הסיפור שמאחורי מפעלי ההנצחה בעין שמר

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל של שנת תש"ן (1990), נחשף בעלון הקיבוץ סיפורם המרתק של מפעלי ההנצחה המקומיים – חדר ההנצחה שנפתח ב"בית האבן המפואר" ופרויקט "בית הבנים". מאחורי קירות האבן והברזל מסתתר לא רק רצון להנציח את הנופלים, אלא גם סיפור של שילוב אמנותי נדיר, קשיים טכניים והתגייסות קהילתית.

חדר ההנצחה בעין שמר תוכנן על ידי האדריכל אלישע חיימוביץ, כחלק מהתכנון הכללי של "חצר ראשונים". חיימוביץ קבע את המסגרת: חלוקה פנימית, שילוב צלליות של חלוצים, שימוש ניכר בברזל ושילוב שיר של נתן אלתרמן. אך מי שיצק חיים למסגרת הזו היה אמן הברזל "חופי", שקיבל חופש אמנותי מלא.

חופי חילק את החלל לשלוש קטגוריות מרכזיות, שכל אחת מהן טומנת בחובה סמליות עמוקה:

במקביל לחדר ההנצחה, מספר העלון את סיפורו של "בית הבנים". במגילת היסוד של המבנה הוגדרו שלוש מטרות: אולם ספורט לפעילות חינוכית, אולם אירועים חברתיים, והמטרה הראשונה והחשובה מכולן – הנצחת הבנים שנפלו.

למרבה הפלא, בעוד הפעילות החברתית והספורטיבית פרחה, מטרת ההנצחה לא התקיימה במשך זמן רב.

הדחיפה להשלמת המלאכה הגיעה מצידם של יהודית ועוזי סגולי, שתרמו 18,000 ש"ח מעיזבונה של מאיה ז"ל ופנו למזכירות הקיבוץ. בעקבות זאת, החליטו המזכירות וצוות התכנון, בהובלת עמרי בן-אברהם שעיצב את הקיר, לבנות קיר זיכרון שירכז את שמות כל הנופלים בפתח המבנה, כאשר העבודה כולה תוכננה להתבצע בהתנדבות על ידי החברים

לצד ההצלחות, חושף העלון גם אנקדוטה מקומית מתסכלת: בנייתו של תבליט מיוחד על הקיר המערבי החיצוני, שעוצב אף הוא על ידי צילה.

למרות תרומה של 500 דולר, הביצוע נמסר לידיו של אדם שלא היה מומחה בתחום.

התוצאה הייתה עגומה: הקיר התקלקל, המרצפות התפרקו ונפלו, והאדם המבצע נעלם.

נכון לכתיבת העלון בשנת 1990, במשך כשש שנים עמדו הפיגומים יתומים והתבליט נותר כפצע פתוח בלב הפרויקט המושקע.

לסיכום, מדובר על תמונה מרגשת של קהילה המחפשת דרכים מוחשיות, אמנותיות ופונקציונליות לזכור את מתיה. משילוב ענפי גפן וחוטי תיל בברזל קר, ועד להקמת אולם שישמש גם את החיים וגם את המתים – עין שמר יצרה מודל הנצחה שבו הזיכרון אינו מופרד מן החיים, אלא ממשיך לפעום בתוכם.