שיח עין שמר 1978: אידאולוגיה במבחן הזמן

באפריל 1978, שנה לאחר המהפך הפוליטי של 1977, התכנסו בני הדור השני של קיבוץ עין שמר לדיון פומבי, מתועד בעיתונות, שנועד לבחון את עמדותיהם לנוכח מציאות ישראלית משתנה. זה לא היה הדיון הראשון. קדמו לו שיחים לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר מלחמת יום הכיפורים. אולם הדיון של 1978 היה טעון במיוחד, לא רק בשל עליית הליכוד לשלטון, אלא משום שהוא סימן רגע של חשבון נפש עמוק בתוך המחנה הקיבוצי הסוציאליסטי עצמו.

השאלה המרכזית שעמדה אז על הפרק, וראויה להישאל גם היום, היא האם תפיסות העולם של אותם צעירי עין שמר עיצבו את דרכו של הקיבוץ לדורות, או שמא הן משקפות רגע היסטורי תחום, שאינו תואם עוד את המציאות הדמוגרפית, הכלכלית והפוליטית הנוכחית.

המשתתפים בשיח, רפתן, מהנדס, עובד מוסד, מורה ואיש פרדס, לא היו נוער שוליים. הם היו בני ההמשך, עמוד השדרה העתידי של הקיבוץ. אנשים בשנות הבשלות המוקדמות של חייהם, בעשור השלישי והרביעי, המחברים בין אחריות ועשייה יומיומית לבין חיפוש אידאולוגי פעיל. דבריהם שיקפו תחושת חרדה עמוקה. פחד ממלחמה, חשש מפירוק הסולידריות החברתית, ותחושה שהשלטון החדש אינו רק יריב פוליטי אלא איום על עצם הלגיטימיות של הקיבוץ כמודל חברתי.

עם זאת, לא היה זה שיח של פחד בלבד. ניכרה בו אחיזה עיקשת באידאולוגיה מוסרית. חתירה לשלום, ספקנות כלפי שימוש בכוח צבאי, רגישות לעוולות חברתיות וביקורת חריפה על הנהגת תנועת העבודה שנתפסה כקפואה, מתנשאת וחסרת התחדשות. זה היה שמאל שאינו מתכחש לעצמו, אך גם אינו בטוח עוד בדרכו.

על רקע זה בלטה במיוחד התגובה החריפה שהגיעה מעין חרוד. זאב דורסיני, כדמות מרכזית בעין חרוד, מגלם תפיסה אידאולוגית שונה מזו שעלתה משיח עין שמר, ותפיסה זו מאירה באור חד את שאלת איחוד התנועות הקיבוציות. עולמו הערכי, שעוצב דרך עשייה חלוצית רציפה, עבודה יומיומית ושייכות עמוקה למקום ולקהילה, נשען על ודאות, רציפות ונאמנות לדרך שנוסחה כבר בדור המייסדים. מתוך עמדה זו, אידאולוגיה איננה תהליך של בירור מתמיד אלא מציאות חיה שכבר הוכחה במעשה.

מתוך תפיסה זו יצאה תגובתו של דורסיני כנגד השיח שהתנהל בעין שמר. בעוד צעירי עין שמר הציבו סימני שאלה מוסריים ופוליטיים, הוא ביטא ביטחון בצדקת הדרך, זיקה עמוקה לנרטיב ההתיישבותי הלאומי ודחייה של מה שנתפס בעיניו כבלבול מוסרי או כהשפעה חיצונית. זהו ויכוח ישן בין זרמי התנועה הקיבוצית, ויכוח על שאלות יסוד של זכות מול צדק, ביטחון מול מוסר, לאומיות מול אוניברסליות. תגובתו אינה רק פולמוסית, אלא משקפת עולם ערכים שלם שבו הספק נתפס כערעור וההתלבטות כנסיגה מן הדרך.

כאן מתחדדת השאלה העכשווית. האם תפיסות אלו עדיין מתקיימות בקיבוצים של היום, קיבוצים שאין להם עוד תנועה רעיונית חיה וברורה. מאז איחוד התנועות הקיבוציות נוצרה מסגרת ארגונית אחת, אך ללא הכרעה אידאולוגית ברורה. בפועל ניתן לטעון כי תפיסות המזוהות עם השומר הצעיר, דגש על זכויות אדם, שיח ביקורתי ואוניברסליזם, הפכו לדומיננטיות בשיח הקיבוצי והציבורי, גם אם לא תמיד מתוך בחירה מודעת. האיחוד יצר מרחב שבו אידאולוגיות שונות התקיימו זו לצד זו, אך גם טשטשו זו את זו.

האם היה זה איחוד טבעי או מהלך מלאכותי. האם נוצר כאן שמאל קיבוצי חדש, פחות קולקטיבי ופחות כלכלי, ויותר זהותי וערכי.

השמאל של 1978 היה שמאל אידאולוגי, מגובש ובטוח בכוחו לשנות מציאות. השמאל של היום, בקיבוץ ובחברה הישראלית, מפוצל, ספקני ולעיתים מתגונן. הימין של אז היה אופוזיציוני, מונע מתחושת קיפוח. הימין של היום הגמוני, בטוח בעצמו ולעיתים פטור מן הצורך להצדיק את עצמו במונחים מוסריים.

במובן זה, חלק מחששותיהם של צעירי עין שמר אכן התממשו, אך לא תמיד כפי שצפו. אחרים, ובראשם האמונה בכוחו של שיח פנימי ביקורתי כיסוד של חברה בריאה, דווקא נחלשו.

הכתבה משנת 1978 איננה רק מסמך היסטורי. היא מראה. היא מזמינה אותנו לשאול אילו תפיסות קיבעו את דרכנו, אילו השתנו ומדוע. האם אנו פועלים מתוך אידאולוגיה חיה ונושמת, או מתוך הרגל, זהות מדוללת ונוסטלגיה.

ייתכן שהשאלה החשובה ביותר איננה מי צדק אז, אלא האם אנו מוכנים כיום לקיים שיח אידאולוגי אמיתי, נוקב ופתוח, כפי שעשו בני הדור השני של עין שמר, גם במחיר אי־נוחות, ספק וערעור עצמי. שאלה זו מקבלת משנה תוקף לאור השינוי הדמוגרפי המשמעותי המתרחש בעין שמר כיום, עם הצטרפותם של אנשים רבים מן החוץ, הבאים מרקעים, ערכים ותפיסות עולם מגוונות. זו אינה שאלה של עבר בלבד — זו שאלה של הווה ושל עתיד: האם הקיבוץ מסוגל להכיל ריבוי קולות, לנסח מחדש את זהותו, ולהפוך את המפגש בין ותיקים לחדשים להזדמנות לשיח עומק, ולא רק לאתגר ניהולי או חברתי.