גצל (רפאל ארליכמן) : מצפון הקיבוץ והלוחם הקנאי לעקרונות התנועה
1901–1955
מתוך קובץ זכרונות | מרה אבנר, ארכיון עין שמר
גצל (רפאל ארליכמן), חבר עין שמר לשעבר, היה אחת הדמויות הבולטות בדור החלוצים ובתנועה הקיבוצית – מחנך, מורה ולוחם רעיוני שראה בעבודתו שליחות רוחנית, מוסרית ולאומית.
הוא נולד בעיירה סטשוב שבפולין, צמח מתוך תנועת הנוער החלוצית ושימש שם מדריך נוער מסור ואיש רוח עצמאי. משם עלה לארץ ישראל כחייל, שליח וחלוץ, והיה ממקימי ומעצביה הראשונים של עין שמר, שם מילא תפקידי הוראה וחינוך רבים – מורה בכיתות א'-ג', מדריך נוער ומרכז מוסד חינוכי.
דמותו של גצל מתוארת על ידי תלמידיו וחבריו כשל אדם שכולו מצפון ותובענות אידיאולוגית: עקשן, מדויק, חסר פשרות – אך גם חם, רגיש ובעל הבנה עמוקה לנפש האדם. הוא שנא כל רפיון מוסרי או עריקה רעיונית, ונאבק בכל לבו למען נאמנות לעקרונות התנועה ולרעיון הקיבוצי.
במקביל היה אדם של רוח – ראה בעבודה לא מטרה בפני עצמה אלא אמצעי לגאולת הנפש ולחיים של דעת, יופי וחופש רוחני. הוא הטיף לכך שהחיים לא יסתכמו בעמל הפיזי, אלא שיכללו גם חיפוש אחר משמעות, למידה, מחקר ואהבת יופי.
מותו הותיר חלל עמוק בלב חברי הקיבוץ ובתלמידיו, שראו בו מורה דרך, דמות אב ומצפון מוסרי.
זכרו נשמר בעין שמר כמי שגידל דורות של חניכים ברוח חלוצית טהורה, ושהיה “אחד מוותיקי המהפכה שלנו” – סמל לדור שביקש לגאול את האדם באמצעות העבודה, התרבות והחינוך.
גצל – האדם העובד, האדם החושב
גצל ראה בעבודה לא רק אמצעי לקיום, אלא דרך חיים – חינוכית ורוחנית כאחת.
הוא היה אחד מאותם אנשים שעמלם היומיומי נבע מהכרה מוסרית עמוקה, לא מהרגל או מנורמה. בעיניו, העבודה לא נועדה רק לייצר תוצרת – אלא לעצב אדם.
הוא דרש מעצמו ומהסובבים אותו לעמול לא לשם העמל, אלא לשם גאולת האדם.
“העבודה היא כיבוש,” כתב, אך הכיבוש הזה לא היה של אדמה בלבד – היה זה כיבוש הרוח: כיבוש האדם את חולשותיו, את עצלותו, את אדישותו. העבודה, בעבורו, הייתה כור מצרף שבו נבחנת מידת אמונתו של האדם בעצמו ובקהילתו.
עם זאת, גצל לא היה קנאי של עבודה לשם עבודה – אלא קנאי של מחשבה ושל משמעות. הוא האמין שהאדם אינו יכול להיבנות רק מן החומר, אלא זקוק גם לזמן של נשימה וחופש. “צרכיו הנפשיים של האדם,” כתב, “אינם יכולים לבוא על סיפוקם על ידי העבודה עצמה.”
בעיניו, החופש שלאחר העבודה לא היה רגע של בטלה אלא של השלמה – הזמן שבו המאמץ הגופני מפנה מקום להעמקה, לקריאה, לשיחה, למוזיקה ולשירה. שם, בשעות הדממה שלאחר יום של עמל, מתמלאת נפשו של האדם.
הוא התנגד נחרצות לניצול האדם בשם היעילות:
“אין לעשות חשבון של אמורטיזציה של החומר האנושי,” הזהיר.
לדעתו, חברה העובדת ללא גבול, משחר ועד ערב, מאבדת את עצמה לדעת – שוכחת את האדם שבעבורו נועדה העבודה. לכן דרש שיום העבודה יהיה מדוד, מאוזן, כזה המאפשר חיים רוחניים ותרבותיים שלמים.
עם זאת, דרש אהבה לעבודה – לא כאידיאל רומנטי אלא כצורך קיומי. מי שאינו אוהב את מלאכתו, אמר, מאבד את “הוויטמינים הנפשיים הדרושים לחיים תקינים”. רק אהבה זו מונעת מהעבודה להפוך לשעבוד.
בעבודתו, כמו בדיבורו, הייתה אהבה חרישית – אהבה שאינה רכה, אך אמיתית ועמוקה, כזו הנמדדת בעקביות, בהתמדה ובנאמנות לערך. לא במקרה ראו בו חבריו ותלמידיו “כוהן על מזבח עבודתו”.
דמותו הצנועה, הקפדנית והנאמנה סימלה את מהות האדם החלוצי. בעבודתו החינוכית לא היה בו שמץ של פוזה: הוא לא ראה בהוראה משלח־יד אלא שליחות. עמד מול תלמידיו לא כדי להורות בלבד, אלא כדי להבעיר בהם את אותה אש פנימית שראה ככוח החיים של האדם.
מי שפגש בו בעין שמר – ברפת, בכיתה או בשבילי המוסד – זוכר מבט חודר ומלא אמונה.
הוא היה מסוג האנשים שמזכירים לשומעיהם כי העבודה, כשהיא נעשית מתוך אמונה, הופכת מתנועה של ידיים לתנועה של רוח.
גצל לא נכנע לעייפות, לא לפשרות ולא לאדישות. גם כשהשנים עשו את שלהן, שמר על אותה נימה של שקט נחוש ובהיר, שלימדה את תלמידיו שאין די בלחיות – צריך להבין על מה חיים ולשם מה עובדים.
גצל היה מאמין גדול באדם. הוא האמין בחופש שבאהבה, בחובה שבעשייה, ובהגשמה שהיא תמיד גם תיקון.
דמותו נצרבה בזיכרון עין שמר לא רק כדמותו של עובד נאמן, אלא כשל אדם מוסרי שבנה קהילה מתוך אחריות – לא בכוח אלא ברוח.
הוא עבד באמונה, אך גם אהב מתוך מחשבה. בכך היה מורה דרך של ממש — למי שבא אחריו, ולמי שעדיין שואל היום מה משמעותה של העבודה ומה תפקידה בחיי האדם.
סמלו של דור ומשמעותו הנצחית
גצל היה אדם של מאבק, שחי במתח מתמיד למען אידיאל “שעצר בקרב לב”.
הוא עמד על “חוד הדיוק” גם בחיים וגם במדע. במותו הרגישו חבריו ותלמידיו כי נתייתמו, וכי דמותו מלווה אותם “צעד צעד בדרך”.
זכרו של גצל נשאר דמות חיה, תוססת ובלתי מתפשרת, המייצגת את הדרישה החלוצית שהייתה כה חיונית לקיום הקיבוץ והתנועה. גם שנים רבות לאחר פטירתו, כאשר חברי קבוצת "אורן" דנו בבעיותיהם, הם חזרו ושאלו:
“התזכיר מה אמר גצל?”
הוא הותיר אחריו דרך, מפעל ועשרות חניכים, וזכרו ממשיך לשמש עמוד תווך מוסרי בלבבות אלו שצמחו בהשפעתו.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!