אומץ בשטח האפור: יעקב ריפתין מול מסך הברזל
זה היה אומץ מסוג שכמעט ואינו נספר: לא אומץ צבאי, אלא אומץ אזרחי־רעיוני. אומץ לפעול דווקא כשהשיח הרשמי חסום, כשכל מחווה עלולה להתפרש כהתרפסות או כבגידה, וכשהציבוריות בישראל חצויה בין תקווה זהירה לבין פחד עמוק מנזק מדיני. ריפתין ידע היטב שהנסיעה תעורר ביקורת, חשד ולעיתים גם לעג — ובכל זאת נסע.
בעיניו, הפוליטיקה לא הסתיימה בשערי הממסד. הוא האמין שבתקופות של קיפאון, האחריות עוברת לאנשים שמוכנים להיות “סיירים”: לפתוח מגע, לבחון אפשרות, לייצר סדק ראשון גם בלי לדעת אם יהפוך אי־פעם לדלת. זו לא הייתה תמימות. זו הייתה תפיסה מפוכחת של מציאות עולמית קשיחה, שבה דווקא הערוצים הבלתי־רשמיים עשויים לשמר אנושיות, מידע וקשר.
האומץ של יעקב ריפתין נבע גם מן ההבנה שהימנעות מוחלטת משיח היא עצמה עמדה פוליטית — עמדה של קיפאון. מול עולם מקוטב, אידיאולוגי, רווי חשדנות, הוא בחר באומץ הלא־נוח: להיות שם, לדבר, להקשיב, ולהסתכן בכך שלא יבינו אותו לא במוסקבה ולא בבית.
במבט לאחור, ייתכן שהנסיעה לא שינתה את מהלך ההיסטוריה. אבל היא סימנה גבול מוסרי ברור: גם בעידן של מלחמה קרה, חרמות וניכור, יש מי שמאמינים שתפקידם של בני אדם הוא לא רק להתבצר, אלא גם לנסות — ביודעין — לפתוח סדק.
בתמונה משמאל: כתבה השבוע בקבוץ, 1971
למטה: על הבמה (מימין לשמאל): צבי לוריא, יעקב (קובה) ריפתין, יעקב חזן, מאיר יערי, מייטק זילברטל, מרדכי בנטוב, ישראל (יולק) ברזילי
- תורם הצילום: ארכיון השומר הצעיר יד יערי
- תאריך הצילום: 1948
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!