אנגל דב
בימי חייו הארוכים שראשיתם במזרח פולין וסופם כאן בעין שמר ליווה והשתתף בכל התהפוכות העולמיות, הלאומיות התנועתיות והקיבוציות.
כאמור, דב נולד במזרח פולין ב- 1921, להוריו נפתלי ולאה. כשהיה בן 14 הוא נוסע לווינה לדודו על מנת ללמוד מקצוע ולשוב אתו לפולין.
הוא מתגורר בפנימייה ומצטרף ל"שומר הצעיר".
ב- 1938 מתבצע ה"אנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית.
אנטישמיות ברחובות. הוא מספר: "באחד הערבים בשובנו מהקן התנפלה עלינו קבוצת בריונים, חטפתי מכה בלסת והתעלפתי, כעבור פרק זמן שבה הכרתי, מצאתי את עצמי לבד שוכב על המדרכה כאוב ומושפל והזדחלתי אל הפנימיה."
הוא מוזמן לחקירה במשטרה, מקבל צו גירוש לפולין אך פולין חוסמת את גבולה בפני יהודים.
האופציה היחידה - עליה לארץ. בעזרת "עליית הנוער" הוא מקבל "סרטיפיקט" - אישור עליה ובאוקטובר 1938 מפליג לארץ.
דב מצטרף לקבוצת נוער יוצאי גרמניה שמגיעה לעין שמר.
הם קוראים לעצמם קבוצת "נצר" נצר ליהודי גרמניה. הימים ימי המאורעות, המרד הערבי.
נהג האוטובוס שהובילם מחיפה חמוש באקדח, הם גרים בתחילה בבית הביטחון עם פרוז'קטור על הגג, שומרים חמושים מסתובבים מסביב, מדי פעם נשמעות יריות, והם מצווים לשכב על הרצפה.
הדריכו אותם וטיפלו בהם חנן שפרונג, עזרי אוכמני ורבקה גורפיין, פולה אדיב, ז'ניה ריפתין ורות אלון. חצי יום לומדים, חצי יום עובדים, מסתגלים לחום, ברחשים ועבודה פיזית בחקלאות.
קבוצת נעורים תוססת שהשאירה מאחור את הוריהם ומשפחותיהם בלי לדעת מה יהיה עתידם.
קבוצת "נצר" נשלחת להשלמה בשער הגולן, דב ואלי רוטמן מחליטים להישאר בעין שמר מתוך כוונה להתגייס לבריגדה, לצבא הבריטי, יש אומרים שזה מתוך כוונה למצוא את הוריהם ובני משפחה שנשארו באירופה במלחמה.
יחד עם אלי דב מתגייס ב- 1943. הם עוברים קורס נהגים בארץ, עוברים במצריים ונשלחים לאיטליה. משרתים כנהגים ביחידת הובלה בבריגדה.
מגיעים עד נהר הפו בצפון איטליה.
דב מספר על מספר מפגשים מרגשים וחריגים בסוף המלחמה, ראשון עם שבויים גרמניים ששומרים על גשר על נהר הפו. הוא לא חמוש ומהרהר מה היה עושה אם היה חמוש. מפגש עם פליטים וניצולים יהודיים המתרגשים עד לכדי דמעות כשהם רואים את המשאית עם סמל המגן הדוד. דב גם פוגש את מייטק, זרטל ודודיק כץ שגם שירתו באזור.
הקיבוץ שומר איתם קשר במשך שירותם ואליהו פוקס, אביו של טוביה שולח להם חבילות.
הם חוזרים לארץ ב- 1946 ועוברים חוויה מיוחדת כאשר הם נמצאים כחיילים בבסיס ב"סרפנד" (היום תל השומר) כאשר באותו זמן הצבא הבריטי עוצר את ראשי הישוב וההגנה, מבצע חיפושי נשק בקיבוצים בשבת השחורה.
דב משתחרר ב- 1946 וחוזר לקיבוץ. עובד במספוא, ברפת, בפלחה, בנהגות. בין השנים 1964-1962היה מזכיר קיבוץ, יוצא לכשנתיים לפעילות תנועתית ב- 1965.
בסוף 1967 מצטרף לצוות ההקמה של מפעל הגומי בראשות מיכקה.
הצוות יוצא לקיבוץ העוגן להעריך את המפעל וללמוד את העבודה.
דב מתמנה לאחראי על יצור ה"קמל בק"-פרופיל הגומי לחידוש צמיגים. הוא מרכז מחלקה זו כאשר המפעל מתחיל את היצור בעין שמר באמצע 1968. בהמשך הוא ממלא תפקידי שיווק במפעל. ב- 1974 בנסיעה עסקית מטעם המפעל יחד עם אורי ארסטר הם נקלעים לפלישה הטורקית שהייתה אחר ההפיכה היוונית.
הם מתעוררים במלון בניקוסיה בבוקר לקול הפגזה בחוץ.
מבעד לחלון הם רואים צנחנים טורקיים נוחתים מצפון לעיר, לאחר מספר ימים הם מפונים לבסיס הבריטי בדרום האי, בהמשך הם נצורים במלון בניקוסיה יחד עם אזרחים זרים ולאחר כשבוע מפונים במטוס "אל על" חזרה לארץ.
בהמשך דב היה גזבר, מילא תפקידים שיווקיים מסחריים במפעל, יצא לפעילות בקיבוץ הארצי, ניהול גבעת חביבה, ניהול הטיפול בנכסי התנועה ובקרן "חבצלת" הפעילה עד היום.
הוא חוזר לעבודה במפעל, במעבדה כאשר הוא עוסק בבדיקות, באיסוף וברישום נתונים טכניים המהווים בסיס לבקרת האיכות, אישור מוצרים ותעודות איכות ללקוחות. תפקיד אותו מלא באמינות, בקפדנות ובדייקנות. היה פעיל וריכז מספר רב של ועדות: סידור עבודה, ועדת חברים ועדת חו"ל, בריאות, עלון המשק ועוד.
דב יחד עם אסתר הקימו בית משפחתי חם נולדו שתי בנות ליבנה ודלית, חמישה נכדים ונין אחד, מסכת חיים ארוכה, עשירה, רבת תוכן ומעש.
דב שהיה נעים הליכות ידע לשלב פעילות רבה ומרכזית יחד עם סבר פנים, שיקול דעת, ותבונה וכך נזכור אותו.
יהי זכרו ברוך
סבא דב
מאיפה אפשר להתחיל לספר לאחרים איזה סבא מדהים אתה?
איכשהו
כשהיינו מתקשרים תמיד היית במקלחת, וסבתא הייתה מבטיחה שכבר, כבר יתקשרו חזרה כי
היית כועס אם היית מפספס שיחה איתנו.
היית סבא
שלימד אותנו לשחק פינג פונג וכדורגל אבל גם שאלת אם קראנו את הביוגרפיה האחרונה של
מצביא או אומן כזה או אחר.
גם בשנים
האחרונות לקחת את הדברים ברוח טובה. כששאלנו אותו האם הוא נהנה באפייה או שיעורי
אומנות בבית דורות, היה עונה שממילא אין לו משהו דחוף אחר לעשות וכי ככה לראשונה
בחייו יכול להכין לנו איגרת לחג (כי הרי תמיד סבתא הייתה אחראית על התחום הזה).
כשהגיע
אלמוג לא ויתרת, למרות כיסא הגלגלים והידיים שקצת רעדו, התעקשת להחזיק ולחבק אותו
והוא בתמורה הבין שאוהבים אותו.
בשיחה
האחרונה האמיתית שניהלנו, אמרת לי שזה כבר נהיה קשה לראות את כולם הולכים ולהישאר
כאן לבד, למרות שהערכת מאוד את העובדה שזכית לראות את הנכדים שלך מתחתנים ולהכיר
את אלמוג והעיקר לדעת שיש המשך למשפחה.
כיף לנו
שזכינו בסבא לאורך כל כך הרבה שנים ותדע שאנחנו כבר מאוד מתגעגעים.
נופר
סוקניק בשם הנכדים
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!