קורות-חיים

אנו נפרדים היום בעצב ובכאב גדול מאלעד יגודה שהלך מאתנו בטרם עת.

אלעד נולד בעין-שמר לפני 49 שנה, להוריו חנה ויוסי יגודה זכרם לברכה, דור שלישי לסביו חברי הקיבוץ מאשה ויצחק יגודה זכרם לברכה. בן הזקונים, אחיהם הצעיר של דגנית, עידן ולימור.

אלעד גדל בקבוצת "שיבולים" וכילד אהב מאוד בעלי-חיים וטבע. היה אוהב להצטרף לדייגים הוותיקים של הקיבוץ, כדי לדוג במאגרים שבשדות עין-שמר.

במוסד -החינוכי השתייך לקבוצת " פלג-מעיין" ובלט בחוש ההומור שלו ובהופעותיו בחגים ובאירועים שונים.

כמיטב המסורת במשפחת יגודה, התגייס אלעד לחיל-השריון, שם הבינו מהר שהגיע התותחן הטוב ביותר בחטיבה. מח"ט 7 באותם הזמנים ראה את אלעד באחד התרגילים ולקח אותו להיות התותחן האישי שלו. לאחר השחרור חזר אלעד לקיבוץ והצטרף לצוות הרפת. כשהיה בשנת חופש בקיבוץ מחניים, פטרה אמו חנה ממחלה. אלעד היה קשור אליה מאוד ובשנים הבאות הוא מחפש את דרכו – מחליף עבודות, מארגן מסיבות טראנס בטבע, נוסע בעולם... הוא אוסף אליו חברים רבים וקשרים אלו מלווים אותו עד יומו האחרון.

בשנת 2006 מגלה אלעד את עולם הריצה והספורט, הולך ללמוד בווינגיט קורס אימון ריצה, והופך למאמן מבוקש ואהוב. הוא משתתף במרתונים ותחרויות אולטרה –מרתון ומצטיין גם בהם, ואף סוחף את בני משפחתו לאימונים ותחרויות.

בשנת 2008 פוגש אלעד את אילנית בחתונה של חבר והאהבה ניצתת. אלעד מאמץ את יובל, בנה של אילנית מנישואיה הקודמים, אליו מצטרפים בהמשך ילדיהם המשותפים נבו ורומי.

אלעד ממשיך ומתפתח באימון ספורט ורבים הם חניכיו מאז ובהם גם מבוגרים וילדים עם צרכים מיוחדים.

לאורך 20 השנים האחרונות התמודד אלעד בגבורה, באופטימיות ובחיוך גדול עם מחלת הקרוהן והמשיך לנהל חיים מלאים לצידה של המחלה. לפני כארבע שנים מתגלה אצל אלעד מחלת הסרטן, וגם כאן הוא נשאר אופטימי ובטוח שינצח כמו בכל תחרות ריצה למרחקים ארוכים.

אנו משתתפים ביגון ובאבל הכבד עם אילנית, יובל, נבו, רומי וכל המשפחה הגדולה :

דגנית, עידן ולימור, אילן וחנה וכל משפחת יגודה, ועם כל חבריו ואוהביו.

 

אלעד,

אַדְמַת עֵּין-שֶ מֶ ר אֹוסֶפֶת אֹותך הַּיֹום

בְעֶצֶב ובְאַהבָה אֶל חֵּיקָה.

יִמְתְקּו  לְך  רִגְבֵּי עפָרָה.

תנוח על משכבך בשלום!

 

אלעדי

אח יקר ואהוב שלי,

אני מנסה לכתוב אך הדמעות זולגות ותחושה קשה של עצבות, תסכול ואהבה גדולה עוטפת אותי.

כל-כך אהבתי אותך, מהרגע הראשון שבאת לעולם. אני בת 16 ואתה רק נולדת.

היית לי אח ורע במלוא מובן המילה.

ליוויתי אותך לאורך השנים, ראיתי איך אתה גדל ומתפתח. כמה טוב-לב, כמה עוצמה.

תמיד חיוך קטן בזווית פיך, מוכן ומזומן לעזור לכל אחד.

כשנכנסו הריצות לחייך ולחיינו, אתה היית הראשון. אני זוכרת איך סיפרת לי בגאווה שהצלחת לרוץ בפעם הראשונה 800 מטרים, ולאט -לאט ובהתמדה הגיע המרתון הראשון ששינה לי את החיים.

עידן ואני באנו ללוות אותך ונשבינו בקסם. התחלתי להתאמן איתך. הצבת בפני מטרה שנראתה בלתי אפשרית - לרוץ חצי מרתון. לא ויתרת לי גם כשהיה קשה - וצדקת.

הוקסמתי ורבים וטובים כמוני, מיכולת האימון שלך, מהמסירות שלך לכל מתאמן.

כולם אהבו אותך ואני התגאיתי שאתה אח שלי...

לפני ארבע וחצי שנים השתנו חייך כשהתחלת להתמודד עם הסרטן. אתה היית אופטימי ואני ידעתי שיש לך ראש של מרתוניסט שרץ ריצות ארוכות. היית מוכן לכל טיפול ועברת כל-כך הרבה כאלה.

ליוויתי אותך במסע הקשה הזה ונשביתי באופטימיות שלך.

בימים האחרונים לפני מותך, הייתי קרובה אליך, כמה שיותר נגעתי, חיבקתי.

דיברנו ושתקנו וידענו שנינו מה עומד להיות.

סליחה מתוק שלי שלא הצלחתי לשמור עליך.

מבטיחה לשמור על אילנית, יובל, נבו ורומי.

אוהבת כל-כך, דגנית

 

אלעדי

כשאומרים שמו של אדם, מיד עולה דמותו - אלעדי.

זה החיוך, היופי, הטוב שקורן מהעיניים, הלב הרחב.

אריק אינשטיין שר: "כל-כך קשה לכתוב דמעות", אכן כמה קשה...

אלעד, בן-הזקונים של אמא ואבא.

אמא שאהבה את השיר היפה: "אלעד ירד אל הירדן" , החליטה מיד שזה השם - אלעד.

בלי כוונת מכוון גילינו במקרה שאותיות השם אלעד, הן האותיות הראשונות בשמות ארבעת האחים לפי הסדר: אלעד, לימור, עידן, דגנית. הצירוף הזה כאילו ילמד על החיבור והקשר האמיץ שיש בינינו עד היום, ואולי על כך שאלעד היה הגרסה הטובה ביותר של כולנו...

אמא שלנו החליטה שאת חובה ללינה המשותפת, היא כבר שילמה עם שלושת ילדיה הראשונים. היא לא חיכתה להחלטות הקיבוץ, וכל לילה הספה נפתחה בסלון והילד ישן ליד אמא ואבא.

אלעד ילד טבע אמיתי, גדל בקיבוץ וכל מרחב השדות מסביב הוא אושר גדול ואין סופי לאהבתו לטבע. הוא סוחף את אבא באהבתו ז ו, שיוצא איתו לטיולים לתפוס פרפרים, לדוג במאגרים ובים, ללקט פטריות בהרי מענית ועוד. הבית, שאמא דאגה תמיד שיהיה נקי ומסודר למשעי, מתמלא בכלבים, חתולים ודגים, כי מי יכול לעמוד בפני החיוך הזה.

בשיר "אלעד ירד אל הירדן", יש משפט יפה : "אלעד ירקום הקשר בין לבבות", ואכן המון לבבות אסף לו במשך השנים, מהילדות והנעורים והצבא וחייו הבוגרים. הייתה לו היכולת הזאת פשוט להתחבר, להיות אוהב ואהוב כל -כך.

כשאלעד נולד הייתה לי כבר בר-מצווה, ההפרש בגיל בינינו די גדול. זכורות לי תמונות, כשהייתי חוזר לחופשות מהצבא ואלעד היה רץ אלי וקופץ לי לתוך הידיים. איזה כיף של הרגשה זאת היתה. בטח אז כילד, הערצת את אחיך החייל, אבל אני יכול להגיד לך עכשיו, שאני הוא זה שהערצתי אותך - על החברים הרבים שתמיד היו סביבך, על החופש שהיה בך להחליט ולעשות את מה שאתה אוהב ונהנה ממנו.

אחרי מותה של אמא, אלעד חווה משבר שאולי היה טריגר למחלת הקרוהן ממנה סבל שנים רבות, אך אלעד לא נותן לזה לעצור אותו ומגלה את עולם הריצה. הוא מתמקצע בזה במהירות רבה. האופי הווינרי מוביל את אלעד להישגים רבים. ליווינו אותו במרתון הראשון שלו בתל-אביב. הוא לא הסתפק בלסיים וכמובן שהיה מהראשונים בקטגוריה שלו, ומאז זכה בתחרויות רבות.

אלעד מתחיל לאמן קבוצות ריצה. היכולת שלו להתחבר לאנשים גורמת למתאמנים שלו, גם כאלו שלא האמינו שהם יכולים לרוץ - לנסות, להתחיל ולהגיע להישגים. לכל אחד ידע להתייחס ולפרגן בחיוך ואהבה, ויעידו על כך רבים. אלעד אימן גם נערים עם צרכים מיוחדים שאיתם יצר קשרים מיוחדים.

הקמת המשפחה עם אילנית הייתה גולת הכותרת. את יובל אימץ מיד לחיקו באהבה גדולה, ועם לידת הילדים נבו ורומי לא היה מאושר ממנו. אבא מדהים ואוהב שיהיה חסר כל-כך.

אילנית יקרה, אני מבטיח לך שאנחנו אתך בכל הדרך שתהיה מעכשיו.

נלחמתם ביחד במחלה הארורה הזאת וכמה אמיצה וחומלת את. אין כמוך, מעריצים אותך.

אלעדי, סליחה אם לא עשינו מספיק כדי להציל אותך, נלחמת כמו שרק אתה יודע, זאת הייתה ריצת המרתון האחרונה...

אלעדי, עכשיו אתה יכול לנוח מכל הסבל, אמא ואבא ישמרו עליך עכשיו. עידן

 

אלעדי אח יקר שלי,

"הֱיֵּה לִי חָבֵּר, הֱיֵּה לִי אָח..."

כמה המילים האלה משקפות את מה שהיית בשבילי – אח שהוא החבר הכי טוב שלי.

אלעדי, כמה קשה ובלתי נתפס לכתוב לך הספד וכבר הדף רטוב מהדמעות...

ובכל זאת רוצה להגיד לך תודה ולבקש סליחה.

תודה שהיית כל-כך חשוב ומשמעותי בחיים שלי, שתמיד היית שם בשבילי ובשביל הילדים שלי, והיה לך זמן ואוזן קשבת לכל דבר, אם זה אימון או עצה טובה ועזרה בהחלטות, הכל עשית באהבה ובכייף ואנחנו זכינו.

תודה על השיחות היומיות איתך שהיו עבורי הדבר הטוב ביותר וכל-כך יחסרו לי מעכשיו... דיברנו על הכל וצחקנו ביחד על הכל, כמה סיפורים סופרו בהן וכמה חוכמה הייתה בהן. היית תמיד מספר לי על הילדים שלך רומי, נבו ויובל, כמה היית גאה בהם. ואז אני הייתי מספרת לך על הילדים שלי וגם בהם תמיד היית גאה, היו לך עצות טובות עבורי ואני עזרתי במה שיכולתי. וכל השיחות שלנו הסתיימו תמיד במילים "יהיה טוב"...

ועכשיו הלכת ולא טוב...

וסליחה שאולי לא עשינו מספיק ולא הצלחנו לשמור עלייך ולעזור לך להבריא, למרות שכל הזמן ניסינו. התפללתי שיהיה נס ותהיה בריא, והיינו אופטימיים שאתה מנצח וכמה עצוב שלא...

בשבעה באו המון אנשים שסיפרו איך אימנת אותם ואיך עזרת להם, עם הקסם והחיוך שלך, להגשים חלומות ולהגיע להישגים. כמה טוב הבאת לעולם וכמה לא הוגן שהטוב הזה כבר לא איתנו.

אלעדי אחי הקטן והאהוב , תמיד אמרתי לך שאני מעריצה שלך. תמיד הייתי ותמיד אהיה - כי היית השראה עבורי. אח קטן הכי אלוף והכי חזק והכי

חכם והכי גיבור, ואבא מושלם לילדייך ודוד נערץ על הילדים שלי.

כמה כולנו כואבים עכשיו ואתה כל-כך חסר להגיד לי מילות עידוד, שרק אתה יודע להגיד.

תן לי כוחות להמשיך, תשלח לי סימנים ותשמור עלינו מלמעלה.

שלום חבר שלי ואח שלי היקר באדם, אוהבת אותך ומעריצה לעד, לימור

עצוב.

אלעד יגודה בן הזקונים של חנה ויוסי יגודה הלך אתמול מעימנו.

כל-כך צעיר, מלא בשמחה , בעוצמה פנימית ובשקט נפשי.

אהבתי את אלעדי כמו מאות רבות של חברים, משפחה ומתאמנים, שהיו חלק משגרת יומו ב49- השנים של חייו.

אלעדי היה מאמן שנתן השראה לכל אחד מאתנו המתאמנים. עבודה קשה, תזונה נכונה ,

צחוק והומור היו חלק מהתהליך של האימון.

מעשיו וזכויותיו של אלעדי בעולם הזה מילאו אותי שמחה ואושר. עצם הקירבה שלו לסובבים אותו, המבט של הגבר היפה, הצחוק הקבוע על פניו, תמיד שברו מחסומים וההתאהבות בו הייתה מיידית... בחבר הנהדר הזה.

אלעדי הצעיר מארבעת האחים: דגנית חננאל, עידן יגודה ולימור לוי.

תמיד היה נכון לתת עצה טובה, להעניק מידיעותיו המופלאות בתחום הספורט והתזונה.

תמיד-תמיד עם החיוך וההומור שהיו חלק מאישיותו המופלאה.

במשפחת יגודה המורחבת - שבט גדול ומקסים בקיבוץ עין-שמר, בילינו עשרות ומאות מפגשים יחד, עם הרבה אוכל, הומור ונתינה גדולה. מפגשי יום-הולדת, חגים וסתם סיבות למסיבות. חיים שלמים של משפחה קיבוצית, שקשריה המצוינים יצרו רקמה נפלאה של נתינה, אהבה ואושר גדול להיפגש ולהיות ביחד.

בשנים האחרונות אלעדי התמודד בגבורה עם המחלה הארורה והוא לא ויתר לרגע וקיווה תמיד שייצא מזה ויהיה טוב... אופטימיות גדולה שאפיינה את אישיותו הנהדרת.

הוא היה בזוגיות מדהימה וטובה עם אילנית אשתו האהובה, שסעדה אותו עד יומו האחרון.

תכונות הנתינה והאהבה של אלעדי, הפכו את המשפחה למלוכדת וחמה. כולם אהבו את אלעדי.

תהיה נפשו צרורה בצרור החיים, וזכרו יאיר את דרכנו לשנים הרבה.

ואסיים בפסוקים מספר תהילים פרק א':

"אַשְרֵּי הָאִיש אֲשֶר לֹא הָלְַך בַעֲצַת רְשָעִים;

ּובְדֶרֶך חַטָאִים לֹא עָמָד,ובְמֹושַב לֵּצִים לֹא יָשָב...

וְהָיָה כְעֵּץ שָתּול עַל -פַלְגֵּי-מָיִם:

אֲשֶר פִרְיֹו יִתֵּן בְעִתֹו וְעָלֵּהּו לֹא-יִבֹול וְכֹל אֲשֶר יַעֲשֶ היַצְלִיחַ ".

אלעדי, נוח על משכבך בשלום, יהי זכרך ברוך.

אוהבים ועצובים, אילן זהב

 

מפגש ראשון: מאמן חדש בקבוצה עם חיוך נבוך וכובש, ריצה בזווית קצת מוזרה, ו0- אגו. תדריך קצר, מתחילים לרוץ, אתה מדלג בקלילות מהאחוריים לקדמיים וחזרה, מייעץ, מסביר, חונך. תמיד בגובה העיניים, שליטה מדהימה בפרטים, כל שריר, כל גיד, יחס אישי לכל אחת ואחד. שנאתי ואהבתי להתאמן איתך, כי תמיד הצלחת להוציא לי את המיץ ולגרום לי לעשות דברים שלא האמנתי שאוכל. משכת את כולנו לשיאים חדשים, קשוב לצרכים של כל אחד ומתאים לו תוכנית אישית. ותמיד מחייך.

מפגש שני: אימונים לאולטרה. אני הצעתי ואתה ישר הסכמת להצטרף ולהוביל את ההרפתקה הזו. אהבתי את ההתמסרות לשיגעונות והנכונות לטרוף אותם יחד. מקצוען ויסודי בנית לנו תוכנית עם הרבה שעות של חום, זיעה, אבק, שיחות נפש. לילות בלי שינה, אימונים סיזיפיים, שיחות על החיים, על המשפחה, על הילדים. כמה אהבת אותם, כמה היית גאה בכל צעד של רומי ונבו, בכל הישג של יובל. כמה אנרגיות שאבת מאילנית. חוזרים מלילה אינסופי ברמות-מנשה ואתה ישר רץ לעוד טיול איתם, עוד חוויה או אטרקציה משותפת שהם לא ישכחו לעולם.

מפגש שלישי: ניתוח ראשון וטיפולים. אופטימיות, תקווה, וידיעה ברורה שאין בכלל שאלה ואתה יוצא מזה. בין הטיפולים מצליחים לדחוף ריצות מדי פעם. לא משנה כמה אתה חלש, אתה תמיד מוצא איזו עלייה לתת בה ספרינט ולהשאיר אותנו בלי אוויר מקווים שתאט קצת ויהיה לנו סיכוי להשיג אותך. מתקרבים כשאפשר, מתרחקים כשהקורונה מאיימת על המערכת החיסונית שלך וממשיכים לפנטז על המרתון הבא. כל הזמן דימויים מעולם הריצה. כל טיפול הוא עוד ק"מ במרתון, כל אשפוז הוא אינטרוול קשה שמסיימים בלי אוויר ואז מורידים דופק ומתאוששים. אהבתי את האופטימיות האינסופית. תמיד מסתכלים למעלה וקדימה, ומתכננים מה היעד הבא.

מפגש רביעי: מלחמה. כל אחד במלחמה שלו, ואנחנו מבינים שזה מסתבך. המלחמה שלך על החיים מביאה אותך לרגעי שבירה. בכל יציאה אני מנסה לקפוץ אליך, לראות את החיוך שלך ולשאוב ממך עוד כוח. לפעמים אתה לא עונה ואז מסתבר שהיה עוד סיבוך, עוד אשפוז, עוד סבל, אבל אנחנו לא מוותרים ובסוף אתה תמיד עונה ומצליחים להגניב עוד מפגש, ולייצר ביחד עוד תקווה. הדאגה כל הזמן שם, אבל האופטימיות שלך סוחפת וברור שאתה תצא מזה. לכן, כשלא ענית בשבועיים האחרונים, היה לי ברור שזו עוד נפילה קטנה ואתה תקום.

מפגש חמישי: אנחנו פה מסביב לקבר שלך, באנו להיפרד. אני לא יודע איך לסכם אותך אלעד. רצות לי בראש תמונות של החיוך הביישני שלך, של השיחות והריצות, ואני לא מצליח לזכור אם אמרתי לך פעם כמה אני אוהב אותך.

תודה על מי שהיית בשבילי.

ואל תשכח לרשום אותנו למרתון גן-עדן ,2074 יש עכשיו הנחה.

דרור לוין, להבות-חביבה