מסעותיי אל מחוזות החיך | מתוך ספרו של רפי שפירא

מה היה בי, בנער הרך בן השתיים-עשרה, שכה הרתיע את "הגדולים"? כה חסרי יוזמה ומעש היו, כמעט נואשים, או שמא לא הייתה זו אלא ראיית העולם הדוקטורינרית הגורסת את כולנו במגרסה אחת ואינה מותירה גומחות לאחר? ואולי זו אותה נמיכות קומה והתבטלות עצמית שהותירה כל דילמה בכל נושא ל"גדולי התורה"?

מכל השאלות האלה והיעדר תשובות בזמן אמת, יצאתי נפסד. עולם המבוגרים לא הוכשר ל"עכל" אחד כמוני, ולצורך מירוק מצפונו, נתלה איש איש באילן זולתו ה"מלומד" (בנושאי חינוך - מילק, בנושא ערכים - מאיר). היה זה בקיץ 55 כשהוטלנו באחת אל עולם המבוגרים, לסייע בעבודות עונתיות ולהרוויח את פת לחמנו. לא הייתה עבודה שלא כיבדה את בעליה – כלומר, אותנו – עולי הימים. עצמותיי עודן מזמרות את "שירת העשבים" אותם ניכשנו, את הסלק ששתלנו ואת הכותנה שדיללנו. שדרתי מיוסרת עדיין משדרת גלי קול התפוקקות ממעמס גרירת מזחלות תפוחי האדמה ונשיאת מאות טונות של נשירים וחוטרי בננות. אין רגב שלא חווה את כפות ידיי שחוקות העור מאיסוף הבצל.

לצדן של העבודות המפרכות תפסו מקום של כבוד המהלכות עלינו שעמום נורא, כאלה העוצרות את השעון מלכת ומביאות את תודעתך אל סף התהום. ה"גדולים", כבדי הסבר, מהפכי הפירמידה, סיגלו לעצמם את הסגפנות כמדד להגשמת החזון הציוני-סוציאליסטי, שאותו הם התעקשו להנחיל גם לנו.

גזירה ראשונה במעלה הייתה: "אין משיחין ואין מזמרין בשעות העבודה". לא ילד כמותי (ובהמשך גם לא כנער ובוגר) מסוגל לעמוד בפני גזירה שכזו. דילול תפוחי עץ ושזיפים – מי היה מאמין – הייתה עבודה כזו. צקצוק קולה של המבצרה, חום גדול עומד באוויר, עתים גם הברחש מצטרף אל הריק הזה, ומלמטה ה"משגיח", איש "משמרות הצניעות". בוחן את הספקנו ודואג לנצירת לשוננו.

שניים היינו, גדי ואני, שלא עמדנו בגזירה וסומנו על ידי מעבידינו כ"עצלנים ריקים ופוחזים שכל תכליתם היה להג, קש וגבבא". בעודנו מגיעים לרחבת הסנדלרייה עם בוקר צונן ומטולל, כדי לעלות על הפלטפורמה לעבודת הבציר בטרם יכה הברחש, היה ניגש אלי מרקמן, איש שנון שדעתו בימים כתקנם בדוחה עליו, וללא גינונים וכחכוחי היסוס פנה אלי בזו הלשון: "רפי'לה, תרד כבר עכשיו, חבל על הדרך הארוכה בחזרה הביתה ברגל, הרי ברור שפיך לא ייסגר לרגע". בקי ומנוסה בהלבנת פנים ממין זו הייתי יורד ומזדחל חזרה הביתה, טרף לגערות המחנכים ולסימון מינוס בסידור העבודה. "חדר ההורים" קיבל את זה קשה מכולם: "מה קורה פה בדרך-כלל? (מטבע לשון שגור בפי גולי פולין), שכחו מה זה חינוך לעבודה?, היה אבי העמלן מכל אדם שואל במרירות.

וכך, למוד ניסיון סכירת לשון וגרון, השלכתי יהבי על ענף "אינטימי" יותר, מקום בו אהיה שרוי עם עצמי בלא שלהגי יזיח את דעת הרבים מעמלם, הצאן. היה זה המקום שהילך על כולנו קסם עוד משחרית ילדותנו. שוב העדר, ערב ערב מהמרעה, מיון הכבשים לחצרות השונות על פי צבעו של הכתם המשוח בגבן, פעייתן והמיית הטלאים, הליחוך הקולני של החציר והתערובת, צליל קילוח החלב החם אל תוך הדלי, והמרתקת מכולן: עונת ההרבעות. "איילי המודיעין" שולחו ברטט נחיריים ושפה עליונה מורמת אל הרחלות ה"דורשות", ראשם נטוי למעלה, בוטשים מעט ומאבקים את סביבתם, והופ! מתרוממים על אחוריהם. לביש-מזלם הקדימו הנוקדים לחגור סינר גומי עבה על חלציהם. מפה הועברו הרחלות הנכזבות אל האיילים המובחרים, נקשרו אל העול, וזכו להתעבר כהלכה.

טוויתי לי חלום: אחלוב וארעה לבדי את הרחלות, חופשי לזעוק, להשיח ולשיר כלבבי, ואחת לזמן מה גם אזכה בצלי טוב שנרדה מסיריה של רחל'קה, רעיית הנוקד מספר אחד, יצחק גורפינקל. במהלך שנה-שנתיים חזיתי בחבריי הרבים חולפים על פניי וזוכים לגעת בחלום, וגם בכאלו מהכיתות הנמוכות מאתנו, בעוד אני ממתין עם חלומי. תמימותי גרמה לי להמשיך להחזיק בחלום זמן רב, עד כי פקעה גם היא. דרשתי הסברים מיעקב המחנך, וזה חזר אלי תוך לישת כתפי, כמנהגו, ואמר: "יצחק חושש לקבל אותך."

"אבל למה?" שאלתי, פגוע ונשנק.

"מרקמן הזהיר אותו מפניך, שאינך עובד, רק מדבר," חתם את דבריו ונפנה לדרכו.

"זה לא כוחות", קבלתי באוזני הוריי, שהיו חסרי אונים כמותי ממש, נוכח ה"קונספירציה" שנערכה נגד ילד יחף ונידף כעלה ברוח.

"נו מה יהיה אתך?" שאל יעצק, "הרי צריך לעבוד איפשהו! גש מחר למנחם בפרדס, יש לו עבודה דחופה".

וכך, ביום שרבי של אוגוסט, במחנק ובלחות דביקה מצאתי את עצמי תחת עצי הלימון, חופת העצים הדוקרניות נמוכה ומשפיפה את קומתו של מנחם ושלי, הקטן.

לקט וקטיף יבול לימון קיצי הנמכר במחירים גבוהים ל"מעכרים". נהרות הזיעה ועקת הנשימה לא ריפו את נחישותי שלא לפגר אחר הטייפון ההוא, הקרוי מנחם. ולפתע (כפי שנהוג אצל טייפונים), שככה הסערה: "ננוח", היה אומר מנחם, תחת שדרת הברושים, באזור צונן המפולש לרוח, נוטל היה מעבידי החרוץ את קנקן התה מארוחת הבוקר, מערה את תוכנו אל המכסה, מגישו לי. נכבשתי מאז למשקה הוא, המתוק-מתוק. משהוסרה הנשימה ונקרשה הזיעה, ולא לפני הצצה חטופה בשעון הכיס החבוי בקופסת סוכריות חמוצות, נוטל היה מנחמי אולר מתרמיל הבד (תו היכר לכל נוטע ופרדסן) ועמו תפוז טבורי מפריחה מאוחרת. קליפת התפוז הייתה משתלשלת לוליינית בשלמותה מתוך כף ידו, מענגת את נחיריי בריח משמניה. אולרו של מנחם פורס רוחבית את הציפה העסיסית חמצמצה, מגיש אחת לפי ואחת לפיו. אולי זה יישמע רומנטי והזוי, אך ממחוות קטנות וניצוצות אנושיים כאלו נולדות ונוצקים ערים. כך נולדה אהבתי הגדולה והמתמשכת לפרדס ולמנחם.