לפני המון המון שנים בהיותי בן חמש עשרה. החלטתי לפרוש מהקריירה הדיפלומטית של הוריי. חיפשנו בית לפליטי משרד החוץ. בנות הדוד שלי ואני שכרנו בית ברחביה. היו שם המון ספרים. כל מה שאפשר היה לקרוא בעברית על ספרות כללית. אני ממש טבעתי. זה היה ביתו של עמוס עוז. אביו שלימד ספרות כללית גלה מרצון לאנגליה ועמוס הלך לחולדה.
דוב סדן סיפר שבחדרו של עמוס היה שלט "עמוס קלוזנר- סופר" שעמוס היה אז בן שמונה. אני התגוררתי בחדרו של עמוס ולא מצאתי את השלט. אך מאחורי הדלת מצאתי גיליונות של עיתון בית הספר, עיתון קיר שהוא ערך וכתב. כנראה שהיה אז בן עשר. מטעמים מובנים הערצתי את הילד שהיה צעיר ממני בשנה על שהלך לחולדה ולא נסע לאנגליה. לא ידעתי את כל הרקע. הערכתי את ההכרעה. אמרתי אז לעצמי שהוא בוודאי היה מבין מה אני עושה בגלות מהוריי בירושלים.

הכרתי אותו כמדריך ילדי חולדה. שמעתי אותו מדבר. כבר ידעתי: הוא נואם נהדר. הוא נחשב להבטחה הגדולה של הגורדוניסטים לשעבר. איש חולדה. ככזה פגשתי אותו בשיחה עם בן גוריון. אני זוכר שטען כלפי בן גוריון איך זה יכול להיות שנותנים לעולים מפולין תנאים טובים יותר מאשר לעולים מארצות ערב. ככזה גם פגשתי אותו בשיחה סוערת של צעירי האיחוד עם בן גוריון על פרשת לבון.

למדנו יחד באוניברסיטה פרופסור נתן רוטנשטרייך, ישראל טל, משה'לה טבנקין התהלכו יחד עמו באוניברסיטה. נתן רוטנשטרייך המורה של כולנו האמין בו. אני לא יכולתי להצטרף לחבורה - הם נראו לי חכמים. שוב נפגשנו בתקופת 'שיח לוחמים' ו'שדמות'. היו שם אברהם שפירא, יריב בן אהרון ועוד רבים. כשתרגמו את שיח לוחמים לאנגלית פגש עמוס את הסוכנת הספרותית שהביאה אותו אל קוראי העולם.

עמוס קיבל חדר בקיבוץ לכתוב בו את יצירותיו המופלאות. "זה חדר של חברים וותיקים שנפטרו וחברים לא רוצים לגור בבית של מתים. כך נתנו לי את המקום. כאן אני כותב. על הארון מונחים תרגומים של ספריי לשפות שונות הם מעמידים אותי במבחן: אני מתבונן בהם כעשר דקות ואחר כך עסוק בהחלמה מהמגלומניה".

כשראה שאני עוסק באנשי העלייה השנייה הזהיר אותי. "הם יכשפו אותך". "לי אין מה שיש לך", עניתי לו, "אני לא יכול לברוא אנשים. לדבר את מה שהם מדברים. אני לא סופר. אני מתרגם את עולמם. "תזהר פן יחטפו אותך" התעקש באזהרתו.

כשמשפחתו של עמוס עזבה את חולדה לערד חשתי מרחוק קרבת לב מיוחדת. הם עזבו את הקיבוץ בין השאר בגלל האוויר של ערד. שבו אליי ימי האסטמה שלי בימי נעוריי. נזכרתי בקונפליקט בין האסטמה והחלום - הקונפליקט שכמעט גרש אותי מהקיבוץ.

גם כשהוא כבר לא היה בקיבוץ עמוס חלם לא רק על חולדה אלא גם על המורה שלה על אהרון דוד גורדון והוא היה מוקד שיחותינו. אני יודע שהוא היה מאוהב בברדיצ'בסקי המורד, כותב האגדה מחדש אך תמיד נעגן בגורדון המאמין ביחיד וביחד.

לקראת האיחוד בין איחוד הקבוצות והקיבוצים והקיבוץ המאוחד ב1981 ישבנו שנינו לכתוב את תקוותנו הפרועה. אני התרגשתי והוא כתב. הוא ציפה לקיבוץ הליברלי. בשיחתנו האחרונה אמר לי: "אני אוהב את הקיבוץ של היום יותר מאשר את הקיבוץ של פעם". הוא האמין בחירות והאמין כי היום הקיבוץ יכול להעניק יותר חירות.

לפני כחמש שנים ביקש ממני סיור בעמק הירדן. עם הנכדים. ביקש להיפגש עם אלו שלקחו אותי בכשף דרכם. ראיתי אותו גאה במשפחתו ובדרך בה הלכו. זה היה ספר חייו שחייך לו. אהבה פשוטה והערצה למי שהאמין כי יצליח במה שהוא ביקש לעצמו ולחברה הישראלית

אני זוכר תמיד את דברי חברי הנרי ניר שטען כי הספדים של מנהיגים תמיד מגלים את מה שהם רוצים לעשות. מכיוון שאינני מנהיג נדמה לי שבדבריי אלו לזכרו טמונים כמה משאיפותיי בעבר וציפיותיי שלזכרו של עמוס יקומו עוד ועוד יוצרים שיעזו להיאבק על התקווה.