דקל אידלה
ה' תמוז תרע"א - ל' תשרי תש"ע
1/7/1911 - 18/10/2009
א ח ר ו נ ת ה ו ו ת י ק ו ת
אידלה נפטרה בשיבה טובה. היא יצקה את דמותה החזקה בשלושת ילדיה, חמישה עשר נכדיה וארבעה עשר ניניה.
אחרונת הוותיקות בעין שמר. אני מרגיש מעין חרדת קודש, מעין "של נעליך" כשאני חושב על הדור הזה.
אנו חייבים להם חוב של אהבה וכבוד שאולי לעולם לא נוכל לפרוע. הם ביצעו בגופם את המהפכה הגדולה, הם דור הר סיני, דור המיפלאור, דור המדבר שהגיע לארץ שוממה אוכלת יושביה – ויכלו לה.
אידלה חצתה את המאה כולה - 98 שנים, על כל אורותיה וצלליה. קשה לנו לתפוס את התהפוכות שעברה בחייה.
היא נולדה ב- 1911,בעיירה, על גבול רוסיה ליטא, "עיירה קטנה, מרוחקת ממסילת הברזל ומדרך המלך, סוסים, מזחלות, לא מכוניות, לא מדרכות, לא חשמל, על ראיונוע אפילו לא שמעו – ובכל זאת סיפרה תמיד על עיירתה כעל חלקת אלוהים אידילית: מסביב יערות, נחל זורם לאורכה.
ובתוך כל זה השומר הצעיר, הכשרה ועלייה עם כל אנשי "בדרך".
כשהגיעו ארצה רצו להקים קיבוץ משלהם. שלחו משלחת למאיר יערי, שהעיף אותם מכל המדרגות וצעק: "קומט א' קעקער און מעכט פלעקר" – "בא קקר ועושה רעש"...
וכך השלימו את הזקנים בעין שמר.
כולם השתדלו מאוד ללמוד ערבית. זה היה הטרנד. גם אידלה הצליחה ללמוד כמה מלים. אני זוכר כילד איך הכלבים הפשוטים "וואדי" ו"מרי" אמו הצולעת – שנפצעה בקרב גבורה מול התנים – גם בין החיות והבהמות היו "מעמדות", הכלב "הייק", למשל, של שומר השדות קיבל יום יום מנת בשר הגונה – אבל וואדי ומרי היו באים למטבח ללקט שאריות, ואידלה הייתה מגרשת אותם בצעקה: "כיף חאלק מפה!".
היא הייתה אשה חזקה, חרוצה ומסורה לעבודה, מהחיילים הפשוטים והנאמנים של המהפכה הציונית. מזל שלא כולם היו פה גנרלים. שלא כמו "השלאכטה הפולנית", שרבים מהם תיקנו את העולם מ... תל אביב – היא לא דיברה פוליטיקלי-קורקט, אלא היתה ישירה ואמרה מה שהיא חושבת. פיה ולבה היו שווים.
חייה לא היו קלים. היא איבדה בן. עשרים שנה היתה אלמנה. כל משפחתה, הוריה ואחיה נשמדו בשואה – והיא הציבה מצבה לזכרם ובקשה להיקבר לידם.
וכך היא מתארת את לידתו של רמי ז"ל ב- 1942:
"בערב צבי הוביל אותי במשאית לבילינסון. צבי נסע הביתה. אבל עדיין לא הגיעה שעת הלידה והמיילדת אמרה שאין מיטה פנויה ושאסע הביתה. לא היה לי כסף. ישבתי שעות על ספסל במסדרון.
לאחר הלידה אף אחד לא בא לבקר אצלי. צבי היה נהג משאית ולא היה לו זמן. יום אחד הוא הגיע עם תיק כבד; מרכזת ועדת הבריאות שלחה לי תפוחי עץ... רקובים.
חזרתי הביתה לבדי עם רמי באוטובוס".
חייה, כמו חיי הרבה חברות בקיבוץ, לא היו קלים. חיי הקיבוץ הקשו על הנשים. רבות מהן צברו מרירות של החמצה.
פעם רצתה לעזוב את הקיבוץ – וצבי לא הסכים.
בבית דורות אידלה לקחה על עצמה תפקיד מיוחד: היא שתלה גינת פרחים בכניסה שהכניסה לחיי דייריו ומבקריו אור וצבע.
בשנים האחרונות ראינו אותה הולכת עם עגלתה, לא מוותרת על החיים עד יומה האחרון.
שמעתי שבישיבה של מעלה, בגן ההוא, חסר גנן, אז הבוס הגדול נזכר באידלה החרוצה שלנו וקרא לה שתגדל שם פרחים "יפים כמו בעין שמר". אבל מי יחליף אותה בישיבה של מטה?
זכית לגדל פרחים של משפחה גדולה שסעדה אותך, נכדים ונינים, לראות ארץ יפה וקיבוץ גדול. היי צרורה בצרור חיינו.
ע ל י
א מ א ,
בשנה אחרונה החל תהליך שצבר וצבר את תאוצתו.
ואז החל הויתור.
מה קדם למה?
תהליכי חשיבה שהחלו אובדים?
או הוויתור על העקשנות לעמוד על שתי רגליים וללכת ולהגיע??
סוף ידוע מראש.
תהיות שלנו, המשפחה, על טעם החיים.
מזה חודשים שעוברים במוחי קטעי משפטים של סוף ופרידה.
קטעי מראות מעבר רחוק, ובטח עוד רבים הקטעים שאיפשהו נמוגו גם מזיכרוני.
מול עיני אני רואה אותך:
צוק
רוחות מנשבות
אבנים – מהן גסות, מהן עדינות
שביל מתפתל
פשטות
הצוק – איתן מול רוחות הזמן, למרות בקיעים ובלייה
ויום אחד – זקוף נשאר, אבל ניתק ונופל
באה מנוחה ליגע
מרגוע לעמל.
לילה חיוור משתרע
על שדות עמק יזרעאל.
טל מלמטה ולבנה מעל...
שיר העמק –
את השיר הזה לימדת אותי אי שם בילדותי, אני בת הזקונים שלך, שמתלווה אליך יותר מ- 57 שנים.
ועכשיו – ביום הולדתך ה- 98 – הגוף והנפש אמרו – "די, עייפנו!"
בהיותך בת 95 – מתניידת במרץ ועקשנות האופייניים לך, עוד העזנו לסיים מצגת ליום ההולדת בהקראת השיר ששרה חוה אלברשטיין – נשים רוקדות:
"בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
עם הנכדים והנינים
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד...
גם אם בלב ישנה טיפונת עצב
ברגליים עוד שמור הקצב".
את אמא, כל כך מאופיינת:
- במיעוט בביטויים של רגשות ודיבורים – כמו עצב, שמחה, התלבטויות ומהות החיים.
- בהרבה ענייניות בשיחה.
- במסירות לאין קץ שאפיינה אותך ביחסים עם אבא.
- בדאגנות רבה – כמו תרנגולת המכרכרת סביב אפרוחיה, כמו נמרה העומדת על זכות צאצאיה.
- "סבתא טורבו" – כמו שכינו אותך בנותיי.
- מעט בדלי סיפורים מעברך הרחוק וכשניסיתי כבר לשאול יותר – הזיכרון כבר החל בוגד בך והעבר נראה עוד יותר עמום ובלתי ידוע.
- כמה שנאת לקבל מתנות, עד כדי כך שלא ידעת מה לעשות בהן.
- כמה רצית לתת ולתת.
את –
עקשנית ולוחמת על עצמאות וכבודה של העצמאות בביטויים הקטנים של החיים, שבשנים האחרונות היו קימה מהמיטה, רחצה, הליכה לבית הקברות, השקיית הצמחים בגינת בית דורות.
עם עקשנים לא קל, אבל אין דרך אלא ללמוד לכבד את רצונם.
זאת למדתי אני ולמדו אחרים סביבך.
גם כשנפלת קמת ועמדת על הרגליים:
אחרי מותו של אבא
אחרי מותו של רמי
אחרי הנפילה שכמעט לקחה ממך את העצמאות.
אמא –
תמיד מיעטת לדבר על העבר והמשפחה בפולין.
נבע מזה הרבה כאב, וגם אנחנו לא תמיד רצינו לשמוע
לא היה לך קל עם ההיסטוריה, עם המשפחה שהייתה ואיננה.
לוח האבן הזה, שליד קברך –
זיכרון למשפחתך שנספתה בשואה.
זיכרון משפחתך שהייתה.
זו הייתה התעקשות אישית שלך מול כולם – משפחה ומוסדות.
שמרת עליו על מנת שיום אחד יונח על קברך.
אני רוצה לסגור מעגל ולהקריא מתוך דבריך בספר הזיכרון של העיירה איביניץ, מפלך מינסק:
העיירה איוועניץ, שבה נולדתי ובה ביליתי את מיטב שנותיי, שנות הילדות והנעורים – חרותה עמוק בזיכרוני, עדיין היא ניצבת לעיני על אנשיה, רחובותיה וסמטאותיה ועל בתיה הנמוכים.
...
עד מלחמת העולם הראשונה היתה עיירתי תחת שלטון הרוסים ונחשבה כעיירה מתקדמת. היה בה בית ספר רוסי עירוני שבו למד הנוער היהודי. גם בני דודי למדו בו ואף אחי הגדול, יוסף, עוד הספיק לסיים בו את חוק לימודים.
...
משפחתנו, משפחת סירוטקין, היתה מן המשפחות הענפות בעיירה. גרנו בכיכר השוק. אבא, ר' אייזיק, יהודי אדוק ובר אוריון היה מתפלל בבית הכנסת שלוש פעמים ביום ומדי שובו מהתפילה היה יושב ליד השולחן ומוסיף לעיין בספר.
לפני עלותי ארצה, בתחילת שנות השלושים, רציתי להשתלם בשפה העברית ואבא היה יושב אתי שעות רבות ובסבלנות אין קץ היה מתקן את שגיאותיי.
אמנו דינה הייתה אם יהודיה טיפוסית וכל חייה היו קודש לילדיה. לעולם לא אשכח את הפרידה ממנה לפני עלותי ארצה ואת היגון שנשקף מעיניה הלחות מדמע...
אחי הבכור, יוסף, נשא בעול הפרנסה של המשפחה.
אחי אברהם, התחתן בגיל צעיר והקים לו משפחה יפה.
הוא ואחי פישקע היו חברים בהחלוץ וחלמו לעלות ארצה.
אחי הצעיר פישקע, היה פרטיזן ונפל ביערות נליבוקי בקרב עם ההיטלריסטים.
אחותי הצעירה מלכה הייתה יפת תואר וכשרונית. הייתה חברת שהשומר הצעיר ושמשה כמדריכה ומחנכת למופת. ב 30.7.1939 הודיעה לי במכתב שאישרו אותה לעליה ושבקרוב נתראה פה בארץ. לגודל צערי ולמרבה כאבי, פרצה המלחמה, רוצחי היטלר הגיעי לעיירתי, רצחו את מלכה'לה אחותי ואת כל משפחתי ורק אני נשארתי, היחידה מכל משפחתי.
יהיו דברי אלה מצבה על קבריהם שאין איש יודע היכן הם.
ב י ת א ב א
איידלה סרוטקין-דקל/קיבוץ עין שמר
אמא,
זה היה צל שהעיב עליך לאורך כל השנים, יחד עם חיים מלאי עשייה – משפחה רב דורית וחברה קיבוצית.
ב-13 השנים האחרונות בית דורות היה הבית שלך.
המשימה הייתה לא קלה – לצוות ולך.
אני רוצה לומר לכם אנשי בית דורות – תודה.
ולך אמא –
נוחי בשלום.
ר ו ת י
אידלה נפטרה בשיבה טובה. היא יצקה את דמותה החזקה בשלושת ילדיה, חמישה עשר נכדיה וארבעה עשר ניניה.
אחרונת הוותיקות בעין שמר. אני מרגיש מעין חרדת קודש, מעין "של נעליך" כשאני חושב על הדור הזה.
אנו חייבים להם חוב של אהבה וכבוד שאולי לעולם לא נוכל לפרוע. הם ביצעו בגופם את המהפכה הגדולה, הם דור הר סיני, דור המיפלאור, דור המדבר שהגיע לארץ שוממה אוכלת יושביה – ויכלו לה.
אידלה חצתה את המאה כולה - 98 שנים, על כל אורותיה וצלליה. קשה לנו לתפוס את התהפוכות שעברה בחייה.
היא נולדה ב- 1911,בעיירה, על גבול רוסיה ליטא, "עיירה קטנה, מרוחקת ממסילת הברזל ומדרך המלך, סוסים, מזחלות, לא מכוניות, לא מדרכות, לא חשמל, על ראיונוע אפילו לא שמעו – ובכל זאת סיפרה תמיד על עיירתה כעל חלקת אלוהים אידילית: מסביב יערות, נחל זורם לאורכה.
ובתוך כל זה השומר הצעיר, הכשרה ועלייה עם כל אנשי "בדרך".
כשהגיעו ארצה רצו להקים קיבוץ משלהם. שלחו משלחת למאיר יערי, שהעיף אותם מכל המדרגות וצעק: "קומט א' קעקער און מעכט פלעקר" – "בא קקר ועושה רעש"...
וכך השלימו את הזקנים בעין שמר.
כולם השתדלו מאוד ללמוד ערבית. זה היה הטרנד. גם אידלה הצליחה ללמוד כמה מלים. אני זוכר כילד איך הכלבים הפשוטים "וואדי" ו"מרי" אמו הצולעת – שנפצעה בקרב גבורה מול התנים – גם בין החיות והבהמות היו "מעמדות", הכלב "הייק", למשל, של שומר השדות קיבל יום יום מנת בשר הגונה – אבל וואדי ומרי היו באים למטבח ללקט שאריות, ואידלה הייתה מגרשת אותם בצעקה: "כיף חאלק מפה!".
היא הייתה אשה חזקה, חרוצה ומסורה לעבודה, מהחיילים הפשוטים והנאמנים של המהפכה הציונית. מזל שלא כולם היו פה גנרלים. שלא כמו "השלאכטה הפולנית", שרבים מהם תיקנו את העולם מ... תל אביב – היא לא דיברה פוליטיקלי-קורקט, אלא היתה ישירה ואמרה מה שהיא חושבת. פיה ולבה היו שווים.
חייה לא היו קלים. היא איבדה בן. עשרים שנה היתה אלמנה. כל משפחתה, הוריה ואחיה נשמדו בשואה – והיא הציבה מצבה לזכרם ובקשה להיקבר לידם.
וכך היא מתארת את לידתו של רמי ז"ל ב- 1942:
"בערב צבי הוביל אותי במשאית לבילינסון. צבי נסע הביתה. אבל עדיין לא הגיעה שעת הלידה והמיילדת אמרה שאין מיטה פנויה ושאסע הביתה. לא היה לי כסף. ישבתי שעות על ספסל במסדרון.
לאחר הלידה אף אחד לא בא לבקר אצלי. צבי היה נהג משאית ולא היה לו זמן. יום אחד הוא הגיע עם תיק כבד; מרכזת ועדת הבריאות שלחה לי תפוחי עץ... רקובים.
חזרתי הביתה לבדי עם רמי באוטובוס".
חייה, כמו חיי הרבה חברות בקיבוץ, לא היו קלים. חיי הקיבוץ הקשו על הנשים. רבות מהן צברו מרירות של החמצה.
פעם רצתה לעזוב את הקיבוץ – וצבי לא הסכים.
בבית דורות אידלה לקחה על עצמה תפקיד מיוחד: היא שתלה גינת פרחים בכניסה שהכניסה לחיי דייריו ומבקריו אור וצבע.
בשנים האחרונות ראינו אותה הולכת עם עגלתה, לא מוותרת על החיים עד יומה האחרון.
שמעתי שבישיבה של מעלה, בגן ההוא, חסר גנן, אז הבוס הגדול נזכר באידלה החרוצה שלנו וקרא לה שתגדל שם פרחים "יפים כמו בעין שמר". אבל מי יחליף אותה בישיבה של מטה?
זכית לגדל פרחים של משפחה גדולה שסעדה אותך, נכדים ונינים, לראות ארץ יפה וקיבוץ גדול. היי צרורה בצרור חיינו.
ע ל י
א מ א ,
בשנה אחרונה החל תהליך שצבר וצבר את תאוצתו.
ואז החל הויתור.
מה קדם למה?
תהליכי חשיבה שהחלו אובדים?
או הוויתור על העקשנות לעמוד על שתי רגליים וללכת ולהגיע??
סוף ידוע מראש.
תהיות שלנו, המשפחה, על טעם החיים.
מזה חודשים שעוברים במוחי קטעי משפטים של סוף ופרידה.
קטעי מראות מעבר רחוק, ובטח עוד רבים הקטעים שאיפשהו נמוגו גם מזיכרוני.
מול עיני אני רואה אותך:
צוק
רוחות מנשבות
אבנים – מהן גסות, מהן עדינות
שביל מתפתל
פשטות
הצוק – איתן מול רוחות הזמן, למרות בקיעים ובלייה
ויום אחד – זקוף נשאר, אבל ניתק ונופל
באה מנוחה ליגע
מרגוע לעמל.
לילה חיוור משתרע
על שדות עמק יזרעאל.
טל מלמטה ולבנה מעל...
שיר העמק –
את השיר הזה לימדת אותי אי שם בילדותי, אני בת הזקונים שלך, שמתלווה אליך יותר מ- 57 שנים.
ועכשיו – ביום הולדתך ה- 98 – הגוף והנפש אמרו – "די, עייפנו!"
בהיותך בת 95 – מתניידת במרץ ועקשנות האופייניים לך, עוד העזנו לסיים מצגת ליום ההולדת בהקראת השיר ששרה חוה אלברשטיין – נשים רוקדות:
"בנות מאה הן מוכרחות לרקוד
עם הנכדים והנינים
בנות מאה הן מוכרחות לרקוד...
גם אם בלב ישנה טיפונת עצב
ברגליים עוד שמור הקצב".
את אמא, כל כך מאופיינת:
- במיעוט בביטויים של רגשות ודיבורים – כמו עצב, שמחה, התלבטויות ומהות החיים.
- בהרבה ענייניות בשיחה.
- במסירות לאין קץ שאפיינה אותך ביחסים עם אבא.
- בדאגנות רבה – כמו תרנגולת המכרכרת סביב אפרוחיה, כמו נמרה העומדת על זכות צאצאיה.
- "סבתא טורבו" – כמו שכינו אותך בנותיי.
- מעט בדלי סיפורים מעברך הרחוק וכשניסיתי כבר לשאול יותר – הזיכרון כבר החל בוגד בך והעבר נראה עוד יותר עמום ובלתי ידוע.
- כמה שנאת לקבל מתנות, עד כדי כך שלא ידעת מה לעשות בהן.
- כמה רצית לתת ולתת.
את –
עקשנית ולוחמת על עצמאות וכבודה של העצמאות בביטויים הקטנים של החיים, שבשנים האחרונות היו קימה מהמיטה, רחצה, הליכה לבית הקברות, השקיית הצמחים בגינת בית דורות.
עם עקשנים לא קל, אבל אין דרך אלא ללמוד לכבד את רצונם.
זאת למדתי אני ולמדו אחרים סביבך.
גם כשנפלת קמת ועמדת על הרגליים:
אחרי מותו של אבא
אחרי מותו של רמי
אחרי הנפילה שכמעט לקחה ממך את העצמאות.
אמא –
תמיד מיעטת לדבר על העבר והמשפחה בפולין.
נבע מזה הרבה כאב, וגם אנחנו לא תמיד רצינו לשמוע
לא היה לך קל עם ההיסטוריה, עם המשפחה שהייתה ואיננה.
לוח האבן הזה, שליד קברך –
זיכרון למשפחתך שנספתה בשואה.
זיכרון משפחתך שהייתה.
זו הייתה התעקשות אישית שלך מול כולם – משפחה ומוסדות.
שמרת עליו על מנת שיום אחד יונח על קברך.
אני רוצה לסגור מעגל ולהקריא מתוך דבריך בספר הזיכרון של העיירה איביניץ, מפלך מינסק:
העיירה איוועניץ, שבה נולדתי ובה ביליתי את מיטב שנותיי, שנות הילדות והנעורים – חרותה עמוק בזיכרוני, עדיין היא ניצבת לעיני על אנשיה, רחובותיה וסמטאותיה ועל בתיה הנמוכים.
...
עד מלחמת העולם הראשונה היתה עיירתי תחת שלטון הרוסים ונחשבה כעיירה מתקדמת. היה בה בית ספר רוסי עירוני שבו למד הנוער היהודי. גם בני דודי למדו בו ואף אחי הגדול, יוסף, עוד הספיק לסיים בו את חוק לימודים.
...
משפחתנו, משפחת סירוטקין, היתה מן המשפחות הענפות בעיירה. גרנו בכיכר השוק. אבא, ר' אייזיק, יהודי אדוק ובר אוריון היה מתפלל בבית הכנסת שלוש פעמים ביום ומדי שובו מהתפילה היה יושב ליד השולחן ומוסיף לעיין בספר.
לפני עלותי ארצה, בתחילת שנות השלושים, רציתי להשתלם בשפה העברית ואבא היה יושב אתי שעות רבות ובסבלנות אין קץ היה מתקן את שגיאותיי.
אמנו דינה הייתה אם יהודיה טיפוסית וכל חייה היו קודש לילדיה. לעולם לא אשכח את הפרידה ממנה לפני עלותי ארצה ואת היגון שנשקף מעיניה הלחות מדמע...
אחי הבכור, יוסף, נשא בעול הפרנסה של המשפחה.
אחי אברהם, התחתן בגיל צעיר והקים לו משפחה יפה.
הוא ואחי פישקע היו חברים בהחלוץ וחלמו לעלות ארצה.
אחי הצעיר פישקע, היה פרטיזן ונפל ביערות נליבוקי בקרב עם ההיטלריסטים.
אחותי הצעירה מלכה הייתה יפת תואר וכשרונית. הייתה חברת שהשומר הצעיר ושמשה כמדריכה ומחנכת למופת. ב 30.7.1939 הודיעה לי במכתב שאישרו אותה לעליה ושבקרוב נתראה פה בארץ. לגודל צערי ולמרבה כאבי, פרצה המלחמה, רוצחי היטלר הגיעי לעיירתי, רצחו את מלכה'לה אחותי ואת כל משפחתי ורק אני נשארתי, היחידה מכל משפחתי.
יהיו דברי אלה מצבה על קבריהם שאין איש יודע היכן הם.
ב י ת א ב א
איידלה סרוטקין-דקל/קיבוץ עין שמר
אמא,
זה היה צל שהעיב עליך לאורך כל השנים, יחד עם חיים מלאי עשייה – משפחה רב דורית וחברה קיבוצית.
ב-13 השנים האחרונות בית דורות היה הבית שלך.
המשימה הייתה לא קלה – לצוות ולך.
אני רוצה לומר לכם אנשי בית דורות – תודה.
ולך אמא –
נוחי בשלום.
ר ו ת י
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!