יהודית פלדמן נולדה בשנת 1951 בארגנטינה, בעיר-פרבר של בואנוס-איירס ששמו אָבֵזָ'אנֵדָה. העיר גובלת בנהרות ריו-דה-לה-פלטה מצפון-מזרח ומטאנסה מצפון-מערב, ומספר גשרים מחברים אותה למטרופולין הגדול. באָבֵזָ'אנֵדָה התאספה בתחילת המאה ה-20 קהילת מהגרים יהודים מלוכדת וממוסדת, לא אדוקים במיוחד, אבל משתדלים לשמור על הזהות הייחודית שלהם ולא להתערבב באוכלוסייה הכללית. לפחות בדור הראשון. אחריו גבר הרצון להתמזג בעולם החדש.

הסבים של יהודית הגיעו לשם מרוסיה:

ההורים של אמא פרידה נפטרו מוקדם – קודם אמא ובהמשך גם אבא.

וההורים של אבא מרקוס – רוזה וברקו.

שתי המשפחות שהכירו באָבֵזָ'אנֵדָה, השיאו את פרידה ומרקוס, כשפרידה היתומה היתה רק בת 17.

עוד לפני שמלאו לה 18, ילדה פרידה את בנה הבכור, ועד שמלאו לה 22 כבר היתה אמא לשלושה ילדים – מריו, יהודית וחורחה.

פרידה ושלושת ילדיה התגוררו בצריף עץ, מאחורי ביתם של רוזה וברקו ונתמכו על-ידי משפחתו של מרקוס. 

על החמולה המתרחבת הזו, שלטה ביד רמה סבתא רוזה, שהיתה אישה קשוחה ואפילו אכזרית. יהודית דימתה אותה למאלפת חיות.

יהודית למדה בבית-ספר כללי ואחר-הצהריים בבית-ספר יהודי, שם גם עבדה כנערה צעירה בהוראת עברית וסייעה בפרנסת המשפחה. בבית-הספר בו למדה נהגו אז בתקיפות והשתמשו גם בענישה פיזית (מכות סרגל על קצות האצבעות).

עבור יהודית היה האירוע הזה שיעור שליווה אותה כל חייה – שום דבר חומרי אינו חשוב ממש ואין טעם להקשר אליו.

שכן טוב לב אסף אותם לביתו והקהילה היהודית כולה נרתמה לסייע, וכך השתחררו מעט משלטונה של הסבתא העריצה.

אחת מאחיותיו של מרקוס שנישאה לגוי והוחרמה על-ידי הסבתא, עברה להתגורר בשכונה לחופו של שפך הנהר ריו-דה-לה-פלטה, ודרכה הכירה פרידה את פליקס ועברה להתגורר עמו בשכונה. שם נולדה בתם המשותפת – פטריסיה (חצי-אחות של יהודית).

כל שנה בקיץ היה הנהר הזה עולה על גדותיו ומציף את בתי השכונה, עד שהדיירים הוכרחו להימלט לקומות העליונות ולשהות שם מספר ימים עד שהמים ירדו. ההצפות האלו הפכו את השכונה הדלה לג'ונגל של המוני יתושים, קרפדות ענקיות שבולעות נחשים ועכבישים שלכדו ברשתותיהם אפילו ציפורים קטנות. את הפחד שלה מעכבישים וחרקים, קיבלה יהודית בשכונה הזו.

פליקס היה שתיין ובטלן, יהודית חששה ממנו והחליטה לצאת מהבית. כשפגשה שליח מארץ-ישראל שמגייס צעירים לעלייה, שמחה על ההזדמנות וכשהיתה בת 18, באפריל 1970, היא מגיעה באוניה לחיפה. הזמן הוא שיא פריחת ההדרים, ויהודית חושבת שהארץ החדשה מריחה מבושם. 

רק אחרי שפליקס נפטר, הסכימה יהודית לאמה לבוא בעקבותיה לארץ, ופרידה מגיעה לעין-שמר בשנת 1995 בגיל 60.

כעבור שנה יהודית מתגייסת לצה"ל, עוברת קורס חובשים ומשרתת בצריפין.

בצבא היא פוגשת את אתל (לימים אשתו של אבי כץ) והן הופכות לחברות קרובות מאוד. הוריה של אתל, הפכו עבור יהודית להורים מאמצים ואהובים, והם אלו שליוו אותה לחופה בהמשך.

דרך אתל היא שומעת על עין-שמר, מגיעה לפגישה עם מזכיר הקיבוץ מנו אלון, ומציגה את עצמה: "שלום. אני יהודית פלדמן, אני יודעת עברית ואני רוצה לעבוד בקיבוץ". מנו מקבל אותה בזרועות פתוחות.

ביום אביך במיוחד, כשהאוויר כולו מכוסה במסך מטשטש של חול כתמתם, מבחין בן הקיבוץ יואל גרוסברג בצללית דמותה של יהודית, בין צריפי המתנדבים. לימים תספר יהודית שהופתעה מהנחישות והדבקות שלו בה. יואל, אז חייל בסדיר, עובר לשרת במחנה 80, ומידי לילה הוא מוצא פרצות בגדר המחנה, כדי לברוח לקיבוץ, לבלות עם יהודית ולחזור עם בוקר. שלוש שנים הם יחד עד שבשנת 1976, בסיום לימודי המקצוע של יהודית, הם נישאים.

תחת זאת היא נכנסת לעבודה בבתי-הילדים. תחילה בבית-התינוקות, וכאשר המום בְּגַבָּהּ מקשה עליה מידי, היא עוברת לעבוד עם פעוטים עצמאיים יותר.

30 שנה עובדת יהודית בהצלחה גדולה בחינוך בעין-שמר, ועוד עשר שנים בחינוך בגן-השומרון.

במהלך השנים היא לוקחת על עצמה גם אחריות למשק-החי, ועובדת שנתיים במחלקת התערובות במפעל-הגומי.

כעת היא כבר מרגישה ישראלית שורשית ולא עולה חדשה, חושבת וחולמת בעברית.

בעבודתה האחרונה חנכה ילדה עם צרכים מיוחדים והשתלבה בעבודה בבית-הספר המיוחד שלה בחיפה. בארבע השנים האלו, שהיו עבורה נהדרות, היא מעמיקה בשילוב עבודות אומנות ויצירה, בעבודה החינוכית.

בסיומן היא מחליטה לצאת לפנסיה מוקדמת ונהנית מאוד מהרגשה פיזית ונפשית טובה.

בסוף שנת 2020, כשיואל מתאושש מהשתלת כבד דרמטית, יהודית מתחילה לחוש ברע ומאובחנת כחולה בסרטן השחלות.

לאחר מאבק קשה במחלה, יהודית נפרדת מהעולם, משאירה אחריה את אמה פרידה, את בן-זוגה יואל, שלושה ילדים: לרה (1978), אדם (1981) ושחר (1992), ושני נכדים (ילדיה של לרה): אבשלום (13) ותאי (8).

נזכור את יהודית עם החיוך הנעים על שפתיה ואהבתה הגדולה לילדים ולבני-אדם.

יהיה זכרה ברוך.

במבט אל הערפל אפשר לראות ולדמיין רבות. אני רואה מולי הר המצוי בתוך ענן. 

דיתי, האחת ויחידה שלי, פשוטו כמשמעו, היא אותו הר אפוף ענן ערפל. אני הולך סביב סביב ומתבונן, מחפש ומוצא משעולים שאפשר בהם לטפס מעלה ומטה. אז מתגלים אלי מופעי הטבע ופרטי-פרטים ואני מוקסם. לא יכול ולא רוצה להפסיק לחקור. 

דיתי, אותו "ידוע-נסתר", היא אותו הר אפוף סוד ההופך ליישות חיה, מגיבה, פעילה ומלאת רגש עד מעבר לגדותיה.

אי-אז באביב 1973, חג פורים ברקע, יום של אובך וערפל סמיך בגוון חום-אדמדם, אני רואה צללית, ספק דמות מצטיירת בתוך ומתוך הערפל. משהו אצלי יוצא מאיזון (כאילו שאי-פעם הייתי באיזון). הכל בדמות הזאת מתאים ל"ציפיות" שכלל לא הייתי מודע לקיומן.

יהודית עשתה את שיקוליה, התרשמה מחיזורי, הוסיפה רגש ואהדה משלה והאיחוד קרה.

פגשתי אותה כשנתיים אחרי עלייתה ארצה ב-1970. והנה היא מתארת את יום ההגעה לחופי הארץ: האונייה התקרבה לנמל חיפה המעוטר בנופי הכרמל. חודש אפריל וניחוח פריחת ההדרים כמו אומר לה: 'הגעת לארץ מבושמת', זהו ריחה של ארץ ישראל?!"  היתה שנה בבית-השיטה. אפילו לנערה ציונית בת 19 היתה זו שנה של עבודות קשות בחום העמק. זכרונות מוחשיים וסיפורי עכבישים מפחידים בבננות של בית-השיטה ליוו אותה תמיד.

עברית למדה עוד בארגנטינה. סיפרה לי שהיתה ילדה שובבה שלמדה לריב עם אחיה אך גם למענם. פיתחה מחוייבות להגנה על אחיה הצעיר חורחה. היות ומתן מכות היווה חלק חינוכי-חיוני ומקובל, "זכתה" לחטוף תוך הקרבה וחיפוי על אחיה. לאורך השנים התחזק מאוד הקשר בין יהודית לחורחה, ולטעמי נוצר אותו קשר רגשי-טלפתי בלתי מוסבר למדע, הקיים בין תאומים או שותפים לקירבה רגשית עמוקה. אולי היה זה הבית באָבֵזָ'אנֵדָה בואנוס-איירס, בו נולדה יהודית וגדלה עד גיל 15. הבית שהמעיט והסתיר חום ואהבה משפחתית, הביא, אולי, לגיבוש צוות-שלושת-האחים ולשיפור כישורי ההשרדות. אבא מרקוס נטש את המשפחה כאשר הקטנים "תלויים" על ידיה, מותניה וליבה של פרידה, האם הצעירה והבודדה כל-כך.

בת 15 היתה כשעלה ביתם בלהבות. השריפה כילתה הכל. לא ניתן להציל דבר. ההלם והצער ניבטו מעיניה כאשר סיפרה לי.

מראשית לימודיה למדה בשני בתי-ספר: העממי והיהודי. סדר יום צפוף ולפעמים מתוח ואכזרי מצד תלמידים ומורים. בת 12 החלה לעבוד כדי לעזור בקיום המשפחה התובענית. המוטיבציה להצליח ולשרוד בכבוד מבחינה חברתית ולימודית, נתנו לה כוחות בהתמודדות 

בכל מצב. וכן, להמשיך ולהתפתח ויהי-מה. חלק נכבד מחברותיה וחבריה לגן ולבית-הספר היהודי עלו ארצה וחידשו קשרים כעבור שנים בישראל.

האיש שהיה מוכן לקלוט את המשפחה אחרי משבר השריפה הנוראי, האב החורג, חי ב'קילמס', אזור ביצתי ומוצף על-יד הנהר. היה שתיין ובלתי צפוי לרעה. גם הוויתו היתה מעין "ביצה סרוחה". יהודית בחרה להביא את מעט הכסף שהרוויחה (הוראה שנכפתה חד-צדדית מצד האב החורג) ולהמלט לסבתא רוסה מצד אבא, או לבתי חברותיה לבית-הספר.

הציונות ונסיבות הבית הבעירו בה את הכמיהה לצעוד בשביל המילוט - העלייה לישראל. שליחים מהארץ עשו עבודתם נאמנה ויהודית נענתה ברצון ושמחה מהולים בצער הניתוק מאלה שאהבה.

ובכן, התאחדנו באמצע שנת 1973. אני גיליתי פרצות בגדר של מחנה 80 ויהודית רכבה על אופניה, תוך סיכון גדול, בנסיעה על הכביש למחנה 80, כשהייתי בתורנות שבת או חג.

סיפור קטן: יום אחד באתי הביתה (כלומר למרחב הקיבוץ כולו) לסופ"ש ונכנסתי קודם כל לאמא לנה ואז ליהודית. קיבלתי נזיפה והערה: "אז עדיין אמא שלך קודמת".

בתקופת מלחמת אוקטובר 73 תגברה במרץ בתחום החינוך. ב-1974 יצאה ללמודי אחות מעשית בבית-חולים מאיר. אני סיימתי את השירות הצבאי ב-75. חיכינו בסבלנות עד תום לימודי האחות. החתונה נקבעה ונערכה באפריל 1976. הסיבה שמיהרנו להתחתן היתה ציפייתנו לסכום כסף שיספיק לרכישת מערכת סטריאו בינונית-סבירה. לא התבדינו - הכסף הספיק בדיוק.

יהודית אהבה לעצב את הבית ולטפחו, ואני אהבתי למלא אחר בקשותיה ורצונה (לפעמים, בתוספת אנחה). כחמש פעמים עברנו מדיור זמני לדיור זמני אחר בתוך עין-שמר. אני קראתי למעבר דירה "מחלה", יהודית היתה מתלהבת כל פעם מחדש.

כאמא שלוקחת אחריות בלעדית על ילדינו (במגבלות החינוך והלינה המשותפת), היתה מתרעמת על כך שאני לא מספיק נוכח בבית ומוצא לי עיסוקים ועבודה "מעל ומעבר". כל זאת ובנוסף הנגינה המחייבת בתזמורת הקאמרית הקיבוצית (כ-30 שנה), סיפקו עילות לריבים משפחתיים ערים אך מכבדים. שנינו ידענו והאמנו בעומק ליבנו כל השנים ובכל המחלוקות, כי האהבה ולכידות המשפחה הם אתגרים ראויים לשמירה וטיפוח.

יהודית ציינה שהיא אוהבת כשאני ממש מתרגז וצועק. זה לא קרה הרבה.

עם הזמן למדנו שעקרון "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", בתוספת כבוד ונימוס הדדי, מאפשרים משפחתיות פורה ורגועה יותר. התבגרות הילדים ויכולתם להיות מסונכרנים כאחים ועצמאיים כפרטים, הוסיפו לנו ההורים גאווה גדולה.

עוברות שנות נישואין רבות. שנים של עשייה והתנדבות.

בת 70, יהודית נהיית מודעת ויודעת יותר ויותר על מחלת סרטן השחלות שמתפשטת בגופה. החיים יוצאים משליטה ותכנון. בייצר חיים חזק יהודית נאבקת כשלוש שנים, בעזרת טיפולי "כימו". את הסיומת "תרפיה" אני נאלץ לדחות בדיעבד.

עם קשר ובלי קשר, עקרון חשוב בחיי כולנו, לדעתי, הוא עקרון האיזון בחיי הפרט, המשפחה או קהילה, בכל תחום: מוסיקה, ספורט, בריאות, חינוך ועוד... במקרה של יהודית האיזון הופר. כף המאזניים נטתה עוד ועוד לרעתה.

בנימה קצת מבודחת/עצובה רציתי לציין שניגשתי לכתיבה זו בביטחון ומתוך ידיעה שיהודית לא תסתור ותוכיח אותי על אי-הדיוקים.

היינו שנים ארוכות שכנות. עם יחסים של כוונות טובות, משהו לחג, מדי פעם ארוחת בוקר משותפת, והידיעה שכשצריך יש במי להיעזר.

החברות הקרובה בינינו התחילה, כשיהודית קראה לי וביקשה לספר לי על המחלה. היא סיימה במשפט שאחר-כך חזר שוב-ושוב ש'יהיה בסדר' בתוספת חיוך, מתוך רצון להיטיב איתי, כדי להרגיע ולנחם.

ומאז היינו ניפגשות. יהודית משתפת במה שקורה במחלה, ועוברת לדברים של יומיום, משפחה, בישולים, תוכניות, וגם אני. וכל פגישה מסתיימת ב'יהיה בסדר'.

היום אני מבינה שיהודית ניהלה את חייה ביד רמה - קיבלה החלטות בעצמה על עצמה, הבינה בדיוק מה קורה בגופה, והחליטה מתי להישמע לרופאים ומתי לא.

כמעט בכל מצב בישלה, הכינה ארוחות וטיפלה בבני המשפחה ככל שיכלה. היתה עסוקה בסריגה ובחרוזים, כדי לשמח את מי שיכלה. ממש לפני שבועות אחדים אמרה לי שזה הדבר שהיא הכי אוהבת - לתת ולשמח את היקרים שלה וגם אחרים.

יהודית אהבה כל-כך את החיים, חיה אותם במלואם, היתה מלאת תקווה. עד הרגע שהחליטה להיפרד מאיתנו, על-פי אותה יכולת ענקית לקבל החלטות ולנהל את חייה ומותה בעצמה. אולי על-פי אמות מידה ברורות של מה הם חיים ראויים עבורה.

אני אוהבת את יהודית ומתגעגעת אליה כל-כך. בכל פעם עוברת אותי ההרגשה שמזמן לא הייתי איתה, מה שלומה, מה קורה איתה. ואז אני נזכרת שנפרדנו. והיא אפילו מרגיעה ומנחמת ש'הכל בסדר'.

Cuando un amigo se va queda un espacio vacío

Que no lo puede llenar la llegada de otro amigo.

(תרגום: כשחבר הולך הוא משאיר מקום ריק שלא יכול להתמלא בהגעתו של חבר אחר).

אני רוצה להיות נאמנה לחברתי יהודית. אני יודעת שאי-שם היא רוצה ולא רוצה, אז אדבר על החברות. וואוו איזו חברות.

אי-שם בשנת 1992 הגענו לכרכור ובין שתי אפשרויות בחרתי לעבוד בגן-השומרון. באותה שנה יהודית נאלצה לעבור מעין-שמר ובחרה בגן-השומרון. מאותו מפגש ליד הגדר בין שני הגנים ועד היום, ידענו חברות קרובה, חברות עם שורשים קרובים, חברות מלאה ברעיונות ובעיקר חוויות.

השיח בינינו תמיד התנהל חצי בעברית וחצי בספרדית… כשהבת שלי, לילו, הייתה קטנה היא אמרה לי: "את שמה לב שאת מערבבת שפות?" 

שנה לאחר שהגענו לכרכור, בתי עברה לגן 'פטריה' עם יהודית.

כמה שיחות על ארגנטינה, משפחה, כאבים, תסכולים ושמחות… אני מגהצת, יהודית מוזגת, יובל מבשל…

כשאבי מת יהודית התגייסה לעזור ליובל. ידעתי שהילדים בידיים הכי טובות.

החברות השתבחה עם השנים... הצגה בחנות תל-אביבית כאילו אנחנו לא מכירות ומתחילות לריב עם המוכרת… יהודית שיתפה פעולה… חברות בה כל הזמן העיסוקים משתנים, מתפתחים... זו חברות לעולמים.

... וואוו כמה אתגעגע…

תכננו נסיעה ביחד לארגנטינה, ידענו לאחרונה להיות יחד בשקט ללא דיבור.

חשוב לי לספר לך קוקי, יש לך משפחה נהדרת, ראיתי אותם, חשוב לי לספר לך.

הרגשתי אותך ומרגישה כעת.

כמה עצוב! 

חברה יקרה,

כן, את! עם העקבים שתמיד מתקתקים על הרצפה, באת והלכת ברחבי העולם. ולמה עקבים? תמיד אמרת לי: "אני מאוד נמוכה, אני צריכה הגבהה".

חברה יקרה, לא היה צורך בעקבים להגבהה (ואמרתי לך את זה פעמים רבות).

לא היה תאריך, שעה, יום... רק לכבוש את העולם.

מעולם לא היתה לך בעיה להגיע לכל נקודה שרצית.

כן, יקירה שלי, עלית לרכבים, רכבות ומה לא, כדי להיפגש עם יקירייך,

תמיד עם טוב הלב והאהבה האין סופית לזולת.

כבשת ליבן של נשמות רבות, שבטוח, בדומה אלי, מתגעגעות אליך. 

ובכן, בחרת לתלות את העקבים שלך.

אבל הזיכרון שהשארת יישאר בליבי.

מתגעגעת אליך מאוד.

פייר חברה ושותפה לעבודה בבית-ספר "עופר" לחינוך מיוחד בחיפה

--------------------------------------

יואל, ילדים וחברים של חברתי ושותפתי הבלתי נשכחת מאז הילדות, בית-הספר היסודי והסמינר - יהודית פלדמן.

היה לי הכבוד לחלוק עם יהודית במשך שלושה עשורים את כל מסגרות החינוך.

תמיד הייתה חברה מצוינת, בת-אדם מאוד מאוזנת, אינטיליגנטית, תלמידה טובה, שהתמודדה תמיד עם כל המצבים הבעיתיים בהומור נהדר ושמחה.

הפכנו לקבוצה שאהבנו מאוד וכיבדנו מאוד. כמבוגרות, נפגשנו מחדש בישראל, עם חיבה רבה ושמחה גדולה לגלות את יהודית שמחה וגאה כל-כך במשפחתה היפה.

הפטירה שלה מעציבה אותי מאוד, שולחת חיבוק חזק לכולכם.

איפה שאני מסתובבת בבית, את נמצאת, את שם.

כל המתנות הקטנות שקיבלתי ממך, מתברר שעכשיו יש להן משמעות שונה, כי הן עשויות בידייך: התכשיטים, האבנים שמאחלות מזל-טוב, שפע ובריאות, הקופסאות הסרוגות עם ספר תהילים בפנים, הקעריות הצבעוניות, מגשיות מקרמיקה מלאות באלפחורס ללא גלוטן בשביל קרלוס...

היד שלך בכל מקום - בבית ובלב שלי. יש לך מקום מכובד ומשמעותי בזיכרונות ילדות, בהתבגרות, בחיינו הבוגרים ועד ימינו. מפגשים, ברכות, מכתבים, טיולים, חיים שלמים של חוויות עם כולם ביחד...

ידעת להעסיק את עצמך, עם שקט פנימי, בלי קיטורים...

ידעת להגיד את המילים הנכונות, בזמן ובמקום הנכונים, ידעת להקשיב. 

תמיד היית ותהיי נוכחת בתוכי.

'קטנטונת' – ככה אהבתי לקרוא לך.

את נוכחת אצלנו, בשבילנו לא עזבת. הרוח שלך, החיוך, המתיקות, הנתינה וחוכמת החיים שלך, ילוו אותנו תמיד. אגיד עוד פעם, ואחזור על זה אלף פעם – לכל אחת ואחד מהחברות והחברים יש משהו להודות עליו ליהודית, כי את פשוט היית שם. במקום הכי מלטף ואמיתי שחברה יכולה להיות בו בשביל כל אחד. 

אהבת לקבל אותנו, וידעת להגיד לכל אחד את המילה המתאימה. 

אהבת וידעת לקבל כל אחד כמו שהוא, בהבנה, בהקשבה ובטוב לב. 

אהבת וידעת לתמוך באחרים ולהנות מכל רגע, מכל מפגש ומכל עשייה. 

אהבת וידעת לתרום ולתת מעצמך לכל אחד על-פי הצרכים שלו. 

יהודית, חברה אהובה, נשמה טהורה, שזכינו להכיר ולחבק – נזכור אותך תמיד.

-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

הגיעה לעין-שמר בגיל 18 ישר לכיתה ג׳ המתקדמת באולפן, מפני שכבר בארגנטינה למדה עברית וקשרה את עצמה לארץ-ישראל. חנה בן-אשר, אמי, לימדה באולפן, וכבר אז נקשרו דרכינו. לימים נשארה בקיבוץ, קשרה את גורלה עם יואל, ומאז היתה חלק בלתי נפרד מקבוצת 'תאנה'.

לאחר התאונה הנוראה בה איבדתי את הוריי, ובה נגדע באחת הקשר המשפחתי שלי עם הקיבוץ, ואשר בה נהרגו גם ישי גת ושני בניו, היוו יהודית ויואל בית במלוא מובן המילה לי ולמשפחתי בעין-שמר. לולא יחסם החם והמחבק של יהודית ויואל, ספק אם הייתי ממשיך לבקר בעין-שמר בתדירות בה ביקרתי במשך 40+ השנים שחלפו מאז.

יהודית על טוב ליבה, ביתה הפתוח תמיד, כושר יצירתה, כישרונה ומקוריותה במטבח, יחד עם יואל, הפכו לידידי אמת לי ולמשפחתי לאורך חיים שלמים. רק לאחרונה הפתיעה אותי יהודית, כאשר שלפה מן הארון צלחת עתיקה שנתנה לה אמי עם עוגת שמרים לרגל הולדתו של אדם כמה ימים לפני התאונה, אותה שמרה מאז למזכרת.

הדרך בה בחרה יהודית לנהל את מחלתה ומותה מעוררת השתאות. במשך חודשי המחלה היא לא התלוננה, מיעטה לדבר על הסבל, עד כדי כך שאנחנו, הידידים הקרובים, לא הרהרנו במחלתה במושגים של מוות או סוף. היא הסבירה בפשטות על הדרך בה בחרה לטפל במחלה, והדהימה את כולנו במכתב הגלוי שכתבה יום לפני מותה, בו אמרה בבהירות ובישירות, שבחרה לא להמשיך בטיפול הכימותרפי חסר התוחלת, ובכך בעצם בחרה להניח לזמן לסיים את חייה, והוסיפה שכולנו נמשיך את חיינו בריאים ושמחים. איזו גדלות נפש! יהודית עזבה אותנו כשהיא שלמה עם עצמה ורגועה.

בחירתה לצוות את גופתה למדע, הפתיעה משום שזהו צעד בלתי שגרתי, ויחד עם זאת כל-כך הולם את השקפת עולמה לעזור ולסייע לזולת היכן שרק ניתן.

יהודית תחסר מאוד לכל מקורביה. בראש ובראשונה ליואל ולילדים, לרה ומשפחתה, אדם ושחר, לאמה פרידה, לאחיה חורחה בניכר, לגיסים מירי והילל ולכל ידידיה הרבים.

קשה לי לתאר את ביקוריי הבאים בעין-שמר, שיהיו גם יהיו, ללא קבלת הפנים המאירה בה זכינו בכל פעם שהגענו לביקור. יהודית תיזכר בליבנו כאלומה של אור.