המשותפים. כמו כן הייתה שנים בצוות
חג הפסח.
אמא השאירה אחריה בעל אורי חופי, שלושה ילדים מירב, מיכל ויואש, וארבעה – -
נכדים סהר, שירה, אמיתי ונריה.
יהי זכרך ברוך אמא, אוהבת אותך וכבר מתגעגעת אל דמותך המיוחדת.
מירב

אהובתי,

צלחנו אוקיאנוס של 64 שנות נישואים בסערה ובמים רגועים, אבל תמיד הייתה קשת
צבעונית של אהבה באופק.
היית לי אישה מיוחדת! לחיות איתי לא היה דבר פשוט, עם כל השיגעונות שלי. לא תמיד
הסכמת איתי, אבל אף פעם אף פעם לא מנעת ממני דבר. כל מה שרציתי וחלמתי עליו, - - -
לפעמים בעזרתך ולפעמים באי התנגדותך עשיתי. - -
אמרתי לך תמיד ואני חוזר ואומר לך היום מגיע לך אות הכבוד וההערכה הגבוה ביותר –
על היותך אשתי.
היה לך חוש הומור, לפעמים סרקסטי ואנושי גם יחד. במלאת 40 שנה לחבורה
האפריקאית, נפגשנו במועדון הקיבוץ וכל אחד הציג את עצמו. כשהגיע תורי אמרתי: "אני
חופי, חרש ברזל ונשוי לניצה, ואני הדום לרגליה". כשהגיע תורה של ניצה להציג את
עצמה היא אמרה: אני ניצה חופי, נשואה לחופי, והוא הדום לרגלי ומוטב שיישאר שם".
ומשהו על אהבה:
כאשר הייתי ילד אהבתי ילדה בשם אסתר אהבה של תום. –
יותר מאוחר בגיל 14 16 , התפרצה אהבה מטורפת ללא גבולות והגיון.
לאחר מכן בגיל - 23 התאהבתי בך תוך שירה ואת עם צמה נהדרת, וזאת הייתה אהבה
בוגרת של חברות.
יותר מאוחר באו הילדים והאהבה שככה והפכה לאהבה הרגל, אבל הגחלים תמיד רחשו -
שם.
בגיל מאוחר יותר הצטרפו לאהבה הבנה והסכמה והמתח ירד.
כשהזיקנה קפצה עלינו והתחילו המחלות, הצטרפה לאהבה חמלה, עזרה והבנה הרבה יותר
עמוקה ושכלתנית.
בערוב ימינו, משחלית בשיכחון )דמנציה(, האהבה העמיקה לממד חדש של ידידות עמוקה
וחסד.

ניצה אהובתי, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים לעד.
להתראות,
חופי

אמא היקרה שלנו,
איך נפרדים ממך אחרי שנים כה רבות של קשר, קירבה ואהבה?
מאז בוקר יום שישי, שבמהלכו נשמת את נשימותייך האחרונות, התחילו להגיע אלינו
בוואטסאפ המשפחתי תמונות שלך מתקופת הילדות והנערות, ומתקופת האימהות
המוקדמת שלך. כמה יפה היית!
ילדה, נערה ואישה קורנת ובהירה, ראשך עטור בשפעת שערך הזהוב, שגולש בצמה
כבדה מעבר לכתפייך. היופי ליווה אותך לאורך כל חייך, ולא רק יופייך החיצוני.
נעטפת ביפי הטבע, האמנות, המוסיקה, המחול והספרות; והוא סיפק לך מפלט, הגנה
ונחמה מהכיעור, הרוע וקשיי החיים, אשר גרמו לך ברגישותך הרבה כאב וסבל.
ליד מיטתך היו ניצבות תמיד ערמות של ספרים, חברייך הטובים משכבר הימים.
קראת ספרים כה רבים בעברית ובאנגלית, אהבת לנסוע לתערוכות אמנות במוזיאונים,
ולשמוע הרצאות על קולנוע, ספרות ואמנות.
השתתפת בקורסים רבים באוניברסיטת תל-אביב, כשומעת חופשיה, על נושאים כמו
"שירת ספרד", "הפילוסופיה של האמנות"...
גם כשפרשת לפנסיה, הקפדת להמשיך להשתתף ב"מילוא" בקורסים בתחומי
התרבות, ההיסטוריה, הפילוסופיה והאמנות.
הטבע ויופיו הרב סיפקו לך מקור לאושר והנאה השתתפת בטיולים וסיורים מודרכים –
בכל פינות החמד של הארץ ובטיולים מאורגנים רבים לחו"ל. במדינות הרבות אליהן
נסעת, הגעת כתיירת נלהבת שמתבשמת מכל פרט קטן כגדול. מסעות אלו שילבו את
אהבתך ליפי הטבע והסביבה יחד עם יפי האמנות והארכיטקטורה.
הקפת את ביתך בגינה פורחת ומושקעת, אהבת לעבוד בגינה ולטפחה. בשנתיים שלוש -
האחרונות, כשכבר תש כוחך לדאוג לגינתך, דאגנו אנו לשתול פרחים בעציצים בכניסה
לבית, בתקווה שימלאו אותך שמחה במידה ותחליטי לצאת מביתך, בו התכנסת בשנים
האחרונות.
עדיין הסכמת לצאת מהבית לנסיעות קרובות, להופעות מחול, לביקור במוזיאון הסמוך
בגבעת חביבה, לחוף הים וסתם לבילוי משותף במסעדה, או ישיבה על כוס קפה ועוגה עם -
יקירייך. בימייך האחרונים עדיין נהנית להקשיב לשירים ולמוסיקה שהשמענו לך, והגבת
במילים ספורות: "איזה יופי!"
נהנית כל כך לשמוע את אבא שר לך בקול הבס שלו, שנסדק לאורך השנים ונוכח מצבך -
המתדרדר. אפילו הצטרפת אליו במילמול המנגינה והמילים שזכרת. הרי התאהבת באבא
שלנו, כשפגשת בו לראשונה בסמינר חוזרי צבא בגבעת חביבה, כששמעת אותו שר בקול -
בס, רועם, חם ועמוק, ונשבית באהבה אליו.

אמא היקרה שלנו,
הזנת אותנו ברגישות ליופי והנחלת לנו את הבקיאות במיתולוגיה היוונית, באמנות
החזותית, בספרות ובמחול. כשהייתי נערה ולמדתי מחול שעות רבות בשבוע, תמיד לקחת
אותי איתך להופעות מחול של להקות המחול המובילות בארץ להקת "בת שבע", "בת- - -
דור" והלהקה "הקיבוצית", ולהופעות מחול של גדולי המחול בעולם כמו פינה באוש,
אלווין איילי ועוד.
הנחלת לנו ערכים של קבלת כל אדם באשר הוא אדם, חוסר שיפוטיות ופתיחות. יחד עם
אבא נתתם לנו את החופש המלא להיות מי שאנחנו, תוך תמיכה מתמדת בנו ובדרכנו.
הערכים הבסיסיים האלה היו נר לרגלינו גם כשהקמנו את משפחותינו שלנו.
את ואבא אירחתם לאורך השנים מתנדבים רבים ועולים שבאו מכל קצוות תבל ללמוד
עברית באולפן, וביתכם הפיזי והרגשי היה פתוח לכולם. בהמשך פתחתם את דלתכם בפני
התלמידים הרבים של אבא, שלמדו אצלו נפחות.
ככל שחלפו השנים התקרבנו יותר ויותר, הנכדים שהפציעו בחייך איפשרו לך להביע חום,
קירבה, אהבה ונתינה, ומה שנחסך מאיתנו בתור ילדים בוגרי הלינה המשותפת, קיבלו
הנכדים בשפע הולך ומתגבר. היית נדיבה כל כך כלפיהם וכלפינו, והרעפת עלינו מתנות -
קטנות בכל ביקור וביקור גרביים ותחתונים, עציצים, כלים יפים, בגדים, מגבות ומצעים. -
קנית לנו את קערות הקרמיקה בהן אמיתי נכדך הכי אוהב לאכול, ואת הכלים הכי טובים
לאחסון מזון במקרר, וגם את השמיכות הרכות והעוטפות בהן אנו מתכרבלים מול
הטלוויזיה.
תמיד חשבת עלינו ודאגת שנאכל ונשתה. גם בערוב ימייך כשזיכרונך בגד בך, היית מביעה
דאגה רבה ושואלת שוב ושוב ושוב: "אכלתם, שתיתם? אתם רוצים שאכין לכם משהו?
שאקנה לכם משהו בכולבו?"... למרות שכבר שנים לא הצלחת לעשות אף אחת מהפעולות
הללו, עדיין הרעפת עלינו דאגה ונדיבות.
אימוש, אימל'ה האהובה שלנו, איך נפרדים?
החודשים האחרונים לחייך היו קשים מנשוא. עברת אותם בחוסר שקט ובסערת גוף נפש -
הולכת וגוברת, וממש כמו אליהו הנביא עלית בסערה השמימה.
היו בתקופה זו גם הרבה חמלה וחסד, ובמצוקתך הרבה הצלחת לאחד את כולנו וזכינו
בהרבה שעות איכות משפחתיות סביב מיטתך.
אני מאחלת לך שתמצאי מנוחה נכונה ושרגבי אדמת עין שמר ימתקו לך עד קץ הדורות. -
מיכל

סבתא ניץניץ,

אנחנו עדיין מתקשים לעכל ולהבין שביום שישי נפרדנו מסבתא האהובה שלנו.
הפרידה היא לא רק מסבתא, אלא גם מחלק בלתי נפרד מהילדות ומהחיים שלנו, ומהלב
של משפחת חופי.
הבית שלך פה בקיבוץ עין שמר הוא גם הבית שלנו. בכל יום ובכל שעה, תמיד הרגשנו -
שאנחנו יכולים להגיע ופשוט להיכנס. היית מקבלת אותנו בחיוך, חיבוק והמון אהבה.
המקרר והארונות שלך היו מלאים בדברים שאנחנו אוהבים. כשהיינו מפתיעים אותך
בהגעתנו )גם בשלוש בלילה(, היית מתנצלת באופן מצחיק כזה, על זה שאין הרבה מה
לאכול כי לא ידעת שאנחנו באים, למרות שהמקרר והארונות היו מפוצצים בדברים טובים.
היית מתעקשת לשים לנו מצעים ולשטוף לנו את הכלים, ממש עד היום האחרון שעוד היה
ביכולתך לעשות זאת. דאגת שנשתה, נאכל, נישן, שיהיה לנו כל מה שאנחנו צריכים.
קיבוץ עין שמר הוא המקום האהוב עלינו בעולם, הוא גן העדן שלנו, אין מקום שאנחנו - -
מרגישים בו יותר שלמים, יותר בבית, ואת הלב של כל זה לקחת אותנו לחדר האוכל, - -
לבריכה, לנפחייה, לכולבו, לשדות, למטעי האבוקדו, לוואדי, לרפת ולאורוות, ללקט
אגוזים ולקטוף פירות כל הזיכרונות הכי יפים וטובים שיש לנו מילדותינו שזורים
ומלאים בך.
כמה אהבנו לדבר איתך סבתוש, היית אשת שיחה עד הרגע האחרון. אהבנו לשבת ולשוחח
איתך, גם בטלפון וגם פנים מול פנים. נהנית מחברתנו ואנחנו נהנינו מחברתך היית -
שואלת, מתעניינת ומצחיקה אותנו בחמידות, בחן ובנועם שלך.
בשנתיים האחרונות, כשנהיה לך קשה לזכור, המשכת לקיים שיחות ענייניות ומקסימות,
גם כשחלק גדול מהזיכרון כבר לא היה.
אהבת לפנק אותנו בכל טוב. בילדות היית שולחת לנו חבילות גדולות ליום ההולדת עד
הבית במנוף. בכל חג וחג היית דואגת למתנות, וכשהיינו חיילים דאגת לנו לדמי מחייה. -
תמיד היה לך חשוב לתת לנו. אהבת לתת לנו.
משנת השירות, מהבסיס, מהדירה בתל אביב או מהקורס בגבעת חביבה היינו מגיעים - - -
לפה באוטובוסים על בסיס קבוע כדי לבקר אותך. היה לנו חשוב זמן האיכות איתך בבית-
המלון שהיה ביתך. הרבה פעמים העדפנו לחזור לעין שמר, על פני לבלות את זמן הבית -
שלנו בבית ההורים במנוף.
סבתוש יקרה ואהובה שלנו, אנחנו מתקשים לעכל ולהבין שאת לא כאן יותר. אנחנו
אוהבים אותך כל כך, תמיד ולתמיד, ומודים לך על ילדות שנמשכה ונמשכה גם אחרי
שהפסקנו להיות ילדים.
הנכדים

לחופי, מירב, מיכל, יואש והמשפחה,

ניחומים רבים על הפרידה מניצה, ורב הצער.
כך אזכור את ניצה יקירתכם -
אזכור אותה כנערה חמודה ואחרת עם בואה משפיים לעין שמר. -
אזכור אותה כאשה חכמה, רגישה, אשת ספר, אשת שיח קשובה ומרוכזת ועדינה מאוד, -
שלא פוגעת באחר ומכילה בליבה את מועקותיה.
היא סיפרה לי ברבות הימים, כמה קשה היה לה המעבר משפיים לעין שמר. מחברת -
נעורים חופשיה, מחוף ים שוקק אל חברתנו הסגורה, הממוסגרת, המצפה לדוֹמוּת ולא – -
מבינה את השונוּת, לא מבינה את שגרת "בירורי הסמלים והעניבות". לנו היו נעורים
מאושרים, והשונים סבלו בליבם פנימה. הצעידה בתלם קשתה על ניצה מאוד וקירותיו
שרטו בה, אבל כידיד קרוב לא חשתי בכך, היא הכילה וסבלה.
ניצה הייתה עדינה ואצילת נפש בעיני. היה תענוג לשוחח עמה על ספר או אירוע. היא
השרתה מין רוגע ושלווה בשיח, אני בטוח שהיא גם לא פגעה באיש מימיה, היה לה איזה
ריחוף חמוד כזה שהישרה נועם על המפגש איתה.
ועוד דבר קטן שחשוב לי שתדעו: לניצה הייתה הצמה היפה ביותר בעולם ללא –
כימיקלים, סלסול או גיהוץ פשוט מתנה מהטבע. –
ליבי עמכם. אזכור אותה בליבי תמיד.
בידידות, עמית וינשטיין
חסר רכיב