בר נולדה לפני עשרים וחמש שנה, בת לאייל ונילי תומר, אחות לאביב ומורן, נכדה למיכאל וליזי

דורצבכר ממושב הבונים, ולשלומית ויורם תומר חברי קיבוצנו, נינה לרומה ואלימלך שטרקמן, ממייסדי עין-שמר.

 

בר היתה ילדת זקונים, שעם היוולדה האירה את הבית ואת שגרת החיים, והפכה מקור הנאה

ואושר לכל סובביה - ביופייה, בחיוכהובשמחה שקרנה ממנה. היא גדלה בעין-שמר,

למדה בבית-הספר היסודי "רעות" וב תיכון ב"מבואות-עירון" במגמת אמנות. 

כבר בילדותה ניחנה בכישרון ציור והמשיכה לעסוק בתחום גם אחרי הלימודים. את הציור האחרון

ציירה בבית הוריה ביום כיפור האחרון.

בצה"ל שירתה בר בחיל-הים בקריה, בתפקיד מש"קית קישור, תפקיד אותו מילאה במסירות

ובמקצועיות.

עם שחרורה מהצבא בחרה לצאת למסע של בילוי ומיצוי החיים. 

טסה וחזרה, וטסה שוב, לכל רחבי העולם, ותמיד בסקרנות, בעניין, מתחברת במהירות לאנשים שנקרים בדרכה וחוזרת מלאת חוויות. 

בין לבין, גרה בקיבוץ או בתל-אביב, ועבדה בעבודות שונות. בכל מקום עבודה אליו הגיעה מיד התאהבו בה כו לם, אם זה בחינוך החברתי בקיבוץ להבות-חביבה, כברמנית בברל'ה, או בעבודתה כאחראית משאבי-אנוש בבית-מלון בתל-אביב – מקום עבודתה האחרון. 

תוך כדי כך למדה NLP, והתעמקה בתורות מזרחיות וצמיחה רוחנית.

בקיץ האחרון השלימה שנה ראשונה במסלול פסיכולוגיה וניהול באוניברסי טת בר-אילן, תוך שהיא לומדת מסביב לשעון, עובדת במשרה מלאה ולא מוות רת על יוגה, ספורט ובילויים.

הקשרים החברתיים היו חלק בלתי נפרד מ חייה של בר. היו לה חברות קרובות שליוו אותה שנים רבות, והיא היוותה מוקד עליה לרגל ואוזן קשבת לחברותיה - דמות אכפתית, תומכת ומעודדת, אלופת החיוביות. כולם אהבו אותה, עם היופי המסנוור, העיניים הירוקות ו החיוך הגדול. כבר בגיל הנעורים החל ו להגיע המחזרים בהמוניהם, בחורים צעירים מאוהבים, שחלקם התמזל מזלם וזכו בחברתה לתקופות כאלו או אחרות.

בר אהבה לחגוג ולשמוח, לטוס ולבלות וליהנות מכל רגע, וכ ך מצא אותה המוות – עם חברים וחברות, במסיבה של ריקודים, חופש ואהבה, שהפכה בבת אחת לשדה קטל נורא. בשעות הבוקר עוד הספיקה להתקשר להוריה ולספר שיורים עליהם, ואז נדם קולה. שבוע שלם של חוסר ודאות, מתח ותקווה הסתיים בהודעה המרה, כי בר נמצאה בין הרוגי המסיבה. איתה נרצחו עוד מאות מן המבלים הצעירים, כולל חברתה הקרובה נועם שלום, ועוד מאות אזרחים, חברי יישובי הדרום וחיילים, במתקפה הרצחנית ביותר שידעה ישראל מעולם.

חיים מלאי הבטחה נגדעו באיבם, והכאב הוא גדול ונורא.

קיבוץ עין-שמר מרכין את ראשו ומשתתף בצערם של נילי ואייל, האחים, הסבים, הדודים וכל בני ובנות

המשפחה הרחבה. 

יהי זכרה ברוך.

 

היי שקטה מילים: רחל שפירא 

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר 

אפילו המחנק עומד להשתחרר 

זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן 

זה העולם שיש ואין עולם אחר. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי 

כאילו האוויר נותן לך הגנה 

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 

כאילו מעפר פורחת שושנה. 

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם 

כמו לא היית צרימה בנוף המטופח 

כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם 

כמו אלומת האור הנה מצאה אותך. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי... 

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח 

את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה 

כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח 

כאילו השלווה היא חוף הבהלה. 

היי שקטה כאילו אין בך דופי...

 

ברבור שלי,

את כבר שקטה אך שום דבר לא בסדר

המחנק לא עומד להשתחרר

זה כן הגיהנום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר...

איך בכלל אפשר להספיד אחת

כמוך? הרי המילים "בר"

ו"מוות" מהוות ניגוד כל-כך גדול.

הגחת מתוכי בערב יום זיכרון קודר לחללי מערכות ישראל תשנ"ח, ארבעה ק"ג של אור,

יופי ואהבה - והלכת מאתנו בכב'

בתשרי, שמחת תורה, בשדה הקטל במסיבת הטבע נובה -

מסיבה של אהבה ושלום שנגדעה בטבח המוני.

בעשרים וחמש שנותייך הספקת לחיות חיים שלמים - 

אהבת את החיים והחיים אהבו אותך: טיילת בעולם, ציירת בפסטיבלים באירופה על גופי האנשים,

שימשת כברמנית, הפעלת חברת ילדים, למדת NLP ותורות מזרחיות. אהבת לצייר, לגלוש,

לקרוא ספרי צמיחה רוחנית והכי- הכי - להיפגש עם חברות וחברים ולרקוד במסיבות. 

לא עבר יום בחייך בלי פלז'ר כלשהו...

 

 

בשנה האחרונה הסתמן התחום בו תרצי לעסוק - למדת פסיכולוגיה וניהול באוניברסיטת

בר-אילן ובמקביל עבדת במשאבי-אנוש במלון "אלקונין" בנווה-צדק. למרות העומס של

עבודה ולימודים במקביל – פרחת בשניהם.

ברבור, איך ממשיכים את החיים בלעדייך? בלי לשמוע את חיתוך דיבורך המתפנק:

"אמוש תכיני לי"... "אבוש תסיע אותי",... בלי להביט ולא לשבוע מהניצוץ שבעינייך

ומהחיוך התמידי על פנייך, בלי הטיולים שלנו כשאת מבקשת : "לא לחפור לי" על

המקומות בהם ביקרנו, בלי לקפוץ אליך לתל -אביב ולהרים כוסית באיזה פאב...

חיינו, כפי שהכרנו אותם, לא ישובו עוד... היגון העמוק והגעגועים שאין להם סוף יהיו

אורחי קבע בחדרי ליבנו וילוו אותנו עד אחרית ימינו. יחד עם זאת, אנו נמשיך לחיו ת את

החיים במלואם ונהיה חזקים זה עבור זו, כשאת בר, משקיפה עלינו ממעל.

אמא

 

ברבוש אהובה שלי,

איך אפשר להספיד אותך, בת זקונים שלי? זה לא נורמלי שאבא יעשה זאת ולא להיפך!

ב25- שנותיך הספקת המון, כאילו ידעת שזמנך בעולם הזה קצוב.

תמיד ידעת ליצ ור קשרים אישיים ועמוקים עם כל סובביך.

היו לך קשרים נהדרים עם אביב ומורן, היה לנו יחד משפחתי מלוכד ביותר, טיילנו המון,

בילינו בכל רחבי הארץ והעולם ותמיד היית המסמר החברתי - עם הצחוקים והחיוך

המקסים שלך.

כמה שמחת לעבור לתל-אביב, לאחר הטיול הגדול לדרום-אמריקה ולא חר שעבדת גם

באירופה בפסטיבלים.

אמרת לי שזה המקום בשבילך, בתקופת חייך זו, שהוא ממש תפור לטמפרמנט שלך ולקצב

חייך.

 

ברבוש אהובה שלי,

הייתי האחרון מהמשפחה שראה אותך.

בשישי בצהריים, למרות שלא תכננת להגיע אלינו, התעקשת להגיע להבונים, לחגוג לסבא

מיכאל את יום הולדתו, ביחד עם כולנו.

מיד לאחר מכן הסעתי אותך חזרה לתל-אביב, כי אבוש תמיד עומד לרשותך, לכל הקפצה

שצריך...

נפרדנו כרגיל, עם חיבוק ונשיקה, בשעה שבע וחצי בערב.

מי ידע שזה יהיה החיבוק האחרון שלנו?

חיכית לצאת עם החברות נעם ורותם למסיבה בדרום, כפי שעשית פעמים רבות בעבר,

הרי היית חובבת מסיבות מושבעת.

ברבוש שלי, היית כולך אור ושמחה, יפהפייה שכל מי שפגש, התאהב בך מיד.

חיית את החיים באינטנסיביות, היית רגישה מאוד לעוולות שנעשות לבני-אדם ובעיקר

לבעלי-חיים.

בעלת נפש רוחנית, ציירת מוכשרת ומעצבת בהוויי תך.

היה לנו קשר מיוחד, כאבא ובת. שיתפת אותי המון במה שעובר עליך בחיים, והתייעצת

איתי לגבי אופן ההתמודדות עם האתגרים הרבים אשר עמדו לפתחך.

בשבת בבוקר, בשעה ,9:04 יצרת איתנו את הקשר האחרון מהאירוע: " אבא, אוהבת

אותכם, לא מפסיקים לירות עלינו"!

ניסיתי להמשיך בשיחה ו להנחות אותך, אולם הקשר נותק ולא שב עוד.

מאז היינו ברכבת הרים מטורפת, הנעה בין תקווה לבין חשש כבד לגורלך. הפכנו כל אבן

על מנת לנסות לאתר אותך ולדלות כל פיסת מידע, אולם לשווא.

בשישי בלילה קיבלנו את הבשורה המרה על לכתך.

בימים קשים אלה, ראיתי כמה חשובה וחיונית אחדות המשפחה והחיבוקים שאנו מקבלים

מציבור כה רחב, אשר מסייעים לנו לשרוד תקופה זו.

נילוש שלי, אביב, מורני ועילי האהובים, כולנו עוברים את הטלטלה הזו ביחד, באהבה

ובדאגה אינסופית.

תודה ענקית לכולכם, הנוכחים עמנו ולעוד רבים נוספים, בארץ ובחו"ל, אשר תומכים

ומחבקים אות נו בשעה קשה זו!

ברבוש אהובה שלי – לא מאמין שזה קורה, לא מאמין שלא אראה אותך שוב, מחבק

ומנשק אותך.

נוחי על משכבך בשלום.

אבא

 

 

בולי שלי, ברבור , קרן-אור שלי, אחותי.

איך אפשר להתחיל לספר עלייך כשאני עדיין מרגישה אותך איתי?

אני מרגישה שאת הולכת להיכנס בכל רגע ולתת לי חיבוק גדול ולהגיד : "מורני את לא מבינה מה עבר

עליי", ולספר את מה שקרה כאילו הכל היה חלום בלהות אחד גדול.

אני מרגישה את המבט שלך, שבכל פעם כשהסתכלנו אחת על השנייה התחלנו לצחוק ואף פעם לא היה

לנו ברור למה. האמת היא שיכולנו להבין אחת את השנייה גם בלי מילים,

רק ממבט.

איך אפשר לסכם 25 שנה של חיים מלאים לצידך? אני אנסה בולי שלי.

כשנולדת, הכנסת כל-כך הרבה אור למשפחה. תינוקת עם עיניים ירוקות, בלונדינית עם ספק לג'ינג'י,

הילדה הכי יפה בעולם.

כבר בתור ילדה התגלית כנפש רגישה ומיוחדת, הייתה בך גם עדינות ורוך אבל גם אסרטיביות, ידעת

מה את רוצה והיית משיגה אותו. הרגישות שלך לבעלי-חיים ולסביבה, תמיד היו בראש מעיינך וכל-כך

אהבתי את זה בך.

מאז שאנחנ ו קטנות, עשינו הכל ביחד. אהבנו להמחיז הצגות למשפחה ולקחת לאמא את הבגדים

ולעשות תצוגו ת אופנה. את היית תמיד תיאטרלית ומצחיקה ואהבת לעשות חיקויים. הייתה לך דמות

של מורה, שהיית עושה אותה מגיל קטן ותמיד צחקנו כולנו. בכל יום-הולדת במשפחה, היית המברכת

העיקרית - היית עומדת על כיסא ומברכת. אני מתגעגעת לזה ומתגעגעת אלייך כל-כך.

 

איז ו מתנת יום הולדת הכנת לי אה? היינו אמורים, האחים, לנסוע לסרט

לכב וד יום הולדתי, כפי שאנחנו עושים בכל יום הולדת. איך נחגוג

בלעדייך? איך נמשיך את המסורת? אנחנו משפחה שכל-כך אוהבת לחגוג

את החיים, בייחוד את בולי שלי.

כל-כך הרבה חוויות יחדיו, היית החברה הכי טובה שלי, אשת הסוד שלי,

שבכל פעם שהייתי צריכה אותך או את אותי, היינו שם אחת בשביל

השנייה.

אוו והיית אומרת לנו הכל. אני ואת החפרניות של המשפחה. מדברות מהר והרבה. היינו כותבות

מכתבים אחת לשנייה ובהם מתנצלות על דברים שאמרנו ועשינו. וכמה אהבנו, אני ו אביב, לשחק אי תך

ולבלו ת איתך, וגם כמובן להציק ולהקניט שאת הילדה הקטנה של המשפחה שאבא ואמא תמיד מפנקים.

לא אהבת את זה ותמיד רצית להוכיח לנו שאת כבר בוגרת. ובולי, אנחנו לגמרי ראינו את ההתפתחות

שלך. הייתי כל-כך גאה בך בכל שלב בחיים - סיום בית-ספר, צבא, לימודי NLP שאהבת, מלא טיולים

בחו"ל. תמיד עסוקה.

 

השנה האחרונה הייתה מאוד עמוסה - המגורים בתל -אביב עם השותפים המדהימים שלך,

הלימודים בניהול ופסיכולוגיה שכה רצית (יא משוגעת אחת, מי לומד תואר בשנתיים?),

תוך כדי שילבת עבודה במשרה מלאה במלון שכה אהבת לעבוד בו. אמרת שזוהי עבודה

לחיים ואת כל-כך רואה את עצמך ממשיכה לעבוד שם. כולנו עמד נו לצידך בכל דבר

שעשית.

אני כל-כך שמחה על החוויות המשפחתיות שלנו - טיילנו בכל הזדמנות אפשרית, יצאנו

להרבה נופשים, דיברנו על הכל במשפחה והכל באופן חופשי ופתוח. בעיקר את בולי, אין

כמו לשמוע את החוויות שלך מכל שלב בחיים. כל -כך נהנית בתקופה האחרונה להגשים

ולמ מש את עצמך וכמובן לא ויתרת על יציאות ומסיבות עם החברות שלך, שכבר מזמן

הפכו אצלנו לבנות בית ולמשפחה. יש לך כל-כך הרבה מעגלים של חברים, שזה כל פעם

מפעים אותי מחדש. איך את מאירה בכל מקום שאת הולכת ופוגשת אנשים חדשים, איך

את שומרת על קשרים, החברים היו לגמרי בראש מעייניך.

רק בשנה שעברה חגגנו אני ועילי את נישואינו. כל-כך התרגשת ושמחת, היית כמובן

המלווה הצמודה שלי בכל שלב בתכנון החתונה, היה ברור לי שאין מישהי אחרת שארצה

שתהיה שם. כל-כך אהבת את עילי. חפרת לנו מה שנה הראשונה שלנו ביחד , שאת כבר

רוצה שנעשה ילדים כי אין מצב שאת לא דודה בקרוב. אני לא מאמינה שהילדים שלי

בעתיד לא יכירו את דודה בר ושאת לא תהיי אמא. כל-כך אהבת ילדים ועבדת עם ילדים

שנים רבות, ואין אחד שלא התאהב בך מהשנייה הראשונה. השארת חותם בכל אדם

שנגעת בו.

 

אני נזכרת בשבוע הנוראי שעבר עלינו, שמ רגיש כמו שנה שלמה. רק יום לפני האסון

הספקנו לחגוג יום-הולדת לסבא מיכאל בהבונים. דיברת על כמה שאת מחכה לאתנחתא

לפני הבחינות, למסיבה ברעים עם רותם ונעם, מסיבה אחת מתוך רבות שהייתן בהן יחד.

מי היה מאמין שזו תהיה המסיבה האחרונה שלך ושל נעם, החברות הטובות ?

לפני שיצאת חזרה לתל -אביב, עברת אצלנו בדירה לקחת שולחן לדירת השותפים. תמיד

לקחת איזה פריט ממני או מההורים, כדי שאבא יקח אותך לתל-אביב ולא תצטרכי לנסוע

באוטובוס. חיבקתי אותך חיבוק גדול ואמרנו שנתראה כשתחזרי מהמסיבה. ולא חזרת.

במהלך השבוע, הכל מבחינתי עצר מלכת. רק את, בר שלי, היית חשובה. שום דבר לא

עניין אותי, רק למצוא אותך. היה בי כל-כך הרבה כעס על המצב, זה לא פייר שזה קורה

לך. כל-כך הרבה חוסר וודאות - שבעה ימים שחיפשנו אותך בולי. שבעה ימים שבהם

חשבתי האם את פצועה? ק ר לך? את סובלת? בבקשה שלא סבלת. שבוע שבו לא ישנו, לא

אכלנו, הס תכלתי על הדלת של הבית של ההורים כל שנייה, כדי לראות אם באים לבשר

לנו. עשינו הכל בשביל למצוא אותך ואת נעם.

 

ברבור, את חלק בלתי נפרד מהמשפחה היפה והחזקה שלנו, ואין לי מושג מה אני אעשה

בלעדייך.

נשארנו שניים, אני ואביב. אנחנו כבר מתגעגעים אלייך - להציק לך, לחבק אותך, לצחוק

איתך ופשוט להיות איתך ברגעים הקטנים של החיים.

אני ואביב אוהבים אותך כל-כך בולי שלנו, ומבטיחים לשמור על הביחד שלנו כמשפחה.

תשמרי עלינו מלמעלה, מלאך יפה שלנו.

מורן תומר

 

ברבי!

לא ככה קיוונו שכל הסיוט הזה ייגמר... כל-כך רצינו להתעורר מהסרט הרע הזה ולראות שוב את

הפנים הקורנות שלך...

את, שהיית תמיד מלאת אנרגיות, מוקפת חברות,... וכל-כך אהבת את המסיבות האלה - שם פשוט

פרחת והרגשת מלאת חיים...

את, שהיית דוגמה לאיך טורפים את ה חיים, כאילו הרגשת שצריך לדחוס שם כל-כך הרבה טוב

ולהספיק עוד להנות...

במפגשים המשפחתיים של המשפחה המורחבת, כשיצא לנו כבר להיפגש - תמיד היית עם החיוך הזה

ועם החיוניות המיוחדת והייחודית שלך.

ברבור (כפי שאמא קראה לך) - לאחרונה למדת וגרת בתל-אביב, וגם שם החלטת שאת לא עובדת

בין השיעורים, אלא עובדת באופן מלא במשאבי-אנוש של מלון במקביל ללימודים, ואפילו היית

לפרק זמן קצר אחראית על כל גיוס הע ובדים במלון... כאילו הכל חייב להיות באקסטרים הכי גבוה

שיש.... והכל עשית בחינניות ובגישה הנפלאה שלך לאנשים ולחיים. הייתה בך יכולת חיבור

מדהימה, וכל מי שבא איתך במגע לא יכ ו ל היה ל הישאר אדיש. הייתה בך יכולת טבעית ומיוחדת

להגיע לאנשים, לתת להם הרגשה שהם הכי חשובים ושאת כאן בשבילם או איתם, תלוי בנסיבות...

בר,

את יודעת, אני בדרך כלל איש של מילים... הפעם נותרנו כו לנו ללא מילים עם חור גדול בלב

ובנשמה... אבל אל תדאגי - אנחנו

נהיה כאן חזקים בשבי ל אמא

ואבא, אביב, מורן וכל המשפחה,

כולם חזקים כאן בשבילך...

וואו בר!

כמה היינו נותנים היום בשביל

לראות לעוד רגע קט-קטן את

החיוך הזה הגדול, הענק שלך...

תשמרי עליו גם שם למעלה...

אוהבים אותך ונוצרים אותך

עמוק-עמוק בליבנו לעד!

אורי תומר

 

בר, אחיינתי היפה

הלב כואב והראש מסרב להאמין,

איך נקטפת בדמי חייך?

את והיופי הכובש שלך והחיוך הרחב.

ב25- שנותייך הקצרות הספקת כל -כך

הרבה:

בילית וחגגת, טסת אינספור פעמים

לחו"ל,

למדת והרחבת אופקים,

הכרת אנשים חדשים בכל מקום אליו

הגעת,

ורכשת חברים טובים, חברים לכל החיים.

הספקת להדוף כמויות עצומות של

מחזרים,

וגם מדי פעם להתחבר ולקיים חיי זוגיות טובים.

היית כל -כך יפה מבפנים ומבחוץ -

עיניים ירוקות גדולות, טובות ומבינות,

ולב ענק שיודע להקשיב, להכיל ולעודד.

השארת אותנו המומים ו כואבים.

כואבים, כועסים ולא מאמינים.

לא מאמינים, שהיום - 15 באוקטובר,

מורן שחוגגת יום-הולדת קוברת את אחותה הצעירה.

בתרחישים הכי גרועים,

אי-אפשר היה להאמין שמשפחתך השמחה והמל וכדת

תחווה שבר נוראי שכזה.

נילי אהובתי, אייל, אביב, מורן ועילי

מיכאל וליזי, יורם ושלומית -

אתכם באבלכם ובצערכם הבלתי נתפס.

עינת תומר

 

בורי שלנו

לדבר ע ליך בלשון עבר, בגיל ,25 לא עלה בדמיונות הכי כואבים שלנו. אין איך לתפוס,

אין איך להגיד, נראה כי קצרה היריעה מלספר.

אחות שלנו, אוהבת וחוגגת החיים. כך הלכת מאיתנו, בשעה שבה רקדת את הריקוד

האחרון.

נראה כי השמש עצרה מלהאיר עלינו בשבוע שעבר. כתבו שלא זורחת השמש, לא דולקים

השמיים, וכך ז ה אכן הרגיש. לרגעים היא הציצה בתקווה שאו לי תשובו הביתה. לרגעים

היה נראה שיש תקווה. ואתמול, כבה אורה סופית.

היית החברה שכל אחת יכולה רק לחלום עליה. מעטים האנשים שהם הטלפון הראשון –

גם לעצה, גם לחיבוק, גם לצחוק, גם לבכי. ובפה אחד אנו יכולות להעיד – את היית כזו.

דבק מחבר, צלע מצלענו, דם מליבנו.

אהבת כל אחת מאיתנו, עמוק בנפש, חיבור נשמות.

בורי, את היית הראשונה לחוות - החבר הראשון, הטיול הראשון, המעבר הראשון לדירה

לבד. חוויות רבות שחו וינו דרכך, לצידך, איתך.

ביום חמישי, יום לפני המסיבה הארורה, שגבתה את היקר לנו מכל, את חייך, ישבנו יחד.

הרמנו לחיים. חגגנו את החיים בכל הזדמנות. צחקנו עד שכאבה הבטן, בכינו מעוד שברון

לב, התחבקנו ומחצנו עד כאב, רקדנו עד שנפלנו מהרגליים. הר מנו אחת את השנייה,

הכלנו ואהבנו. אוי, כמה אהבנו.

בר,

25 שנה זה מעט, מעט מדי. אבל כשמדובר בך, כל דקה מוצתה עד תום.

עוד טיול, עוד מסיבה, עוד ספר, עוד חופשה. חיית 25 שנים, חצי-יובל - חצי יובל של

חגיגת חיים, של יופי, של תמימות, של אהבה טהורה, של הפצת אור.

חלמנו לחיות חיים שלמי ם יחד - להתחתן, לחגוג, לגדל ילדים, להזדקן ולספר חוויות

משותפות כל החיים. חגגנו אהבה.

בחתונה של סהר ושל מורני, השמחה שפרצה מליבנו העיפה את גג האולם לשמיים.

אי-אפשר לדבר עלייך מבלי לדבר על היופי שלך, הילדה הכי יפה בגן, בכית ה, במרחב.

יופי עוצר נשימה ויוצא דופן, שלא ניתן להתעלם ממנו. ירוקת עיניים, עם חיוך שמאיר

לכל עבר. היית המסמר - ברוח סערה, היית מגיעה למרחב, וממלאת את כולו באור. את

היית השמש שלנו, בורי.

רק בחמישי האחרון, תכננו את החופשה הבאה. כמה אהבנו לטייל, כמה רצינו להיו ת יחד.

כיאה לך, היית בתקופה "הכי עמוסה בחייך", משפט ששמענו ממך לפחות פעם בחודשיים.

 

בכל זאת, לחצנו עלייך, ואת, שהתחלת תואר, בהצטיינות יש לציין, הבטחת לנו שנמצא

מועד, אחרי תקופת המבחנים.

את מבחן החיים עברת בהצלחה.

הותרת כאן חבורה, שמזמן הפכה למשפחה - מגובשת, אוהבת, שלעולם לא תהיה שלמה

שוב, אבל החבורה הזו תמשיך להתקיים, ואנחנו מבטיחות בפניך בהזדמנות הזו:

את כל החלומות שלא הגשמת, אנו מבטיחות להגשים עבורך.

לגור בעיר שכל-כך אהבת לחיות בה, קרובות אחת לשנייה.

לטייל בהודו, שחלמת להגיע אליה.

לא לבזבז רגע על אנרגיה שלילית.

לשים את החברות, המשפחה, בעדיפות הראשונה.

להאיר את פני הקיבוץ, שהיית כה קשורה אליו.

לדבר על רוח, על נשמות, לצייר, ליצור, לחלום,

לנצח את הפחד, לדעת לצמוח מכל אתגר.

ובעיקר, לחגוג ולנצל כל רגע בחיים. ללא דאגות מיותרות.

כשיש שמחה בלב, כל הבעיות כבר יסתדרו מעצמן.

זה צו השעה שלנו.

אין זמן אחר לאהוב.

את הנשימה האחרונה אנחנו רוצות להאמין שעשית עם נעם,

שבחייכן ובמותכן לא נפרדתן.

משפחת תומר שלנו, נילי, אייל, מורן ואביב,

לעולמים תהיו המשפחה גם שלנו, נחבק, נאהב ונשמור הכי קרוב.

נדאג לחיו ת דרכך, להנציח אותך בכל הזדמנות.

היום, אנחנו טומנות באדמה את חברת הנפש

שלנו. אבל אנחנו יודעות, שהנפש שלך

נמצאת בכל אחת מאיתנו.

נאהב אותך לנצח, השמש שלך תמשיך

לזרוח. כי את שמש. והשמש לא מפסיקה

להאיר, גם כשלא רואים אותה.

תחיי בליבנו עד הפעימה האחרונה.

שיקי, ג'ון, שוק, רות קה, גפנון וליקוש.

 

בר ,

"כל-כך מעט נחמות יש לעולם להציע

על מה שקרה

ומה שעוד יגיע״

(גיורא פישר)

כבר שבוע שאנחנו צמודות לכל שביב מידע

אודותיך, מעלות ז יכרונות ולא מצליחות להכיל

ולעכל את האסון הכבד.

איך אפשר בכל ל לכתוב לך הספד ?

בר יקרה, ילדה של אהבה.

זהב, תכלת וחיוך - זה המראה שעולה לנגד עינינו כשאנחנו חושבות עליך, והלב מתמלא בכאב.

אהבת את החיים, את הפינוקים, מסעדות, בתי-מלון וצימרים, כמו אמא שלך - שהיא המצפן של

כולנו מבחינת חגיגת החיים. בספר המחזור הצטלמת עם חברות כילדת פרחים, על רקע קיר של

גרפיטי. את עומדת יחפה ומחייכת, עם זר פרחים לבן שמעטר את ראשך הזהוב. כבר אז היית

ילדה של חופש, בילויים ומסיבות. באותו הספר, כתבו עליך חבריך שבעתיד תפיקי מסיבות טבע

במדבר. המציאות נוראית, כמה כואב שבאמצע מסיבה כזו נגדעו באחת חייך.

היית ילדה של אמא ואבא, אחות קטנה ואוהבת של מורן ואביב. אהובה ומטופחת. וגם טובת לב,

רגישה ונעימה אל כולם. פעמים רבות היית נראית חולמנית בכיתה, אך אז היית מבליחה עם

הברקה חכמה ורגישה, המעידה על העומק הקיים מתחת לפני המים הרגועים.

תמיד היית מוקפת בקבוצת חברות נאמנות ואוהבות , שהולכות איתך יחד מגיל צעיר ועד היום,

חברות שנשארו שבורות לב אל מול האובדן הגדול שלך ושל נעם.

בפרויקט הגמר במגמת אמנות, ציירת חלום בו את פוסעת לעבר השער של עין-שמר, בזמן

ששקיעה צובעת את השדה שממול. לעד תצבעי את המקום הזה בחיוכך הזוהר.

משפחת תומר היקרה - נילי, אייל, מורן, אביב וכל משפחת תומר המורחבת –

אתם שזורים עמוק בתוך משפחת מבואות-עירון. ליבנו בוכה איתכם.

מלי קפלן – מנהלת מבואות-עירון

 

בר תומר

אני מורגן מונדולוני, מנכ״ל המלון "אלקונין", אשר

בר עבדה בו כמתאמת משאבי-אנוש.

אני מדבר בשם הבעלים של המלון - דומיניק

ואדריאנה, בשם המנכ״לים של חברת Accor

בצרפת - מוד וסבסטיאן, ו בעיקר בשם כל חברי צוות

המלון.

בר הצטרפה אלינו כמעט לפני שנה, באחד בדצמבר .2022 היא הייתה חלק מפתיחת המלון

שלנו וגם בזכותה הצלחנו לגייס צוות איכותי. היא עברה איתנו הכל - רגעים טובים

ורגעים קשים.

מתאמת משאבי אנוש הוא תפקיד קשה - אתה נותן ולא מקבל הרבה. אבל כזו בר הייתה -

עם יכולות לתת ללא גבולות. היא פשוט הייתה בשבילנו שמש.

שמש שזורחת עלינו כל יום, כל שעה. החיוך והאופטימיות שלה, השפיעו על כל אחד

מאיתנו.

בר הייתה כמו תרופה נגד יום רע.

כמה היינו צריכים את התרופה הזאת עכשיו!

אתמול בבוקר הבנו שהשמש שלנו הלכה, ולהמשיך בלעדיה הולך להיות אתגר קשה מאוד.

כולנו מרגישים את החסר והלב שלנו כואב.

אנחנו מחבקים חזק את כל המשפחה והחברים שלך בר,

ובעיקר את אבא ואמא שלך - אייל ונילי.

תאפשרו לי בבקשה גם כמה מילים בשפת האם שלי:

Ou que tu sois Bar, on t’aime et tu vas nous manquer chaque jour. Je suis

désolé de ne pas avoir passé plus de temps avec toi ces dernières

semaines. J’ai été si chanceux de te connaître. Au revoir Bar,

לא נשכח אותך.

Morgan Mondoloni

 

הכרנו את בר בתקופת הקורונה. היא היתה חלק מקבוצת הבנות הנפלאות מהקיבוץ, שנאלצה

לקטוע את הטיול שלה בדרום-אמריקה ולחזור לישראל, ואנחנו היינו משפחה שזקוקה נואשות

לעזרה בשמירה על הילדים, כדי שנוכל ללכת לעבודה.

בר נכנסה למשפחה שלנו וללב שלנו מיד. הילדים שלנו, עידו ויואב, כל-כך אהבו אותה ושמחו

להיות איתה, שלפעמים ביקשו להישאר איתה עוד, אפילו שכבר חזרנ ו מהעבודה. אולי זה קשור

בז ה שהיא עדיין היתה קצת ילדה בעצמה, מלאת אנרגיות, מחפשת הרפתקאות. יום אחד הופתעתי

לשמוע את הילדים סופרי ם עד עשר בספרדית וכששאלתי איפה למדו לספור ככה, הם אמרו

בגאווה: "בר לימדה אותנו!".

היינו צוחקות בינינו שיש פה משמורת משולשת על הילדים. שליש מהזמן עמיר, שליש מהז מן אני

ושליש מהזמן בר. בחילופי המשמרות בינינו, בר היתה מספרת על העבודה שלה בפסטיבלים

באירופה, על הטיול בדרום אמריקה, על לימודי ה-NLP שריתקו אותה ועל התוכניות שלה

לעתיד. חיוך נצחי על פניה וזיק של חדוות חיים בעיניים, שמעיד על רצון לטרוף את העולם

בחוויות מסעירות.

יום אחד בר אמרה לי, עם דמעות בעיניים, שהחליטה לעבור לתל -אביב וקשה לה שהיא צריכה

להיפרד מאיתנו. היא התלבטה אם להמשיך עוד שנה בחיי החופש והבילויים או שהגיע הזמן

להתחיל ללמוד. התחבקנו ואמרתי לה שזה הזמן שלה לחיות, לצבור חוויות, לטעום חיים מחוץ

לקיבוץ, ושהכל בסדר, כי כל החיים עוד לפניה. נפרדנו ממנה באהבה ושמרנו על קשר מידי פעם,

מתעדכנות מה נשמע אצלנו ואצלה.

באחד הימים, הילדים ביקשו שאכין להם שוקו. שמתי כפית שוקולית, קצת מים רותחים וחלב

והגשתי להם, אבל נראה היה שהתאכז בו מהשוקו שלי. התברר שהם רוצים את השוקו של בר.

חשבנו כולנו יחד, שהדרך שלנו לזכור את בר, תהיה לשתף את כל ילדי עין-שמר במתכון לשוקו

של בר (זהירות, מושחת במיוחד! ).

שוקו מושחת ושמח של בר

1 כפית גדושה אבקת שוקולית

1 כפית גדושה נוטלה / שוקולד למריחה

1 כפית סו כר

ממלאים שליש עד חצי מהכוס במים רו תחים להמ סת הסוכר לסוגיו (תלוי אם רוצים שוקו חם או

קר או פושר)

מוזגים חלב עד שפת הכוס .

לוקחים שורת קוביות שוקולד ומערבבים את השוקו בעזרתה, במקום כפית.

אה, ואם יש לכם גם מרשמלו בבית – שמים גם אותו בכוס.

תמיד תהי בליבנו, אהובה שלנו. עידו, יואב, עמיר וענבר גובר.

 

לפני שנים אחדות ישב תי בפיצרייה בקיבוץ (איפה שהיום נמצא הפאב הקהילתי) עם

חברה. המלצרית (היעילה והמקסימה) שלנו באותו ערב היתה בר.

אני קצרת-רואי. מזהה אנשים לפי קולם, מתאר גופם, הליכתם... אבל באותו ערב כשבר

הגישה לנו לשולחן את הפיצה, ממש מקרוב, יכולתי לראות אותה. כל-כך נדהמתי, שפשוט

אמרתי לה : "אמאל'ה, בר, את האישה הכי יפה בעולם"... קרן ממנה אור חם ושמח, והעור

שלה הזכיר לי את תיאורי הנשים של גרסייה-מארקס ב"מאה שנים של בדידות". היא

היתה פשוט מושלמת.

כשהחלטתי בפורים האחרון להוציא את עלון עין -שמר מחופש ל"בלייזר" - עיתון של

גברים שיש בו מקום של כבוד לנשים הכי יפות, היה לי ברור באותו רגע שאעשה כל

מאמץ להביא לעלון הזה את "האישה הכי יפה בעולם" שלנו. בר לא התלהבה, אבל לבסוף

הסכימה ובמשך שעות ארוכות נענתה לכל גחמותיהם של שני בראון-דור הסטיי ליסטי ת

וטל בדרק הצלם. עמדתי שם והתפעלתי, איך כל זו וית צילום ו כל תלבושת, מתאימים לה

והולמים או תה, ועד כמה כשאת כל-כך יפה זה

נראה לך טבעי ומובן מאליו שכך יהיה.

בתחילת החודש כתבתי לה בוואטסאפ לקראת

העלון המוקדש לפתיחת שנת הלימודים

האקדמית תשפ"ד (פרסומו נדחה בינתיים).

רציתי לוודא שהפרטים שבידי נכונים ולשאול

מה הדבר שהיא הכי מצפה שיקרה לה השנה...

אבל בר כבר לא הספיקה לענות...

אני חושבת שהיעדרה הוא כל-כך בלתי נתפס

בגלל שני אלו – היופי המלא חיים והעתיד

המלא הבטחות... שאינם עוד.

סיגל דקל

בר תומר

לומדת תואר בפסיכולוגיה וניהו ל

באוניברסיטת בר -אילן, שנה: ,2 מתוך: .3

גרה בתל-אביב.

 

 

כשאנחנו נלחמים על העתיד כאן בחזית,

אתן שם, משכיבות את העתיד לישון.

כשאנחנו מש פצרים ומסדרים את הברכית,

אתן מדגדגות אותה, מוציאות לו לשון.

כשאנחנו אוכלים מנות קרב ומלא פינוקים,

הם אוכלים לכן את הראש בצורה שיטתית.

כשאנחנו מתאמים וסט ואת הנשק מנקים,

אתן מפנקות בחביתה, ירקות ושוקולית.

כשאנחנו ישנים בשטח ובוהים בשמיים,

אתן שוכבות ערות, מוקפות ראשים קטנטנים ומחשבות.

כשאנחנו עומדים מול מפלצות על שתיים,

אתן מספר ות להן על ע ולם של פיות, אבירים ובובות.

כשאנחנו מקבלים פקודות גדולות,

אתן מגשימות חלומות קטנים.

כשאנחנו משחירים רצועות וחובשים יבלות,

אתן מצנזרות להם זוועות בעיתונים.

כשאנחנו שוכבים במארב ומחפשים תנועות חשודות,

אתן מנגבות דמעה מלחי רכה, שמות פ לסטר על פצע דמיוני.

אנחנו כאן רוצים לשלוח לכן נשיקות ואינסוף תודות,

לומר לכולכן באופן אישי: "את הגיבורה, לא אני ".

לנו אולי יש מדים, אבל אתן הלוחמות בחזית,

של שמירת השגרה והשפיות של ילדינו המתוקים.

סליחה שיצאנו ככה מהר, השארנו כ לים ופח בלי שקית,

אוהבים, מעריצים, ובעיקר-בעיקר, כאן מרחוק - מ חבקים.

תודה לכן נשותינו האמיצות, אריות ממין נקבה,

על השקט שאתן נותנות לנו ועל אורך הנשימה.

לחבק לא מתאפשר, אז שולחים מרחוק ים אהבה,

נתראה בקרוב, מבטיחים, אחרי המלחמה.

כתב: בנימין קרפלס, בית-אל.

הביאה לעלון: עלוית מרקם