פרידה אבלגון
כ"ג טבת ה'תש"א - כ"ד סיון ה'תשפ"ב
22/01/1941 - 23/06/2022
קורות חיים
מעט מקורות חייה של פרידה, בשם קהילת עין שמר, שחייה של פרידה היו ארוגים בתוכה – - פרידה נולדה למשפחה מיוצאי ספרד, באיסטנבול שבתורכיה, בתאריך 22.1.1941
בת זקונים להוריה אסתר ומואיז (משה)בכר, אחות לג'ני שהייתה אז בת 10.
הם השתייכו לקהילה יהודית גדולה, שחבריה חגגו את חגי ישראל והתחתנו בבית הכנסת, אך - בני משפחתה שלה, לא היו דתיים ואף לא ציונים. בבית דיברו לדינו, ופרידה ידעה שהיא יהודייה.
בית הספר היסודי שבו למדה היה של "בני ברית", בו למדו יהודים בלבד בשפה התורכית. - - מילדותה ועד ימיה האחרונים, חוותה קשיים רבים, אך לא כך ציירה את חייה בבואה לספר עליהם.
כשהייתה בת עשר נפטר אביה מסרטן ריאות. אחותה הגדולה נישאה ועזבה את הבית , ופרידה ואמה נשארו לבד. הן עברו לחיות בבית משפחתו של הדוד ונתמכו על ידו. הדוד שלח אותה לבית ספר צרפתי יוקרתי, בו הלימודים התנהלו בצרפתית. עתה דיברה פרידה תורכית, - לדינו וצרפתית שפה שתסייע לה בהמשך לדבר עם חבריה מקבוצת "המצרים". -
בגיל שש עשרה כבר נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבודה כפקידה בחברת תמרוקים, - כדי לעזור למשפחתה. בהיותה כבת עשרים נקלעה המשפחה למצב כלכלי קשה, וכולם החליטו לעלות לארץ.
בינואר 1961 הגיעו לישראל ונשלחו ליבנה, שם הוקצו להם שני בתים. הגיס של פרידה דאג להביאה למשרדי הסוכנות היהודית, משם הופנתה לקיבוץ עין שמר, שבו נפתח לראשונה - אולפן לעברית.
בקיבוץ הייתה אז השלמה גדולה של "מצרים", שדיברו צרפתית. שם הכירה פרידה את אליהו (אבי)אבלגון, וחייהם נקשרו. הוא צירף אותה לחברה המצרית, ופרידה מספרת שהתקבלה בחום רב.
פרידה ואבי התחתנו מיד בסיום האולפן. עוד קודם נכנסה לעבודה תחילה בכרם ואחר כך - - במטבח, שהפך לענף הקבוע שלה. ומכאן, בכל מקום בו עבדה, תרמה מיכולותיה, ממסירותה ומרוחה הטובה. חברות ותיקות שעבדו במטבח, לימדו אותה לבשל ועד מהרה הפכה מבשלת ראשית. בהמשך ניהלה את המטבח כאקונומית, ואף יזמה והקימה את המינימרקט, ששירת אותנו בקיבוץ השיתופי.
כשהבינה שמיצתה את עבודתה במטבח, החליטה לעבור לחינוך. היא הוציאה שישייה מבית- התינוקות, וליוותה אותה עד כיתה א'. גם כשבגרו הילדים, נשארו קשורים אליה שנים לאחר מכן . - פרידה המשיכה לתרום מחוכמתה ומכישרונותיה בכל מקום בו עבדה. אחרי בית הילדים עברה לעבודה - ב"הדרן", וגם כאן דריכה ובהמשך ניהלה את המקום. יחד עם הצוות שבניהולה, דאגה לחברים הוותיקים שהיו זקוקים לתמיכתה.
היא הייתה בעלת לב זהב -שהדריך אותה בעבודתה, וסיפרה לי בביקורי אצלה לפני כחודשיים שלושה, שאהבה את כולם. כשהבעתי את פליאתי על דבריה, חזרה על כך שוב- -ושוב.
ידי זהב היו לפרידה שסייעו לה בעבודתה, ועבודות פריידיה ממלאות את כל קירות ביתה ומשולבות בתמונות של בני משפחתה האהובים, עד שלא נותר בהם מקום פנוי .
לפרידה ואבי נולדו 3 ילדים נילי, נוגה ומושיקו . להם, לנכדיה ולבני משפחתם הייתה נתונה כל - אהבתה, וילדיה גמלו לה בעת מחלתה, דאגו שתישאר בביתה ולא עזבו אותה לרגע, בחמלה שאין לה שיעור.
אבי, בן זוגה, שאף הוא היה שקוע בכל כוחו ומאודו במשפחה ובעבודה, והיה בין מקימי מיניפלסט,
חלה במחלה קשה ובמשך עשר שנים טיפלה בו פרידה יומם ולילה, עד שנפטר בגיל שישים ותשע. למרות הקשיים הרבים שפקדו אותה בחייה, הייתה נוהגת לומר כי צריך לקבל את מה שהגורל מביא, לא להישבר וללכת הלאה. היא אהבה למצות את החיים, לטייל בארץ ובחו"ל, וחזרה ואמרה: "יש לי הרבה דברים טובים בחיים ואני יודעת להעריך אותם! אני חיה טוב מאוד עם מה שיש לי, חוץ מזה אני לא צריכה שום דבר. אני צריכה בריאות!" ואכן, עד למחלתה האחרונה, הייתה מלאת חיים, אישה חמה, נוגעת, מוקפת חב רות רבות, שאינה נוהגת להתלונן ולא נופלת ברוחה.
פרידה יקרה, בעלת לב הזהב וידיי הזהב, באנו ללוות אותך בדרכך האחרונה בשבילך, בשביל ילדיך האוהבים והאהובים, ובשבילנו. אנחנו - נפרדים ממך היום בעצב, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
עדה גבע
אמא אהובה ,
אני לא יכולה לתפוס שאת כבר לא כאן .
תמיד היית הדבר הכי יציב ובטוח בחיים שלי, אהבה בלתי מעורערת, הבסיס שתמיד אפשר לחזור
אליו, סלע איתן. היית חלק מהחיים שלי, מהיומיום שלי, כמובן מאליו .
גם כשהתחילו הצרות הבריאותיות לא היה ספק שיהיה בסדר, שזה קשה אבל נעבור את זה. תמיד
בסוף ניצחת וחרגנת את העניינים בשביל כולם. אז כמה סוגי כ דורים אבל מי סופר...
האהבה שלך לכולנו זרמה ממך בצורה הכי טבעית ולא מתאמצת, מתבטאת בדברים הפשוטים של
החיים ובראשם האוכל . – כמה אהבה אפשר לבטא באוכל . כמה לב אפשר לשים בסיר.
הורשת לכולנו את צורת הביטוי הזאת. כשהגעת לסוף זה מה שנשאר. ביקשת שנבשל לך. לא הסכמת לאכול שום דבר אחר... ואנחנו בישלנו. למדנו מהטובה ביותר .
איזו שמחה זו היתה לראות אותך אוכלת את השעועית הטורקית שגידלתי בגינה ובישלתי לך בסיר
לחץ כמו שלימדת אותי. אמרת שטעים, ואני הרגשתי שזכיתי במדליה אולימפית.
הסבב האחרון היה קשוח. תשעה חודשים של מאמץ וטלטלות רגשיות. מאז שנפלת הכל התערער .
גם הפעם הייתי בטוחה שננצח, שהרי את ואנחנו בלתי מנוצחים .
קיוויתי שגם הפעם תתגברי על הכל ונמצא דרך להחזיר אותך לחיים רגועים. גם אחרי שאמרו לנו
בבלינסון שאין יותר מה לעשות, לא וויתרנו. כי איך אפשר לוותר עליך? ואיך אפשר לוותר עליך
כשאת לא מוותרת על עצמך? בחרת להלחם ואנחנו נלחמנו איתך .
היה לנו ברור שבשום אופן לא נעזוב אותך לנפשך באיזה מוסד. רצית להיות בבית, ולא היה ספק
שכך יהיה.
נפלת לבור עמוק ולמרות כל מאמצינו לא הצלחנו להוציא אותך ממנו, אבל הצלחנו למלא אותו קרבה ואהבה והמון רוטב ארטישוק...
זכינו ללוות אותך מקרוב בדרך המייסרת הזו, באהבה גדולה, עד הנשימה האחרונה .
נוחי בשלום אמא.
אני אצטרך למצוא דרך לחיות בלעדייך .
נוגה
אמא.
איך יכול להיות שאנחנו פה? הרבה פעמים שאלת אותי: "איך זה קרה לנו " ?
לא ידעתי איך לענות טוב על השאלה הזו, אבל תמיד אמרתי לך שאנחנו יחד ואנחנו ננצח.
אנחנו נצא מזה. רצית מאוד לצאת מזה. רצית לחזור הביתה, רצית לחזור להיות אמא
וסבתא טוטאלית ואוהבת כמו שהיית כל השנים. וזה בדיוק מה שהיית אמא וסבתא -
אוהבת ומחבקת.
למדתי ממך המון. לא בהטפות והסברים, אלא במעשים. לפעמים ענקיים ולפעמים פשוטים
ויומיומיים, דרכם הראית לי את הדרך שלך. עשית המון דברים והצטיינת בהם. לא כדי
לזכות בהכרה או תואר, אלא פשוט כי עשית אותם מתוך אהבה ומתוך רצון שהם יביאו
אושר.
לימדת אותי מהי אהבה ללא תנאים, ואיך מחוות קטנות יכולות להיות כל כך -משמעותיות .
אני זוכר שכשהייתי ילד, ביום ההולדת שלי, התגנבת מוקדם בבוקר לבית הילדים, לשים -
לי ליד המיטה שוקולד ומתנה קטנה , כדי שאהיה שמח וארגיש מיוחד כשאני מתעורר.
מחווה שצרובה בליבי לעד.
ואחרי שנים כל נכד שהיה בחברתך, תמיד הרגיש הכי אהוב וחשוב. מרכז העולם. ואכן כל
אחת ואחד מהם היה מלו א העולם בשבילך. ידעת מה כל אחת ואחד מהם אוהבים. היו לך
בראש תפריטים מיוחדים לכל נכדה ונכד. דאגת שתמיד יהיו לך בבית המצרכים הנחוצים
לכך, ובשילוב עם ידי הזהב והלב הענק שלך, ייצרת מהם את הקסם הזה של ארוחה
מפנקת שמורכבת מהמאכלים האהובים, בכל שעה וללא התראה מוקדמת.
ידעת להשקיע בדברים שמביאים שמחות יומיומיות, כמו אוכל אמיתי, מחמאות ללא
גבולות, קופסת ממתקים לנכדים, חיבוק .
לימדת אותי מהו בית .
הבית שלך היה תמיד המקום הבטוח שלי ושל כולנו. מקום שבו את עושה הכל, כדי שכל
אחד מאיתנו ירגיש הכי אהוב ללא שום תנאים. לא היו שם הצגות, לא גינוני טקסים, ולא
חוקים. את כל מי שבא אלייך אהבת כמו שהוא, ועשית הכל כדי שהוא ירגיש רצוי ואהוב
בחברתך. אם זה בביקור משפחתי בסוף השבוע, נכדים שבאים מהמוסד באמצע היום,
לפעמים מפגש לא מתוכנן אחרי יום עבודה שבו אפשר לחזור איתך לעולם טוב ורגוע
יותר, או נכד שבא לישון אצלך בסוף השבוע .
אהבת מאוד כל מה שקשור בעבודות יצירה ואומנות בבד. אומנויות רקמה ותפירה מורכבות, היו לך תחביב אהוב ומילאו אותך אושר. אהבת גם לחלוק עם אחרים והעברת בקיבוץ חוגי אומנות ובישול. עבודות האומנות שלך מעטרות עד היום את קירות הבית שלך כמו מוזיאון שכולו את; והשמיכות, הכריות וצעצועי הבד שתפרת ורקמת, פזורות במיטות ועגלות של תינוקות בארץ ובחו"ל .
לימדת אותי שמשפחה זה הכל.
משפט שככל שעוברות השנים, אני מבין יותר ויותר כמה הוא נכון. בראייה לאחור אני - חושב שלמדת אותו על בשרך, כשהגעת ללא מש פחה לקיבוץ בגיל צעיר והיית צריכה לבנות כאן את המשפחה החדשה שלך מהתחלה. ואכן כשזה הגיע למשפחה לא היו לך גבולות. מטיפול מסור עד אין קץ באבא וכשחליתי גם בי. לא חסכת כל מאמץ לתמוך, - לחזק, לתפעל ולעזור. היית נוסעת יום יום בתחבורה ציבורית עד בית לוינשטיין ברעננה , - כדי שלא אהיה לבד. לא עשית את זה כי "צריך", עשית את זה כי זה היה לך הדבר הכי טבעי שיש .
לימדת אותי לא לפחד לומר את האמת, גם אם היא לעתים כואבת.
היתה לך יכולת מיוחדת להגיד דברים בצורה ישירה וללא התנצלות, ויחד עם זאת מעולם לא היו לך אויבים בקיבוץ. לא היה מישהו שלא יכולת לדבר איתו, ולא היה מישהו שלא יכול היה תמיד לדבר איתך. היכולת הזו היתה כל כך נדירה. אני זוכר שיום אחד שאלתי - אותך איך את עושה את זה ? איך זה שאין לך בכלל אויבים בקיבוץ? ואת ענית לי בפשטות הישירה והכל כך הגיונית שלך: "למה שיהיו לי אויבים? אני לא עושה רע לאף אחד" . - -
לימדת אותי להילחם .
צלחנו הרבה אתגרים בחיים ונחלנו ניצחונות מפוארים. אבל אז הגיעה הנפילה הארורה הזו. כמה ימים אחרי המתנה הענקית שכל כך חיכית לה החתונה של מאיה, שבחרה – - להקדים ולהתחתן, מתוך רצון לחגוג איתך ביום המאושר שלה.
ועם הנפילה הזו חזרנו שוב למקום שהכי שנאת בית החולים. – -
נלחמת בכל הכוח. רצית להבריא ולחזור הביתה. היו הצלחות, אבל כל פעם שהצלחת ונראה שאנחנו מנצחים את המחלה, חלה החמרה מכיוון חדש שהביאה לעוד אשפוזים, כאבים וסבל בל יתואר. ידענו שאת רוצה לחיות ולחזור לחיים שהיו לך, ונלחמנו לצידך - כל הדרך, כי ככה לימדת אותנו כל השנים שעושים. ניסית הכל טיפולים, שיקום -
ופיזיותרפיה, תרופות חדשות, חבישות מיוחדות, נסיעות למומחים. אבל אלוהים כבר רצה אותך לידו, וכל פעם נוצר מעגל סבל חדש ובלתי אפשרי, עד שיחד איתך ועל פי בקשתך - -
הודענו לרופא שמעכשיו את בבית. מעכשיו, לא משנה כמה קשה יהיה, יטפלו בך רק אנשים שמכירים ואוהבים אותך ורק אצלך בבית. בקיבוץ. מוקפת באהבה של חברות וחברים מהקיבוץ וכמובן בנו הילדים והנכדים שגידלת ואהבת כל השנים. -
בחרת להעביר את ימיך האחרונים בבית, מוקפת באנשים שהענקת להם כל כך הרבה כל - החיים; וזכינו לעטוף אותך באהבה, לשבת לידך, להחזיק את היד, לחבק, ולזכות בזמן איתך שהצלחת שוב לתת לנו. –
בחמישי בלילה נאלצנו להיפרד. עשית את זה בדרכך בבית שלך, בשלווה, בצניעות, – ברוגע ועם הרבה אהבה.
עכשיו יהיו רק זיכרונות. תמיד אזכור אותך אמא. אזכור כמה היית טובה, כמה רצית שיהיה טוב לכולנו, כמה אהבת בלי תנאים, כמה רצית רק להיות יחד .
אנשים אומרים (ובטח גם את היית אומרת לי) לנסות לשמוח על מה שהיה. על מי שהיית.
היו לך חיים מלאים ומאושרים. אהבת את החיים, וחיית אותם במלואם. הגשמת כל מה
שרצית, גידלת משפחה אוהבת והיית מוקפת בה. אבל אני לא מצליח. אני עצוב. אני עצוב
כי אני יודע כמה רצית עוד זמן איתנו ועם הנכדים, כמה היה לך עוד רצון לחיות, לחוות ולאהוב. אני עצוב כי אין לי אותך יותר. היית כל כך הרבה בשבילי. יותר ממה שאי פעם - - אוכל לכתוב או להסביר. ועכשיו אין לי. יש כאן הכל אבל אין אותך.
מושיקו
סבתא פרידה עזבה אותנו ביום חמישי בלילה .
ב- 81 שנותיה היא הספיקה המון היא טיילה בכל פינה בעולם, ראתה טלנובלות בכל שפה -
שערוץ ויוה הסכים לשדר, פטפטה בטלפון בצרפתית וצעקה על החתולות שלה בספניולית.
היא גידלה שלושה ילדים ותשעה נכדים, שכל אחד מהם יעיד שהיא הייתה הסבתא הכי
מיוחדת והכי מגניבה. היא תמיד עבדה על פרויקט יצירתי כלשהו והבית שלה מלא
בעבודות שהכינה, בסלילי חוטים, בחרוזים צבעוניים ובסטנסילים... וגם בקולאז'ים
מתמונות הילדות הכי חמודות (וגם כמה ממש מביכות)שלנו .
היא לא אהבה בדיחות, אבל זה לא מנע ממנה להיות אחד האנשים המצחיקים שפגשתי.
כילדה תמיד סיפרו לי שסבתא הייתה ילדה חצופה שעשתה לכולם צרות, ולא הבנתי איך
הסיפורים האלה קשורים לסבתא שלי, שלפעמים זה הרגיש כאילו היא מנהלת את כל
הקיבוץ. עם השנים הבנתי שמשהו ב ממזריות הזו נשאר. היא לא נתנה לאף אחד להניא -
אותה מרעיון, והיו לה הרבה רעיונות. היא כבר לא זרקה דברים מהחלון, אבל היא תמיד
אמרה ועשתה מה שהיא רצתה, וחיה את החיים שהיו הכי נכונים בשבילה .
נעמה רק
לסבתא פרידה -
מעטות הנשים בעולם עם חוזק כמו של סבתא פרידה. חוזק שמעורר הערצה . סבתא שידעה הכל על אומנות, על יצירה, על בישול, על אהבה, על משפחה, על -
טלנובלות טורקיות ומה הכי יפה לראות בכל מדינה בעולם. שידעה את הפתרון של כל
תשחץ בעיתון, איך לנצח תמיד ברמיקוב, מה התשובה הנכונה בחידון הצרפתי בטלוויזיה
שהמנצח זוכה בו באנציקלופדיה, איזה שוקולד כל אחד מאיתנו הכי אוהב ועוד מיליון
דברים יפים וטובים.
אי אפשר לסכם את סבתא פרידה, ואין זכות גדולה יותר בעולם מאשר להיות הנכדה שלה. -
סבתא פרידה היא מותג היא כוח היא לב המשפח ההיא מים והיא שמיים והיא אדמה חמה .
סבתא, תודה על כל מה שהיית, על כל השנים שבילינו בטיולים בארץ ובעולם, על הימים שהיינו מכינות בובות ביחד ב"הדרן" עם ופלים ביד כשרק עולה הבוקר, על ארוחות הצהריים אחרי בית הספר, על תובנות יפות שנתת לי כשהייתי בצרה, על החיבוק, על - הכתף, עלייך ועל רוחך, שלא תישכח בעולם ובקיבוץ.
בליבי שמור מקום מיוחד רק לך . אוהבת ומחבקת ומנשקת ומקווה שאת נמצאת ביחד עם אהובייך עם - סבא אבי וג'ני ורופי וסבתא אסתר , ושאת סוף סוף נחה. -
מתגעגעת עד אין קץ ועדיין לא מאמינה .
יערה תירוש
סבתא קראה לי במלא שמות: נכד צמרת, צ׳רפיאדו, דפוק בראש, טמבל, דנדול, נ ודניק... אבל יש
שם אחד שתמיד בלט לי יותר מהשאר בובו. -
עד היום אני לא באמת יודע מה משמעות המילה. תמיד חשבתי לעצמי: "טוב, זה כנראה אומר שובב או טמבל", אבל עד היום לא ידעתי אפילו באי זו שפה זה, הרי לסבתא היו המון שפות, ואני בטוח ששם למעלה סבתא וג׳ני כבר מתוו כחות ו בכל משפט הן מחליפות באמצע בין עברית לספרדית לטורקית ולצרפתית, כמו שהן היו עושות כשדיברו בטלפון. המון שנים חשבתי ל עצמי שזה בעברית ושכולם יודעים מה המילה הזאת, רק כדי לגלות שלאף אחד אין מושג על מה אני מדבר. מה נעשה שאני דור - שלישי של בובאים, מסבתא אל אבא ועד אליי, משהו מושרש בתוכנו שפשוט הופך אותנו לבובואים . זה מי שתמיד הרגשתי שאני באמת הבובו של המשפחה. אולי גם בגלל שסבתא קראה לי בובו כל כך - - הרבה, שכבר אמרתי לעצמי: "וואלה, רוצה בובו? תקבלי אחד!".
לא יכולתי שלא להיות בובו איתה אם זה לצחוק על דוניה (דמות מטלנובלה טורקית שהפכה לבדיחה – במשפחה), ולעשות גרפסים ולהגיד תודה אחרי שהיא אומרת "לבריאות", במקום להגיד "סליחה" כמו שצריך להגיד.
אם זה בארוחות משפחתיות לעבור מאכל מאכל ולהסביר לה מה זה מה, כמו שהיא תמיד הייתה עושה , - ולראות איך היא מבינה ש זו בדיחה רק אחרי חמש מנות.
ועוד מלא בדיחות ציניות ולא ציניות, שאני וסבתא העברנו במשך השנים.
סבתא השאירה אחריה שלושה ילדים ותשעה נכדים, שאין אפילו אחד שלא יצא בובו. אבל בו זמנית -ראיתי אותה גם כסבתא הכי חמודה ואכפתית שיש. אני זוכר שהיינו בהולנד ושדדו לנו את האוטובוס
ואחת הילדות ממש בכתה כי גנבו לה את הפלאפון ; וסבתא בלי לחשוב פעמיים, תפסה אותה, חיבקה והסבירה לה שהכל בסדר ושההורים שלה יקנו לה חדש, כאילו היא הסבתא שלה.
לצערי סבא אבי נפטר לפני שנולדתי, ושני הסבים האחרים שלי גרים רחוק ממני ואנחנו דוברים שפות
שונות, לכן יצא שסבתא הייתה החוויה האמיתית היחידה שלי של סבא וסבתא. הייתי בא אליה ואוכל
כמות כמו שהייתה מכינה לכל חדר האוכל כשעבדה במטבח, ואחרי זה היא עוד היתה שואלת אם אני - רוצה קינדר. התשובה כמעט תמיד הייתה "כן", דרך אגב. הייתי מתקשר אליה והיא חשבה שאני אדם, מאיה או אבא. הייתי שומע אותה מתלוננת על כמה ש"בובספוג" זו סדרה מלא בצ׳רפיאדואים. הייתי רואה אותה מסתובבת עם הקלנועית שלה בקיבוץ, צועק לה: "סבתא סבתא" ומבין -
שאם אני לא מוצא אופניים ו""דופקרייס" עד אליה, אין סיכוי שהיא תקלוט אותי.
היא הייתה אומרת: "תזהר ממני אני טורקייה, אצלנו אנחנו מרביצים", והייתה מוציאה לשון אחרי שהייתי אומר בדיחה... בטח היא מסתכלת עלי עכשיו מלמעלה ואומרת: "איזה בובו אתה".
דניאל אבלגון
פרידה יקרה,
התיידדנו אחרי שהגעת לאולפן .
לאחר שכבר ידעת מספר מילים בעברית, הצמידו אותך אלי בעבודה במטבח . את השפה למדת מהר מאוד ובכישרון מובנה .
בכל מה שלמדת ועבדת בתפירה, בעבודות יד הצטיינת . כשנולדו הילדים, גוננת עליהם כמו תרנגולת על אפרוחיה .
חברתי וידידתי היקרה עצוב לי . – נוחי בשלום ובשלווה על משכבך .
יהודית זרטל
מעט מקורות חייה של פרידה, בשם קהילת עין שמר, שחייה של פרידה היו ארוגים בתוכה – - פרידה נולדה למשפחה מיוצאי ספרד, באיסטנבול שבתורכיה, בתאריך 22.1.1941
בת זקונים להוריה אסתר ומואיז (משה)בכר, אחות לג'ני שהייתה אז בת 10.
הם השתייכו לקהילה יהודית גדולה, שחבריה חגגו את חגי ישראל והתחתנו בבית הכנסת, אך - בני משפחתה שלה, לא היו דתיים ואף לא ציונים. בבית דיברו לדינו, ופרידה ידעה שהיא יהודייה.
בית הספר היסודי שבו למדה היה של "בני ברית", בו למדו יהודים בלבד בשפה התורכית. - - מילדותה ועד ימיה האחרונים, חוותה קשיים רבים, אך לא כך ציירה את חייה בבואה לספר עליהם.
כשהייתה בת עשר נפטר אביה מסרטן ריאות. אחותה הגדולה נישאה ועזבה את הבית , ופרידה ואמה נשארו לבד. הן עברו לחיות בבית משפחתו של הדוד ונתמכו על ידו. הדוד שלח אותה לבית ספר צרפתי יוקרתי, בו הלימודים התנהלו בצרפתית. עתה דיברה פרידה תורכית, - לדינו וצרפתית שפה שתסייע לה בהמשך לדבר עם חבריה מקבוצת "המצרים". -
בגיל שש עשרה כבר נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבודה כפקידה בחברת תמרוקים, - כדי לעזור למשפחתה. בהיותה כבת עשרים נקלעה המשפחה למצב כלכלי קשה, וכולם החליטו לעלות לארץ.
בינואר 1961 הגיעו לישראל ונשלחו ליבנה, שם הוקצו להם שני בתים. הגיס של פרידה דאג להביאה למשרדי הסוכנות היהודית, משם הופנתה לקיבוץ עין שמר, שבו נפתח לראשונה - אולפן לעברית.
בקיבוץ הייתה אז השלמה גדולה של "מצרים", שדיברו צרפתית. שם הכירה פרידה את אליהו (אבי)אבלגון, וחייהם נקשרו. הוא צירף אותה לחברה המצרית, ופרידה מספרת שהתקבלה בחום רב.
פרידה ואבי התחתנו מיד בסיום האולפן. עוד קודם נכנסה לעבודה תחילה בכרם ואחר כך - - במטבח, שהפך לענף הקבוע שלה. ומכאן, בכל מקום בו עבדה, תרמה מיכולותיה, ממסירותה ומרוחה הטובה. חברות ותיקות שעבדו במטבח, לימדו אותה לבשל ועד מהרה הפכה מבשלת ראשית. בהמשך ניהלה את המטבח כאקונומית, ואף יזמה והקימה את המינימרקט, ששירת אותנו בקיבוץ השיתופי.
כשהבינה שמיצתה את עבודתה במטבח, החליטה לעבור לחינוך. היא הוציאה שישייה מבית- התינוקות, וליוותה אותה עד כיתה א'. גם כשבגרו הילדים, נשארו קשורים אליה שנים לאחר מכן . - פרידה המשיכה לתרום מחוכמתה ומכישרונותיה בכל מקום בו עבדה. אחרי בית הילדים עברה לעבודה - ב"הדרן", וגם כאן דריכה ובהמשך ניהלה את המקום. יחד עם הצוות שבניהולה, דאגה לחברים הוותיקים שהיו זקוקים לתמיכתה.
היא הייתה בעלת לב זהב -שהדריך אותה בעבודתה, וסיפרה לי בביקורי אצלה לפני כחודשיים שלושה, שאהבה את כולם. כשהבעתי את פליאתי על דבריה, חזרה על כך שוב- -ושוב.
ידי זהב היו לפרידה שסייעו לה בעבודתה, ועבודות פריידיה ממלאות את כל קירות ביתה ומשולבות בתמונות של בני משפחתה האהובים, עד שלא נותר בהם מקום פנוי .
לפרידה ואבי נולדו 3 ילדים נילי, נוגה ומושיקו . להם, לנכדיה ולבני משפחתם הייתה נתונה כל - אהבתה, וילדיה גמלו לה בעת מחלתה, דאגו שתישאר בביתה ולא עזבו אותה לרגע, בחמלה שאין לה שיעור.
אבי, בן זוגה, שאף הוא היה שקוע בכל כוחו ומאודו במשפחה ובעבודה, והיה בין מקימי מיניפלסט,
חלה במחלה קשה ובמשך עשר שנים טיפלה בו פרידה יומם ולילה, עד שנפטר בגיל שישים ותשע. למרות הקשיים הרבים שפקדו אותה בחייה, הייתה נוהגת לומר כי צריך לקבל את מה שהגורל מביא, לא להישבר וללכת הלאה. היא אהבה למצות את החיים, לטייל בארץ ובחו"ל, וחזרה ואמרה: "יש לי הרבה דברים טובים בחיים ואני יודעת להעריך אותם! אני חיה טוב מאוד עם מה שיש לי, חוץ מזה אני לא צריכה שום דבר. אני צריכה בריאות!" ואכן, עד למחלתה האחרונה, הייתה מלאת חיים, אישה חמה, נוגעת, מוקפת חב רות רבות, שאינה נוהגת להתלונן ולא נופלת ברוחה.
פרידה יקרה, בעלת לב הזהב וידיי הזהב, באנו ללוות אותך בדרכך האחרונה בשבילך, בשביל ילדיך האוהבים והאהובים, ובשבילנו. אנחנו - נפרדים ממך היום בעצב, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
עדה גבע
אמא אהובה ,
אני לא יכולה לתפוס שאת כבר לא כאן .
תמיד היית הדבר הכי יציב ובטוח בחיים שלי, אהבה בלתי מעורערת, הבסיס שתמיד אפשר לחזור
אליו, סלע איתן. היית חלק מהחיים שלי, מהיומיום שלי, כמובן מאליו .
גם כשהתחילו הצרות הבריאותיות לא היה ספק שיהיה בסדר, שזה קשה אבל נעבור את זה. תמיד
בסוף ניצחת וחרגנת את העניינים בשביל כולם. אז כמה סוגי כ דורים אבל מי סופר...
האהבה שלך לכולנו זרמה ממך בצורה הכי טבעית ולא מתאמצת, מתבטאת בדברים הפשוטים של
החיים ובראשם האוכל . – כמה אהבה אפשר לבטא באוכל . כמה לב אפשר לשים בסיר.
הורשת לכולנו את צורת הביטוי הזאת. כשהגעת לסוף זה מה שנשאר. ביקשת שנבשל לך. לא הסכמת לאכול שום דבר אחר... ואנחנו בישלנו. למדנו מהטובה ביותר .
איזו שמחה זו היתה לראות אותך אוכלת את השעועית הטורקית שגידלתי בגינה ובישלתי לך בסיר
לחץ כמו שלימדת אותי. אמרת שטעים, ואני הרגשתי שזכיתי במדליה אולימפית.
הסבב האחרון היה קשוח. תשעה חודשים של מאמץ וטלטלות רגשיות. מאז שנפלת הכל התערער .
גם הפעם הייתי בטוחה שננצח, שהרי את ואנחנו בלתי מנוצחים .
קיוויתי שגם הפעם תתגברי על הכל ונמצא דרך להחזיר אותך לחיים רגועים. גם אחרי שאמרו לנו
בבלינסון שאין יותר מה לעשות, לא וויתרנו. כי איך אפשר לוותר עליך? ואיך אפשר לוותר עליך
כשאת לא מוותרת על עצמך? בחרת להלחם ואנחנו נלחמנו איתך .
היה לנו ברור שבשום אופן לא נעזוב אותך לנפשך באיזה מוסד. רצית להיות בבית, ולא היה ספק
שכך יהיה.
נפלת לבור עמוק ולמרות כל מאמצינו לא הצלחנו להוציא אותך ממנו, אבל הצלחנו למלא אותו קרבה ואהבה והמון רוטב ארטישוק...
זכינו ללוות אותך מקרוב בדרך המייסרת הזו, באהבה גדולה, עד הנשימה האחרונה .
נוחי בשלום אמא.
אני אצטרך למצוא דרך לחיות בלעדייך .
נוגה
אמא.
איך יכול להיות שאנחנו פה? הרבה פעמים שאלת אותי: "איך זה קרה לנו " ?
לא ידעתי איך לענות טוב על השאלה הזו, אבל תמיד אמרתי לך שאנחנו יחד ואנחנו ננצח.
אנחנו נצא מזה. רצית מאוד לצאת מזה. רצית לחזור הביתה, רצית לחזור להיות אמא
וסבתא טוטאלית ואוהבת כמו שהיית כל השנים. וזה בדיוק מה שהיית אמא וסבתא -
אוהבת ומחבקת.
למדתי ממך המון. לא בהטפות והסברים, אלא במעשים. לפעמים ענקיים ולפעמים פשוטים
ויומיומיים, דרכם הראית לי את הדרך שלך. עשית המון דברים והצטיינת בהם. לא כדי
לזכות בהכרה או תואר, אלא פשוט כי עשית אותם מתוך אהבה ומתוך רצון שהם יביאו
אושר.
לימדת אותי מהי אהבה ללא תנאים, ואיך מחוות קטנות יכולות להיות כל כך -משמעותיות .
אני זוכר שכשהייתי ילד, ביום ההולדת שלי, התגנבת מוקדם בבוקר לבית הילדים, לשים -
לי ליד המיטה שוקולד ומתנה קטנה , כדי שאהיה שמח וארגיש מיוחד כשאני מתעורר.
מחווה שצרובה בליבי לעד.
ואחרי שנים כל נכד שהיה בחברתך, תמיד הרגיש הכי אהוב וחשוב. מרכז העולם. ואכן כל
אחת ואחד מהם היה מלו א העולם בשבילך. ידעת מה כל אחת ואחד מהם אוהבים. היו לך
בראש תפריטים מיוחדים לכל נכדה ונכד. דאגת שתמיד יהיו לך בבית המצרכים הנחוצים
לכך, ובשילוב עם ידי הזהב והלב הענק שלך, ייצרת מהם את הקסם הזה של ארוחה
מפנקת שמורכבת מהמאכלים האהובים, בכל שעה וללא התראה מוקדמת.
ידעת להשקיע בדברים שמביאים שמחות יומיומיות, כמו אוכל אמיתי, מחמאות ללא
גבולות, קופסת ממתקים לנכדים, חיבוק .
לימדת אותי מהו בית .
הבית שלך היה תמיד המקום הבטוח שלי ושל כולנו. מקום שבו את עושה הכל, כדי שכל
אחד מאיתנו ירגיש הכי אהוב ללא שום תנאים. לא היו שם הצגות, לא גינוני טקסים, ולא
חוקים. את כל מי שבא אלייך אהבת כמו שהוא, ועשית הכל כדי שהוא ירגיש רצוי ואהוב
בחברתך. אם זה בביקור משפחתי בסוף השבוע, נכדים שבאים מהמוסד באמצע היום,
לפעמים מפגש לא מתוכנן אחרי יום עבודה שבו אפשר לחזור איתך לעולם טוב ורגוע
יותר, או נכד שבא לישון אצלך בסוף השבוע .
אהבת מאוד כל מה שקשור בעבודות יצירה ואומנות בבד. אומנויות רקמה ותפירה מורכבות, היו לך תחביב אהוב ומילאו אותך אושר. אהבת גם לחלוק עם אחרים והעברת בקיבוץ חוגי אומנות ובישול. עבודות האומנות שלך מעטרות עד היום את קירות הבית שלך כמו מוזיאון שכולו את; והשמיכות, הכריות וצעצועי הבד שתפרת ורקמת, פזורות במיטות ועגלות של תינוקות בארץ ובחו"ל .
לימדת אותי שמשפחה זה הכל.
משפט שככל שעוברות השנים, אני מבין יותר ויותר כמה הוא נכון. בראייה לאחור אני - חושב שלמדת אותו על בשרך, כשהגעת ללא מש פחה לקיבוץ בגיל צעיר והיית צריכה לבנות כאן את המשפחה החדשה שלך מהתחלה. ואכן כשזה הגיע למשפחה לא היו לך גבולות. מטיפול מסור עד אין קץ באבא וכשחליתי גם בי. לא חסכת כל מאמץ לתמוך, - לחזק, לתפעל ולעזור. היית נוסעת יום יום בתחבורה ציבורית עד בית לוינשטיין ברעננה , - כדי שלא אהיה לבד. לא עשית את זה כי "צריך", עשית את זה כי זה היה לך הדבר הכי טבעי שיש .
לימדת אותי לא לפחד לומר את האמת, גם אם היא לעתים כואבת.
היתה לך יכולת מיוחדת להגיד דברים בצורה ישירה וללא התנצלות, ויחד עם זאת מעולם לא היו לך אויבים בקיבוץ. לא היה מישהו שלא יכולת לדבר איתו, ולא היה מישהו שלא יכול היה תמיד לדבר איתך. היכולת הזו היתה כל כך נדירה. אני זוכר שיום אחד שאלתי - אותך איך את עושה את זה ? איך זה שאין לך בכלל אויבים בקיבוץ? ואת ענית לי בפשטות הישירה והכל כך הגיונית שלך: "למה שיהיו לי אויבים? אני לא עושה רע לאף אחד" . - -
לימדת אותי להילחם .
צלחנו הרבה אתגרים בחיים ונחלנו ניצחונות מפוארים. אבל אז הגיעה הנפילה הארורה הזו. כמה ימים אחרי המתנה הענקית שכל כך חיכית לה החתונה של מאיה, שבחרה – - להקדים ולהתחתן, מתוך רצון לחגוג איתך ביום המאושר שלה.
ועם הנפילה הזו חזרנו שוב למקום שהכי שנאת בית החולים. – -
נלחמת בכל הכוח. רצית להבריא ולחזור הביתה. היו הצלחות, אבל כל פעם שהצלחת ונראה שאנחנו מנצחים את המחלה, חלה החמרה מכיוון חדש שהביאה לעוד אשפוזים, כאבים וסבל בל יתואר. ידענו שאת רוצה לחיות ולחזור לחיים שהיו לך, ונלחמנו לצידך - כל הדרך, כי ככה לימדת אותנו כל השנים שעושים. ניסית הכל טיפולים, שיקום -
ופיזיותרפיה, תרופות חדשות, חבישות מיוחדות, נסיעות למומחים. אבל אלוהים כבר רצה אותך לידו, וכל פעם נוצר מעגל סבל חדש ובלתי אפשרי, עד שיחד איתך ועל פי בקשתך - -
הודענו לרופא שמעכשיו את בבית. מעכשיו, לא משנה כמה קשה יהיה, יטפלו בך רק אנשים שמכירים ואוהבים אותך ורק אצלך בבית. בקיבוץ. מוקפת באהבה של חברות וחברים מהקיבוץ וכמובן בנו הילדים והנכדים שגידלת ואהבת כל השנים. -
בחרת להעביר את ימיך האחרונים בבית, מוקפת באנשים שהענקת להם כל כך הרבה כל - החיים; וזכינו לעטוף אותך באהבה, לשבת לידך, להחזיק את היד, לחבק, ולזכות בזמן איתך שהצלחת שוב לתת לנו. –
בחמישי בלילה נאלצנו להיפרד. עשית את זה בדרכך בבית שלך, בשלווה, בצניעות, – ברוגע ועם הרבה אהבה.
עכשיו יהיו רק זיכרונות. תמיד אזכור אותך אמא. אזכור כמה היית טובה, כמה רצית שיהיה טוב לכולנו, כמה אהבת בלי תנאים, כמה רצית רק להיות יחד .
אנשים אומרים (ובטח גם את היית אומרת לי) לנסות לשמוח על מה שהיה. על מי שהיית.
היו לך חיים מלאים ומאושרים. אהבת את החיים, וחיית אותם במלואם. הגשמת כל מה
שרצית, גידלת משפחה אוהבת והיית מוקפת בה. אבל אני לא מצליח. אני עצוב. אני עצוב
כי אני יודע כמה רצית עוד זמן איתנו ועם הנכדים, כמה היה לך עוד רצון לחיות, לחוות ולאהוב. אני עצוב כי אין לי אותך יותר. היית כל כך הרבה בשבילי. יותר ממה שאי פעם - - אוכל לכתוב או להסביר. ועכשיו אין לי. יש כאן הכל אבל אין אותך.
מושיקו
סבתא פרידה עזבה אותנו ביום חמישי בלילה .
ב- 81 שנותיה היא הספיקה המון היא טיילה בכל פינה בעולם, ראתה טלנובלות בכל שפה -
שערוץ ויוה הסכים לשדר, פטפטה בטלפון בצרפתית וצעקה על החתולות שלה בספניולית.
היא גידלה שלושה ילדים ותשעה נכדים, שכל אחד מהם יעיד שהיא הייתה הסבתא הכי
מיוחדת והכי מגניבה. היא תמיד עבדה על פרויקט יצירתי כלשהו והבית שלה מלא
בעבודות שהכינה, בסלילי חוטים, בחרוזים צבעוניים ובסטנסילים... וגם בקולאז'ים
מתמונות הילדות הכי חמודות (וגם כמה ממש מביכות)שלנו .
היא לא אהבה בדיחות, אבל זה לא מנע ממנה להיות אחד האנשים המצחיקים שפגשתי.
כילדה תמיד סיפרו לי שסבתא הייתה ילדה חצופה שעשתה לכולם צרות, ולא הבנתי איך
הסיפורים האלה קשורים לסבתא שלי, שלפעמים זה הרגיש כאילו היא מנהלת את כל
הקיבוץ. עם השנים הבנתי שמשהו ב ממזריות הזו נשאר. היא לא נתנה לאף אחד להניא -
אותה מרעיון, והיו לה הרבה רעיונות. היא כבר לא זרקה דברים מהחלון, אבל היא תמיד
אמרה ועשתה מה שהיא רצתה, וחיה את החיים שהיו הכי נכונים בשבילה .
נעמה רק
לסבתא פרידה -
מעטות הנשים בעולם עם חוזק כמו של סבתא פרידה. חוזק שמעורר הערצה . סבתא שידעה הכל על אומנות, על יצירה, על בישול, על אהבה, על משפחה, על -
טלנובלות טורקיות ומה הכי יפה לראות בכל מדינה בעולם. שידעה את הפתרון של כל
תשחץ בעיתון, איך לנצח תמיד ברמיקוב, מה התשובה הנכונה בחידון הצרפתי בטלוויזיה
שהמנצח זוכה בו באנציקלופדיה, איזה שוקולד כל אחד מאיתנו הכי אוהב ועוד מיליון
דברים יפים וטובים.
אי אפשר לסכם את סבתא פרידה, ואין זכות גדולה יותר בעולם מאשר להיות הנכדה שלה. -
סבתא פרידה היא מותג היא כוח היא לב המשפח ההיא מים והיא שמיים והיא אדמה חמה .
סבתא, תודה על כל מה שהיית, על כל השנים שבילינו בטיולים בארץ ובעולם, על הימים שהיינו מכינות בובות ביחד ב"הדרן" עם ופלים ביד כשרק עולה הבוקר, על ארוחות הצהריים אחרי בית הספר, על תובנות יפות שנתת לי כשהייתי בצרה, על החיבוק, על - הכתף, עלייך ועל רוחך, שלא תישכח בעולם ובקיבוץ.
בליבי שמור מקום מיוחד רק לך . אוהבת ומחבקת ומנשקת ומקווה שאת נמצאת ביחד עם אהובייך עם - סבא אבי וג'ני ורופי וסבתא אסתר , ושאת סוף סוף נחה. -
מתגעגעת עד אין קץ ועדיין לא מאמינה .
יערה תירוש
סבתא קראה לי במלא שמות: נכד צמרת, צ׳רפיאדו, דפוק בראש, טמבל, דנדול, נ ודניק... אבל יש
שם אחד שתמיד בלט לי יותר מהשאר בובו. -
עד היום אני לא באמת יודע מה משמעות המילה. תמיד חשבתי לעצמי: "טוב, זה כנראה אומר שובב או טמבל", אבל עד היום לא ידעתי אפילו באי זו שפה זה, הרי לסבתא היו המון שפות, ואני בטוח ששם למעלה סבתא וג׳ני כבר מתוו כחות ו בכל משפט הן מחליפות באמצע בין עברית לספרדית לטורקית ולצרפתית, כמו שהן היו עושות כשדיברו בטלפון. המון שנים חשבתי ל עצמי שזה בעברית ושכולם יודעים מה המילה הזאת, רק כדי לגלות שלאף אחד אין מושג על מה אני מדבר. מה נעשה שאני דור - שלישי של בובאים, מסבתא אל אבא ועד אליי, משהו מושרש בתוכנו שפשוט הופך אותנו לבובואים . זה מי שתמיד הרגשתי שאני באמת הבובו של המשפחה. אולי גם בגלל שסבתא קראה לי בובו כל כך - - הרבה, שכבר אמרתי לעצמי: "וואלה, רוצה בובו? תקבלי אחד!".
לא יכולתי שלא להיות בובו איתה אם זה לצחוק על דוניה (דמות מטלנובלה טורקית שהפכה לבדיחה – במשפחה), ולעשות גרפסים ולהגיד תודה אחרי שהיא אומרת "לבריאות", במקום להגיד "סליחה" כמו שצריך להגיד.
אם זה בארוחות משפחתיות לעבור מאכל מאכל ולהסביר לה מה זה מה, כמו שהיא תמיד הייתה עושה , - ולראות איך היא מבינה ש זו בדיחה רק אחרי חמש מנות.
ועוד מלא בדיחות ציניות ולא ציניות, שאני וסבתא העברנו במשך השנים.
סבתא השאירה אחריה שלושה ילדים ותשעה נכדים, שאין אפילו אחד שלא יצא בובו. אבל בו זמנית -ראיתי אותה גם כסבתא הכי חמודה ואכפתית שיש. אני זוכר שהיינו בהולנד ושדדו לנו את האוטובוס
ואחת הילדות ממש בכתה כי גנבו לה את הפלאפון ; וסבתא בלי לחשוב פעמיים, תפסה אותה, חיבקה והסבירה לה שהכל בסדר ושההורים שלה יקנו לה חדש, כאילו היא הסבתא שלה.
לצערי סבא אבי נפטר לפני שנולדתי, ושני הסבים האחרים שלי גרים רחוק ממני ואנחנו דוברים שפות
שונות, לכן יצא שסבתא הייתה החוויה האמיתית היחידה שלי של סבא וסבתא. הייתי בא אליה ואוכל
כמות כמו שהייתה מכינה לכל חדר האוכל כשעבדה במטבח, ואחרי זה היא עוד היתה שואלת אם אני - רוצה קינדר. התשובה כמעט תמיד הייתה "כן", דרך אגב. הייתי מתקשר אליה והיא חשבה שאני אדם, מאיה או אבא. הייתי שומע אותה מתלוננת על כמה ש"בובספוג" זו סדרה מלא בצ׳רפיאדואים. הייתי רואה אותה מסתובבת עם הקלנועית שלה בקיבוץ, צועק לה: "סבתא סבתא" ומבין -
שאם אני לא מוצא אופניים ו""דופקרייס" עד אליה, אין סיכוי שהיא תקלוט אותי.
היא הייתה אומרת: "תזהר ממני אני טורקייה, אצלנו אנחנו מרביצים", והייתה מוציאה לשון אחרי שהייתי אומר בדיחה... בטח היא מסתכלת עלי עכשיו מלמעלה ואומרת: "איזה בובו אתה".
דניאל אבלגון
אגיד לכם את האמת חשבתי שהיום הזה אף פעם לא יגיע. - -
לפני כמה שנים סבתא חזרה מטיול בסיישל כשמצבה לא טוב. אחרי שהבריאה היא אמרה לי משפט שאני בחיים לא אשכח: "אלוהים יצטרך להתאמץ יותר כדי לקחת את הטורקייה שאני". ואני חייב להגיד שהיא עמדה במילה שלה. החודשים האחרונים כללו מאבק אדיר של סבתא, מאבק שלא היה מבייש את נפוליאון ואלכסנדר מוקדון. בשעות האחרונות שלה באתי לבקר, אבא אמר לי שהסוף קרב אבל לא האמנתי. האמנתי בסבתא עד הנשימה האחרונה. במהלך השנה למדנו בבית ספר שאלוהים הוא קנאי, ואיך אפשר להאשים אותו - כשלנו יש את סבתא פרידה ולו אין.
אני מאמין שהיום היא עוזרת לשמור על הסדר בגן- עדן. סבתא ואני נסענו למספר מסעות ביחד, ובאלה שלא הצטרפתי אליה, הייתה מספרת לי על כל מה שקרה בהם. אני עדיין זוכר את הנסיעה שלנו בפראג בלימוזינה. אני ויערה נהנים כל הדרך ומצלמים תמונו ת, וסבתא יושבת בצד עם החיוך הכי גדול.
בנוסף לכך לסבתא היה בראש, ארכיון אין סופי של מידע. אין ספק שהיא הצילה לי את - עבודת השורשים. בזכותה גיליתי שאני זכאי לדרכון פורטוגלי ועל הקשר שלנו לרב אבלגון מכרתים. אני משוכנע שהיא הבן אדם היחיד שידע את כל התשובות בתשחצים - בעל פה. יום אחד סבתא שאלה אותי מה ההגדרה ליחידת שטח בשתי אותיות, היא אמרה - שלפי שאר התשובות זה "אר", ואמרתי לה שזאת לא מידה אמיתית ואני לא היחיד שחשב ככה. בסוף מסתבר שהיא צדקה ומאז אני לא מתווכח איתה על תשחצים.
סבתא תמיד קיבלה אותי לביתה בזרועות פתוחות, בין אם זה כדי לישון, לאכול או לראות טלוויזיה. היא אף פעם לא אמרה - לי "לא", והיא תמיד דאגה שאני אהיה שבע. עד כדי כך שהיא התעצבנה עליי, אם לא אכלתי בחדר אוכל על החשבון - שלה במשך כמה שבועות .
סבתא, בזמן שאת וג’ני מתעדכנות על הכל, אני רוצה להזכיר בשם כל המשפחה שלך, שאנחנו אוהבים אותך מאוד ותמיד נתגעגע אלייך .
אדם אבלגון
לפני כמה שנים סבתא חזרה מטיול בסיישל כשמצבה לא טוב. אחרי שהבריאה היא אמרה לי משפט שאני בחיים לא אשכח: "אלוהים יצטרך להתאמץ יותר כדי לקחת את הטורקייה שאני". ואני חייב להגיד שהיא עמדה במילה שלה. החודשים האחרונים כללו מאבק אדיר של סבתא, מאבק שלא היה מבייש את נפוליאון ואלכסנדר מוקדון. בשעות האחרונות שלה באתי לבקר, אבא אמר לי שהסוף קרב אבל לא האמנתי. האמנתי בסבתא עד הנשימה האחרונה. במהלך השנה למדנו בבית ספר שאלוהים הוא קנאי, ואיך אפשר להאשים אותו - כשלנו יש את סבתא פרידה ולו אין.
אני מאמין שהיום היא עוזרת לשמור על הסדר בגן- עדן. סבתא ואני נסענו למספר מסעות ביחד, ובאלה שלא הצטרפתי אליה, הייתה מספרת לי על כל מה שקרה בהם. אני עדיין זוכר את הנסיעה שלנו בפראג בלימוזינה. אני ויערה נהנים כל הדרך ומצלמים תמונו ת, וסבתא יושבת בצד עם החיוך הכי גדול.
בנוסף לכך לסבתא היה בראש, ארכיון אין סופי של מידע. אין ספק שהיא הצילה לי את - עבודת השורשים. בזכותה גיליתי שאני זכאי לדרכון פורטוגלי ועל הקשר שלנו לרב אבלגון מכרתים. אני משוכנע שהיא הבן אדם היחיד שידע את כל התשובות בתשחצים - בעל פה. יום אחד סבתא שאלה אותי מה ההגדרה ליחידת שטח בשתי אותיות, היא אמרה - שלפי שאר התשובות זה "אר", ואמרתי לה שזאת לא מידה אמיתית ואני לא היחיד שחשב ככה. בסוף מסתבר שהיא צדקה ומאז אני לא מתווכח איתה על תשחצים.
סבתא תמיד קיבלה אותי לביתה בזרועות פתוחות, בין אם זה כדי לישון, לאכול או לראות טלוויזיה. היא אף פעם לא אמרה - לי "לא", והיא תמיד דאגה שאני אהיה שבע. עד כדי כך שהיא התעצבנה עליי, אם לא אכלתי בחדר אוכל על החשבון - שלה במשך כמה שבועות .
סבתא, בזמן שאת וג’ני מתעדכנות על הכל, אני רוצה להזכיר בשם כל המשפחה שלך, שאנחנו אוהבים אותך מאוד ותמיד נתגעגע אלייך .
אדם אבלגון
פרידה יקרה,
התיידדנו אחרי שהגעת לאולפן .
לאחר שכבר ידעת מספר מילים בעברית, הצמידו אותך אלי בעבודה במטבח . את השפה למדת מהר מאוד ובכישרון מובנה .
בכל מה שלמדת ועבדת בתפירה, בעבודות יד הצטיינת . כשנולדו הילדים, גוננת עליהם כמו תרנגולת על אפרוחיה .
חברתי וידידתי היקרה עצוב לי . – נוחי בשלום ובשלווה על משכבך .
יהודית זרטל
אישה יקרה
הכרתי את פרידה כשעבדתי ב״מלוא״. היו לנו שיחות רבות. היא סיפרה לי על עצמה, על משפחתה וכמה היתה גאה ושמחה בהם. אני זוכרת אותה בטיולים בארץ ובחו״ל, את החיבוקים שלנו, מילה טובה שתמיד היתה לה. יהי זכרה ברוך.
Snunit Liss
Katherine Tomer
Mara Ester List Avner
Shlomit Rojansky
Barak Tzfanya
Hadas Liss
Edna Baras
Hamutal Gilad
Noam Geva
Orit Atzmon
Shlomit Rojansky
Noga Zohar