העיסוק בברזל תפס בהדרגה מקום מרכזי בעבודתו .
בשנת 1987 כשהיה בן 53 , הקים נפחייה קטנה בקיבוץ, בהתחלה בחצר הראשונים - ובהמשך באזור המסגרייה. הנפחייה התרחבה ב מקומה הנוכחי וכללה גלריית עבודות ובית ספר לנפחים )משנת - 1992 (, שלמדו בו אלפי תלמידים מהארץ ומחו"ל. חופי, שהגיע למקצוע הנפחות בגיל מאוחר יחסית, גילה בו מלבד העונג שבעשייה גם הרבה יצירתיות, והעביר לתלמידיו את הידע שרכש ויצר. הוא לימד גם בארצות הברית, ביפן, בגרמני ה - ובהולנד. שיטת הלימוד המיוחדת שפיתח, משמשת עד היום ברחבי העולם .
חופי החשיב עצמו לאומן נפח. התמחותו ופרסומו הגיעו בשל שיטות העבודה החדשניות שפיתח, וכלי העבודה המיוחדים שיצר עבור הנפחים, על מנת לשמור על בריאותם ולהקל על עבודתם. המפורסם שבהם הוא פטיש שנקרא על שמו " פטיש חופי" פטיש ארגונומי - הנותן מענה בריא לעשרות אלפי הנפות פטיש שנפח מבצע ביום. הפטיש נמכר ברחבי העולם ורבים יצרו העתקים שלו. חופי פיתח גם סדנים מיוחדים לפטיש אוויר, המאפשרים את החישול האומנותי בדרך מהירה וקלה .
למרות שביקר כמעט בכל העולם, אהב מאוד את הקיבוץ, לדבריו: "הקיבוץ מעניק חופש ביטוי וביטחון, והוא המקום הכי נפלא בעולם. אני אוהב שעין שמר הוא קיבוץ ליברלי, - פתוח, יש בו הרבה תרבות ויש בו נוי יפה".
לפני שנה וחצי נפטרה ניצה, ובשנים האחרונות התדרדרה בריאותו של חופי והוא נעזר בטיפולם המסור של אני ש ובועז. ביום שלישי השבוע נפטר חופי, והוא בן 87 במותו .
חופי היקר, אדמת עין שמר אוספת אותך אליה היום, בעצב ובכאב. נזכור אותך תמיד. - נמשיך את פועלך בקיבוץ, השזור במגל, בתרבות ו בברזל. הנפחייה שהקמת ובנית תמשיך לפעום ולהלום בעין שמר. -
משתתפים בצערם הכבד של בנ ותיך מירב ומיכל, בנך יואש, הנכדים והנכדות סהר , שירה, אמיתי ונריה, הני ן קימאורי וכל המשפחה, החברים והאוהבים בארץ ובעולם.
יהי זכרך ברוך !
חמי סל, בשם קיבוץ עין שמר -

אבא אהוב שלי
אפשר לדבר עליך שעות וימים -
על האישות והנשמה הססגונית רבת הניגודים הכריזמטית והגדולה מהחיים שלך ; על הנתינה והאכפתיות לאנשים, עזרת לכל כך הרבה אנשים במהלך חייך, לא היה אדם - שבא אליך לבקש עזרה שלא התפנית לעזור לו. שמעת שמישהו חולה וניגשת לנחם אותו, ראית מצוקה ונחלצת לעזרה, כמו למשל כשקנית כרטיס טיסה להודו לטוג'י, העובדת הזרה של אמא שסיפור חייה נגע לליבך.

אפשר לדבר על המקצועיות והידע הבלתי נדלה בכל כך הרבה תחומים, על ההשראה - שנתת לרבים, על העוצמות ועל החולשות, על המנטור שהיית לרבים שעלו אליך לרגל, על האהבה שנתת ועל הבוטות שלפעמים הכתה בסובבים אותך, על היכולת לברוא מציאות בכוח התודעה שלך יכולת לראות את הדבר הבא שברצונך לעשות והוא היה מתממש - במהירות. כך גם התגברת על מצבים גופניים קשים שהיו מכריעים רבים אחרים. בגיל 84 קטעו את רגלך ובכל זאת, במאמץ עליון השתקמת וחזרת לעבוד כנגד כל הסיכויים.
אפשר לספר על השאפתנות והרצון להצליח, שהביאו אותך לרמה הבינלאומית בתחום הנפחות. 

על התובנות הרבות שהיו לך על החיים האנושיים, שאהבת לחלוק עם כולנו. 

על כוח ההתמדה והנחישות שלא עזבו אותך עד הרגע האחרון של חייך.
אפשר לספר על יכולת האלתור שלך. תמיד אמרתי שבמצב של קושי ומצוקה אני רוצה להיות לידך, כי תמיד ת מצא פתרון יצירתי גם כשאין שום סיכוי להצליח. כשנסעת עם אמא לסיני, עם הקיבוץ בהדרכת אדם זרטל, באמצע נחל פראן, נפל המנוע של המשאית שהובילה אתכם. אבא הצליח להרים את המנוע ובעזרת חבלים לקשור אותו למקומו, והטיול המשיך. לאמא היה מאוד קר בלילה, אז אבא חפר שוחה ומ ילא אותה באבנים חמות שטמן במדורה, וכך היא ישנה כמו נסיכה. ואפשר לספר על האלתורים המדהימים שאבא עשה בתור ה"חייל" של דודיק הלפרין, המפקד שלו, שהפך לחברו הטוב אבא היה - מצליח לאלתר ארוחות במקום שאין כלום, מדורות במקום שאין עצים, מקלחות חמות
במקום שאין בכלל מים. כזה הוא היה.
אפשר לספר על היצירתיות השופעת שני חנ ת בה. כבר כילדה קטנה בגן, יצרת עבורנו את הסביבונים המסתובבים הכי הרבה זמן ואת והקשתות שיורות הכי רחוק ואת הלמפיונים הכי מקושטים. היצירתיות הזאת הייתה שזורה בחי יך בכל תחום, החל מהלמפיונים, דרך העבודה בפלחה, בתעשייה, בחגים שהכנת ועד לנפחות. אחד הדברים שהכי כאבו ל ך וגרמו למשבר גדול בחי יך, היה לפני שנה כשההתדרדר ות הפיזית שלך לא אפשרה לך להכות עוד בברזל. אז חווית את אחד המשברים הגדולים שלך. אמ רת לי אז: "יש לי כל- כך הרבה רעיונות, כל כך הרבה יצירות, כל כך הרבה פיתוחים והמצאות בראש, ואני לא - -יכול לממש שום דבר מזה".

אפשר לספר על המסירות שלך. וזה מעביר אותי למשפחה .
חשוב לי להגיד שאבא היה יכול להיות לעיתים בוטה, אבל איתנו, עם הילדים, איתי, עם מיכל ועם יואש והנכדים , הוא היה רך, אוהב ומסור. המסירות שלו ליואש הייתה עצומה.
אבא לא ויתר על הביקורים ועל הטיפול ביואש עד יומו האחרון. הוא היה אסיר תודה לאורי איילון, התלמיד שלו, שהתנדב לקחת את יואש פעם בשבוע ולהביא אותו לעין-שמר, כדי שייפגש עם אבא בבית הקפה (תודה רבה אורי). -
ביני ובין אבא הייתה אהבה גדולה מהולה בהערכה הדדית עמוקה. מהרגע שנולדתי נרקמו ביננו יחסים של חיבה ואהבה. אבא תמך בי לאורך כל החיים ועזר לי בכל הרגעים הקשים במסע החיים שלי. חיינו שזורים אחד בחייה של השנייה.
אבא טיפל במסירות ובאהבה גדולה בסהר. רבים זוכרים את התמונה של סהר הקטנה המחזיקה בידה סוכריה מושחלת על חוט ברזל, שאבא הכין לה. כשסהר גדלה, אבא היה עבורה סוג של מנטור, מורה לחיים.
אבא אימץ למשפחה את רפי שהפך לבן בית שלנו, לימד אותו נפחות והיה לו אוזן קשבת - ויועץ לאורך כל הדרך. אחר כך הגיעו גם איה והבנות המתוקות נעמי, אור ומאור, - שהפכו לחלק ממשפחתנו.
בשנה האחרונה לחייו, כשאבא היה מוגבל מאוד לכיסא הגלגלים שלו, רבות מהשיחות שלנו נסובו על נושא הענווה. הנושא העסיק אותו מאוד, במיוחד סביב הביוגרפיה של אבא שנכתבה על ידי רמי צ'נס )תודה רמי על ההשקעה שלך(. הענווה הכניסה עוד היבט של איזון לחייו .
לקראת סוף חייו, אבא קיבל עזרה עצומה מבועז יכין, שהוא עבורו תלמיד, חבר, מלאך, תומך, מטפל וממשיך דרכו בנפחייה. אבא אמר שו ב ושוב שהוא לא יודע כיצד היה עובר - את השנים האחרונות בלי בועז. בועז יקירנו, כולנו מודים לך ואוהבים אותך מאוד.
אבא נעזר גם באניש, המטפל ההודי שלו, שטיפל בו במסירות ( Thank you Aneesh ) .
אבא קיבל הרבה עזרה ותמיכה מרבקה שדה ואח ר כך מעינת תומר, כמו גם מדר' נגב, -
מנירית לוי ודר' דורית (תודה יקרות ויקרים).
אבא שמר על קשר טוב ואוהב עם קבוצה של תלמידים מדהימים שאותם לימד נפחות, עם
דודיק מפקדו וחברו הטוב ועם חברים בקיבוץ שאהב.

אבא נפרד מהחיים בדרכו המיוחדת, כי כל דבר היה צריך להיות בדרכו המיוחדת הוא - ניהל והוביל את כל תהליך הפרידה שלו מהעולם. זכינו המשפחה, התלמידים וקומץ - חברים להיפרד ממנו כשהוא עם כוחותיו האחרוני ם, כשכל אחד מאיתנו זכה לדבר איתו, - לקבל את ברכתו, לבכות ביחד ולהתנחם בחיים שחיינו ובאהבה שהייתה בינינו. פרידה שכזאת יש רק בסרטים. היא תשנה את חיי חלקנו לתמיד.

אבא, נפטר השבוע, כשפרשת השבוע מדברת על בצלאל בן אורי, החרש (הנפח) הראשון שהווה השראה לאבא. הוא היה מדגיש לכל תלמידיו שמלאכה טובה נעשית לא רק עם ידע וידיים טובות, אלא גם עם חכמת הלב (השראה אלוהית).
אני מצטטת מספר שמות פרק לה' פסוקים 30--35 :
"וַי אמֶּר משֶּׁה אֶּ ל בְנֵּי יִּשְרָׁאֵּל, רְאוּ קָׁרָׁא ה ' בְשֵּׁם בְצַלְאֵּל בֶּן אוּרִּי בֶּן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָׁה . - - -
וַיְמַלֵּא אתוֹ רוּחַ אֱלֹהִּים, בְחָׁכְמָׁה בִּתְבוּנָׁה וּבְדַעַת, וּבְ כל מְלָׁאכָׁה. וְלַחְ שׁב מַחֲשָׁׁ בת לַעֲ שת -
בַזָׁהָׁב וּבַכֶּסֶּף, וּבַנְ חשֶּׁת. וּבַחֲ רשֶּׁת אֶּבֶּן לְמַל את, וּבַחֲ רשֶּׁת עֵּץ; לַעֲשוֹת בְכָׁל מְלֶּאכֶּת מַחֲשָׁׁבֶּת.
וּלְהוֹ רת נָׁתַן בְלִּבוֹ: הוּא וְאָׁהֳלִּיאָׁב בֶּן אֲחִּיסָׁמָׁךְ לְמַטֵּה דָׁן. מִּלֵּא אתָׁם חָּכְמַת לֵב, לַעֲשוֹת כָּל- - - -
מְלֶאכֶת חָּרָּשׁ וְ חשֵּׁב, וְ רקֵּם בַתְּכֵּלֶּת וּבָׁאַרְגָׁמָׁן בְתוֹלַעַת הַשָׁנִּי וּבַשֵּשׁ, וְ ארֵּג; עשֵּי כָׁל מְלָׁאכָׁה, -
וְ חשְׁבֵּי מַחֲשָׁׁ ב ת" .

זה היה אבא האיש ששילב את החומר עם הרוח והלב. - אבא, אני נפרדת ממך באהבה רבה. בשלווה ובהשלמה.
מאחלת לנשמתך מסע חלק אל המימדים הגבוהים יותר. להמשך התפתחותה של נשמתך הנצחית .
באהבה רבה, 

מירב

אורי חופי המורה האהוב שלי, הלך לדרכו.
שלושים ואחת שנים של יחד ותמיד הוא נשאר המורה שלי.
כשהגעתי בשנת 1991 וביקשתי ללמוד, הוא שאל אותי מתי ארצה להתחיל ומיד ענית י : "עכשיו". כבר אז ידעתי שצריך להכות על הברזל בעודו חם. מיד נכנסתי ללימודים פעם - בשבוע נסיעה מעמק האלה, בשעה 3:30 לפנות בוקר, כדי להיות ליד הדלת בשעה - 5:00 , לפתוח את הנפחייה ולהדליק את האש.
כשהגעתי, חופי הסביר לי שהנפחייה היא בעצם הזדמנות להיות במעבדה אנושית. היא כלי כדי לתת לאנשים מקום חופי תמך בהרבה מאוד מתלמידיו. הוא גם לימד אותי שהנפחייה - היא מקום ללמוד בו סבלנות. שמים את הברזל באש ומחכים שיתחמם, וכשמוציאים את הברזל שומעים רעם מתגלגל: "ח מור! זה קר! "

עברנו עליות ומורדות ביחסינו. בתחילת הדרך, חופי לא תמיד העריך את העבודה שלי.
כאשר עזבתי את הנפחייה ופתחתי מקום משלי, חופי פרץ עם הנפחות במימד הבינלאומי.
ועוד איך הוא פרץ !
בחמש השנים האחרונות התקרבנו מאוד האחד לשני, ונרקמה בינינו מערכת יחסים חדשה נעשינו חברים. ביחד הערנו ובנינו מחדש את "בי ת הספר לנפחות אורי חופי". - - -
בגלל מצבו הבריאותי, חופי לא יכול היה ללמד במשך זמן רב, וכך יצא שליווינו אחד את השני אני ליוויתי אותו בהליכים הרפואיים הקשים שעבר והוא ליווה אותי בבית הספר. - -
בהתחלה הייתי האסיסטנט שלו, ולאט לאט התחלתי ללמד ולהעביר את השיעורים בעצמי, - כאשר חופי בוחן אותי בקפדנות ומעיר ומאיר לי את הדרך.
חופי היה איש של הכל, עם ידע עצום בכל כך הרבה תחומים. היו זמנים שבכל יום הגיע - מישהו או מישהי לבקש עצה, לחשוב יחד בנוגע להא ולדא. ותמיד, אבל תמיד, היה לו מה לתת, גם אם לפעמים למדת על דרך השלילה מה לא לעשות ואיך לא ללמד. -
לכל אורך התקופה, חופי לא הפסיק לעבוד בנפחייה, להמציא אלמנטים חדשים ולפתח דרכים להתאמן כדי "לחזק את השרירים לכשניסע ביחד ללמד בברלין" .
לפני שנה קיבלתי לידי לנהל ולתפעל את הנפחייה ובית הספר, וכמובן שעשיתי שינויים. - חופי אהב את השינויים שעשיתי ולפני כחודש נכנס לנפחייה ואמר לי: "עכשיו אני מרגיש שזו הנפחייה שלך" ונתן לי את ברכת הדרך.
למזלי הטוב זכיתי להחזיק את ידו בידי בנשימתו האחרונה ולתת לו את ברכת הדרך .
בועז יכין

בשם קהילת הנפחים הישראלית ובשם קהילת הנפחים הבינלאומית מכל קצוות תבל - ליבנו איתכם באבלכם .

חופי ,
קולך העמוק והרועם תמי ד יהדהד באוזנינו. ידעת לפשט כל דבר מורכב . עוף החול, כריזמטי, חריף, שנון, פרפורמר, קשוח ורך לבב - .
היית ממציאן, חדשן, צמא לאתגרים, מאתגר, אוהב אדם, מחנך, מנ טור ופורץ דרך, מתעב - בורות ולוחם צדק . תמיד אמרת את שחשבת ותמיד עשית את מה שאמרת .
חיית את חייך כפי שבחר ת, וסיימת את חייך במיטת ך כפי שבחרת ובדרכך שלך .
היית קיבוצניק בכל רמ "ח איבריך, ידעת להודו ת על מזלך לחיות ולגדל את ילדיך בקהילה הקיבוצית .
עוררת סערות וחידשת ללא הרף, ניפצת מיתוסים וקראת תיגר ע ל מסורת, חשבת תמיד מחוץ לקופסא איך אפשר לעשות - טוב יותר, יעיל יותר ומהיר יותר .
נגעת בכולנו, שינית את חיינו, סללת לכולנו את דרכינו וזכית באלפי מעריצים .
זכינו להיות בקרבתך ונהנינו מהדבש וגם מהעוקץ .
היית לי מורה, מנטור, חבר ואבא, חצינו יחד יבשות !
אני מודה לך שאיפשרת לי להיפרד , ומבטיח שאמשיך להעביר את הידע כפי שביקשת כשהיית על ערש דווי .
חבר, אתה כבר חסר !
חופי , אתמול הנחת סופית את הפטיש על הסדן .
זאביק

כתבה מתוך עלון עין שמר - 21.12.2018

כשהתיישבתי עם חופי בשעת בוקר ליד שולחן התה בנפחייה, חשבתי לעצמי שלא במקרה הפך להיות נפח. חופי נראה לי חזק, כהה וקשה כמו הברזלים שלו, שמקיפים אותו מכל עבר. שלוש שעות ישבנו ודיברנו, ובמהלכן, כאילו במודע ובכוונה, הוא הרעים מפעם- לפעם בקול גדול, כ מו אומר: אני לא רק נראה כמו ברזל, אני גם יכול להישמע ככה .
אבל... אולי כמו הברזל עצמו (רק נפח כמו חופי יודע סודות עמוקים כאלו על ברזלים), ככל שהשיחה שלנו התמשכה, היה נדמה לי כאילו הוא מתרכך, נמס, מתעדן. כשסיפר על אחיו התינוק היפה שמת ממום בלב, על הבית שבנה אביו במו ידיו ונהרס לפני שנתיים, על הקשר שלו עם תלמידיו לאורך השנים... הברזל הזה... אולי זה לא אפשרי מבחינה כימית אבל במו עיני ראיתי... בכה.
בעלון השבוע ראיון אישי עם אורי חופי , האיש שיצר כאן את אחד המקומות שבלעדיהם עין שמר לא היתה מי ש היא. במובן הטוב של המושג. - 30 שנה לנפחייה קבלו את הנפח – שלנו כפי שלא הכרתם מעולם .
הצילומים של חופי בנפחייה ושל מבנה הנפחייה טל בדרק –

אורי חופי נולד בשנת 1935 בחיפה, להוריו סימה ויעקב חופי.
שמו המקורי: שניאור זלמן חופי, על שם קרוב משפחתו שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא מייסד חסידות חב"ד. שנ יאור, התקצר על ידי אמו לשם החיבה – אורי, ובגלל שהיו הרבה "אורי" בגן, כונה חופי. וכך נשאר.
אבא עלה בשנת 1913 מהכפר זלובין שליד מוגילוב ברוסיה, מולדת חסידות חב"ד.
הוא היה בן 13 ובא ללמוד בגימנסיה הרצליה, עם אחיו בן ה 17- . כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, לא יכלו האחים לחזור למולדתם ונשארו בארץ. יעקב חופי היה בתל-חי עם טרומפלדור, וניצל כי ביום ההתקפה היה באיילת-השחר. בהמשך היה סתת-אבן, הקים את קבוצת הסתתים הראשונה בירושלים, בנה את האוניברסיטה העברית בהר-הצופים, בנה בתי-קולנוע בעזה ועבד ב"סולל-בונה". גם את בית המשפחה בקרי ית-בנימין, בנה יעקב במו ידיו, בשטח של דונם בו גידלו ירקות, תרנגולות, ארנבות ועוד. לפני שנתיים הרסו את הבית הזה ובנו במקומו שלושה בתים חדשים.
יעקב היה חבר ומפקד בהגנה. חופי זוכר שבמלחמת השחרור, כאשר התקבלה קריאה מרמת-יוחנן על מחסור בנשק בזמן התקפת הדרוזים, שלח אותו אביו על אופניו, עם רובים ותחמושת להביא לרמת-יוחנן: "שלח את בנו יחידו אשר אהב אל מול פני המלחמה" .

אמא עלתה לארץ מגליציה, מסטניסלבוב, בשנת 1934 . היא ידעה לעשות הכל: אפתה, בישלה, סרגה, תפרה, עבדה בגינה, תיקנה... ממנה למד בנה לעשות הכל בעצמו. אם נפל לו כפתור בחולצה, אמרה: "תתקן בעצמך". אם נקרעה לו גרב, אמרה: "תתפור בעצמך" .
אבא קנה לו אופניים כשהיה בן 10 , אבל אמר: "אתה מתקן אותם לבד" .
חופי זוכר שהבית תמיד היה פתוח. לא נעלו אף-פעם את הדלת. אמא אמרה: "אולי יבוא עני וירצה לאכול".
פעם, לפני מלחמת השחרור, הלח"י פוצץ את בתי המלאכה של הרכ בת בחיפה. הקבוצה שעשתה את הפעולה היתה מתל-אביב, לכן הוצמד להם מורה דרך חיפאי. אב ל מורה הדרך נהרג בפעולה, והל וחמים תעו בדרך חזרה ונכנסו למחנה צבאי בריטי. הבריטים הרגו 16 מהם והאחרים ברחו לשדות ליד בית המשפחה. אבא הביא 5 פצועים הביתה, קראו לרופא, והוא ניתח אותם בבית. חופי היה רק בן 11 , ועד שאמו הבחינה בו ולקחה אותו לשכנים, עמד וראה הכל .

יסודי למד בקריית בנימין – בית-ספר קטן עם 3 מורים: אחד לתלמידי א'-ג', אחד לתלמידי
ד'-ו' ואחד לתלמידי ז'-ח' .

תיכון למד בבית-הספר המקצועי "בסמת", במגמת מכונאו ת-רכב, שאותה לא אהב.
התגייס לנח"ל ושוחרר אחרי הטירונות מסיבות רפו איות: רגל קצרה ולב מורחב.
לאחר ששוחרר הלך להדריך ב"השומר-הצעיר" בקן קריית-חיים, ויצא עם הגרעין שלו - גרעין "פלד" - להשלמה בקיבוץ מגן. בגרעין היה גם אחד בשם אורי זוהר, שהיה שמאלן קיצוני וזה שהציע את השם "פל ד" לגרעין, על-שם סטאלין (=פלדה) .
חופי אהב מאוד את קיבוץ מגן – את הנוף, האקלים, הטבע... הוא שימש חצרן בקיבוץ, היו לו זוג פרדות, היה מכין תערובות לרפת וגם עובד בנוי. מגן היה אז שטח מדברי, וחופי שתל בו את הדשאים הראשונים, נטע את העצים הראשונים...
ליד הפעוטון ה יחיד בקיבוץ, היה דשא קטן וממנו לקח חופי חתיכות, כדי לשתול בקיבוץ דשאים נוספים. ילדי הפעוטון לא אהבו את זה שמורידים להם חתיכות מהדשא, ויצאו למחות נגד ה"שודד". חופי עצר את עבודתו, הרים את המעדר והעמיד פנים שהוא בולע אותו. הילדים נבהלו וברחו. מאז היו קוראים לו "הבולע" ובורחים כשראו אותו.
יום אחד עבד חופי בשדה, הרים משהו והגב נתפס. הוא שכב בשדה בלי יכולת לזוז שעות ארוכות, עד שמצאו אותו והעבירו אותו בעגלה למיטה.

כשהכאבים נחלשו מעט, נשלח בינתיים לקורס ערבית בגבעת-חביבה, ושם פגש את ניצה, שהיתה שם במסגרת קורס חוזרי צבא. בעקבות ניצה הגיע לעין-שמר ולא שב למגן .
. עין-שמר נראתה לו במבט ראשון רע מאוד – כולם היו זקנים בני 40  דויד בן אברהם היה אז מרכז משק, משה מור היה מרכז ועדת עבודה, וניצה פנתה אליהם - ואמרה: "הבאתי לכם בח ור בנוי לתלפיות, תטפלו בו יפה" .
חופי שובץ לעבודה בפלחה עם יצחק דנון, ואחרי שנה מונה למרכ ז הענף. בפלחה, כמו בכל מקום שעבד, הקפיד חופי ללמוד את התחום ולקדם אותו. את העגלה שבה הובילו 40 חבילת חציר, החליף בעגלה שבנה בעצמו ויכלה להוביל 400 חבילות. הוא הכניס לראשונה את גידול הכותנה והתירס קצר הגידול, השקיה חסכונית ויבול שיא בגידול - סורגום.
שנתיים עבד בפלחה, ואז נסע לטיול גדול באפריקה. הוא עבר 15,000 ק"מ בחודש וחצי והתאהב באפריקה. בהמשך חזר לאפריקה עם ניצה והבנות, ועבד שם שנה כאחראי על שלוש חוות חקלאיות .
כשחזר מאפריקה לפלחה, התחילו בעין שמר להקים את מפעל הגומי. חופי נקרא לעזור - - בהקמה ונשאר. יחד עם עוזי סגולי ריכז במפעל את המערכת הטכנית וקידם את מערכת
הייצור. גם ניהל את המפעל. במשך 17 שנה עבד במפעל הגומי, במיניפלסט ובמגנטים. זו - היתה עבודה קשה, שכללה תיקונים, ניסיונות ו מלחמות לא קלות. תוך כדי התחיל ללמוד: בתל חי למד קרמיקה, עץ, אבן ורישום; ובאוניברסיטת תל אביב למד היסטוריה כשומע - - חופשי .
כשהיה בתיכון למד חופי קורס נפחות אבל לא התלהב. בתל חי הגיע לתחום הברזל - לקראת סוף הלימודים, ובבת אחת הבין שמצא את מה שחיפש. חופי החליט לנסוע - לשוויצריה ללמוד נפחות, אבל מאיפה ישיג כסף לשם כך? הוא ייצר 300 תכשיטים )צמידים, טבעות וכו'( ממתכות, מכר באילת 150 חתיכות והשיג את הכסף .
בשוויצריה הסתובב בין נפחיות כפריות במשך שבוע נעזר בשליטתו בגרמנית, אותה למד ממשפחה יהודית שברחה מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה, וגרה בחדר אחד בבית הוריו. אמו ידעה גרמנית מבית הספר, וכך שמע בילדותו גרמנית בבית. גם סבתא - שהתגוררה בביתם, דיברה יידיש. כשחופי נסע פעם לגרמניה מטעם מפעל הגומי, חזרה - אליו הגרמנית מילדותו .
אחרי הנסיעה לשוויצריה, החליט חופי להקדיש את עצמו לנפחות. הוא נסע לארה"ב לכנס נפחים בינלאומי, ושם פגש נפח צ'כי בשם פרדי הברמן. פרדי ביקש מחופי לעזור לו בתצוגה. לילה אחד בעודם עובדים, עף גיץ מהאש על החולצה של חופי והוא נכווה; אבל חופי לא עזב את המלקחיים שהחזיק ופרדי אמר: "אתה נפח אמית י". שם נפלה ההחלטה הסופית .

ואז נסע שוב לאפריקה והקים שם בית ספר לאומנות עם - 140 סטודנטים. למדו שם קרמיקה, אופנה, עיצוב שטיחים... בעזרת מומחים ישראלים. בכסף שהרוויח שם הקים את הנפחייה.
עוזי מור היה אז מרכז המשק, והוא זה שאיפשר לחופי להקים את החלום שלו. תוך שנה - וחצי השתלט על המבנה כולו .
גם פרדי הגיע ועזר לחופי להקים בית ספר לנפחות וללמד בו. פרדי היה הסולם עליו חופי - טיפס. לפרדי היו שיטות מיוחדות וחופי פיתח אותן .
ואז חופי הוזמן בשנת 1989 לאנגליה להדגמה, ומשם פרץ לעולם .
זה היה לפני 30 שנה .

מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
היה לי אח בשם דויד, על שם סבא מצד אמא. ילד יפה. הוא נולד כשהייתי בן 10 .
פעם כשאמא בישלה לו דייסה, עמדתי לידה ושיחקתי בבועות סבון. בועה אחת נפלה לסיר של הדייסה. אחרי חודש אחי מת. הוא היה בן שנה והיה לו מום בלב. שנים רבות – 15 שנה בערך הרגשתי שהוא מת בגלל הבועה הזו שאני עשיתי. זה ייסר אותי . – מי האדם שהשפיע עליך הרבה?
ההורים שלי השפיעו עלי מאוד, אני מרגיש שעד היום הם הולכים איתי משני צדדי לכל
מקום.
מה הכיף שלך ?
תמיד לימדתי את הילדים שלי, לא להישאר אפילו דקה אחת במקום שהם לא אוהבים ולעזוב מיד. כל החיים אמרתי שהמקצוע שלי זה החלפת מקצועות, והנה בנפחייה נשארתי 30 שנה, כי זה הדבר שאני אוהב.
אני אוהב אדם ולכן אני אוהב ללמד. אני חושב שאני מורה הכי טוב שיש לנפחות ויש לי השפעה גדולה על אנשים.
מתי בכית לאחרונה ולמה ?
לפני 15 שנה, בא אלי ילד בן 15 בשם רפי דהן, ואמר שהוא רוצה ללמוד נפחות. ראיתי שהוא מוכשר, הוא הפך לבן משפחה. הוא מנגן על פסנתר וקמנצה, יודע שפות, סיים תואר - שני בהצטיינות יתרה בטכניון, הקים בטכניון מחלקה למיקרוסקופ אלקטרוני.. .
כשנסעתי לאחרונה לגרמניה ללמד, ביקשתי ממנו להצטרף ולעזור לי. יום אחד במהלך הנסיעה, ישבנו יחד לארוחה והוא ניגן לי יצירה שכתב בשבילי. בכיתי.
ממי אתה צריך לבקש ס ליחה ולמה?
מניצה.
את ניצה אני אוהב אהבה גדולה מאז שהכרתי אותה, אבל היום אני אוהב אותה יותר מאי- פעם. אהבה היא רגש שמשתנה לאורך השנים יחד, והיום היא נקייה ואמיתית יותר מאשר בגיל צעיר, כי היא כוללת גם הרבה הערכה והכרה באיכויות של האדם.
ניצה מעולם לא מנעה ממני לעשות מה שאני רוצה, ליוותה אותי בכל התהפוכות... ולא קל איתי, ועל זה לבד מגיע לה התואר הכי גבוה שיש בעולם .

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך ?
בשטח המקצועי זו שיטת ההוראה שפיתחתי.
פיתחתי גם פטיש וסדן, שנקראים על שמי וכובשים את העולם.
נפח מניף במהלך יום עבודה 25,000 הנפות פטיש. אני פיתחתי פטיש שמונע כאבי ם
שעלולים להתעורר בעומס כזה, והוא ידידותי לגוף .
בשיטה שלי, הברזל מתחמם יותר, ויותר קל ו מהר לבצע את העבודה. המצאתי את
הקראטה של עבודת הפטיש פחות אנרגיה יותר תוצר. -
חוץ מזה הקמתי שלושה בתי ספר בארה"ב, לימדתי בהולנד, גרמניה, ספרד ויפן, הדגמתי - בארה"ב 16 הדגמות מקומיות ובינלאומיות, וגם באיטליה, אנגליה וגרמניה. קיבלתי פרסים מנשיא גרמניה, ממוזיאון ישראל, וב סטיה באטליה בתחרות בינלאומית של נפחים . - יישמתי את מה שאמרתי לילדים שלי לא נשארתי במקום שלא אהבתי. ובכל עבודה – ניסיתי ללכת עד הסוף, ללמוד ולעשות הכי טוב .
מה העבודה הכי גרועה שהייתה לך ?
בתיכון לא אהבתי את מגמת מכונאות רכב, כי זה תחום לא יצירתי וזה חוזר על עצמו . - מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול ?
אני רוצה לעשות את מה שאני עושה היום. אני אוהב את מה שאני עושה ולכן אין סיבה לעזוב. זה תחום כל כך ר ב גוני, רב פנים, אין סופי... - - - -
הברזל הוא אחד החומרים הראשונים על כדור הארץ, והחומר שמשתמשים בו הכי הרבה בעולם. האנושות צברה 2,500 שנות נפחות, שקידמו את החקלאות והתרבות, וגם את
אמצעי המלחמה .
מה אנחנו לא יודעים עליך ?
שאני צולע. אני הולך על רגל אחת, נאבק במחלות, אבל מצליח לרפא את עצמי בעזרת הראש שלי.
אם לא היית גר בעין שמר, איפה היית רוצה לגור ? -
בקיבוץ מגן. אני אוהב את הכפר ומתעב את העיר. חייתי חודש בני ו יורק, ותיעבתי את -
הרעש, המהומה ו הצפיפות. מקום נהדר לבקר בו, אבל לא לגור בו .

מה אתה אוהב בעין שמר ? -
אני חושב שהקיבוץ השיתופי זו ההמצאה הכי טובה בעולם. אני לא רוצה להיות כמו כולם, ולכן קיוויתי שנשמור על הייחוד שלנו ולא נשתנה .
אני אוהב שעין שמר הוא קיבוץ ליברלי, פתוח, יש בו הרבה תרבות שאין בקיבוצים - אחרים ויש בו נוי יפה .
מה היית רוצה לשנות בעין שמר ? -
שתהיה יו תר אחווה והבנה, יותר אנושיות . אין אדם שבא לנפחייה לבקש עזרה ולא מקבל. אין מצב שמישהו פנה אלי ואמרתי "לא". לרוב כשמישהו בא, אני מפסיק את העבודה ועוזר לו במקום להשחיז סכין, לתקן מעדר, - לסדר אופניים...
חברים נוהגים לומר שכולם מקבלים הכל מהקיבוץ, ורק הם אף פעם לא קיבלו שום דבר. מה הדבר שקיבלת מהקיבוץ ?
הכל. לא הייתי יכול לעשות דבר מכל זה מחוץ לקיבוץ. הקיבוץ נתן לי ביטחון, אוכל, לבוש, את הבריאות הכי טובה, את אבטחת ה זיקנה הכי טובה בעולם, ואת בית הקברות - הכי יפה בעולם.
את החיים צריך להעריך בהסתכלות כוללת, לא באופן נקודתי. גם אם בהיבט מסוים הקיבוץ מנע ממני משהו, בהיבט אחר קיבלתי ממנו הרבה.