חסר רכיב

הרץ אהובה

הרץ אהובה
כ"ב אייר ה'תרע"ו - כב' סיון תשס"ט
25/05/1916 - 14/06/2008
64 שנים חלפו מאז נתקלתי לראשונה בחיוך המקסים והאוהב שלך, שהיו חלק כה אמיתי של חייך ועולמך. הגעתי לעין שמר בודד מעולם אחר ללא יכולת להבין לאן נקלעתי ואת חייכת אלי וחיבקת אותי בחום ואהבה שהחזירו מעט מהילדות שנגזלה ממני בעולם אכזר ומנוכר.
יחד עם קורט הענקתם לי בית חם בצריפכם הדל והייתי כבן משפחה לכל דבר. אחר הצהריים רצתי, כמו כל שאר ילדי הקבוצה אל חדר ההורים – אליכם.
כאשר יצאתי עם ילדי קבוצת "אלון" למוסד במעברות, והביקורים בבית לא היו לעתים קרובות, תכפו אותי לעתים געגועים אליכם עד כדי דמעות, וזאת למרות חיי המוסד העשירים והתוססים. כל ביקור בעין שמר היה בבחינת חג, והבילוי אתכם ועם חלי, ואיציק רק הגבירו את הקשר המשפחתי.
כשבגרתי והקמתי משפחה יחד עם אסתרקה רעייתי, אותה אהבת אהבה רבה, היינו בני בית אצלכם. ילדינו אהבו את הביקורים אצל סבתא וסבא בקיבוץ וגם הם הרגישו חלק מהמשפחה.

בקיבוץ היית אדם אהוב, הייתה לך מילה טובה לכל, ומעל לכל אהבוך דורות של חניכים מבית הילדים, מהקבוצות במוסד, ומחברות הנוער אותם חינכת. אלה לא פסקו להזכירך בכל מפגש באותה אהבה שאת הענקת להם.
חייך בקיבוץ לא היו קלים. קורט היה איש התנועה שהרבה לשאת בתפקידים בארץ ובעולם ואת נשאת על כתפיך הצרות והאיתנות את גידולם של שלושת הילדים, חלי איציק ומיאמי, שלא תמיד אהבו את בית הילדים ואת החינוך המשותף, שגם את לא היית מחסידיו. אבל לא התלוננת ולא יצאת נגד הסדר הקיבוצי המקובל.
השנים האחרונות בחייך אהובה, לא היו קלים. מחלתו של קורט והבדידות המעיקה של הזקנה, גם עם אלה התמודדת מבלי לבוא בטענות לאף אחד.
אנחנו נפרדים ממך אהובה יקרה ונזכור אותך באותה אהבה שהענקת לכולנו. יהיה זכרך ברוך!

א ב י  א ל ו ן
אמא אהובה שלי, מיוחדת שלי, יפה שלי, שלנו,
איך אתאר אותך ואיך אסביר במלים את מה שאנחנו מרגישים כלפיך, אני בטוחה שכל מי שהכיר אותך מבין למה אני מתכוונת.
מאיפה צמחה האישיות המלבבת שלך שהאצילה כל כך הרבה חן, טוב וחכמת חיים על סביבותיה.
הוריך יצחק וגרוניה העניקו לך ולאחיך בית חם ותומך בעיר הולדתך וילנה. תמיד הזכרת אותם באהבה רבה ובגעגועים, ספגת מהם סובלנות, כבוד לאדם באשר הוא, התחשבות ושמחת חיים.
היית כל כך צנועה באורח חייך, תמיד לא להכביד, לא לדרוש, לא לבקש, לא להתלונן. רק לתת ולתת ובשמחה.
תמיד הרגשתי מסביבי וגם אמרו לי שמקנאים בי בגלל שזכיתי שאת תהיי אמא שלי. כמה צדקו האומרים.
כמטפלת קבוצות ילדים במוסד ובנוער, זכו גם הרבה ילדים בקיבוץ ליהנות מאישיותך המבורכת, מתשומת ליבך, מהבנתך, מחכמת החיים שלך ומאימהותך.
היית קרן האור שלי כילדה קטנה שהחינוך המשותף לא התאים לה. ביקשת את המטפלות, בניגוד למקובל, שלא יכריחו אותי לאכול, היית מתגנבת אלי כשכולם כבר ישנו והמטפלת הלכה ויושבת לידי מחבקת אותי בסתר שאף אחד לא ירגיש עד שנרדמתי. ואצל מיאמי כמעט עברת לגור בלילות בבית הילדים.
הבנת את הקשיים שלי, לא הכרחת אותי לקבל את אורח החיים שלא התאים לי וגם לך אז. הצלת אותי באהבתך הגדולה והפכת אותי לאדם שיש בתוכו אושר. ואולי גם הורשת לי את האושר ששכן בתוכך למרות כל הקשיים?
אני מדברת עלי ועליך, אבל הכל חל וניתן ממך גם לאיציק, גם למיאמי וגם לנכדיך ולניניך.
עזרת לנו, כל אחד בתורו בגידול ילדינו, עם כל כך הרבה נועם וסבלנות וגם ידעת לתת לקטנים גבולות, לא עלו לך על הראש.
הנפש הקסומה שלך ניבטה אלינו דרך החיוך הנהדר שלך כמעט עד יומך האחרון.
היית אדם גאה, עצמאי, אמיץ ואופטימי. איזה חוזק היה בך.
אנחנו כל כך גאים בך, מעריצים אותך ורוצים להיות כמוך, אבל אולי אי אפשר.
כמעט וטעינו לחשוב שתישארי איתנו ולא תלכי לעולם.
אבל את, ברגע שהרגשת שכאילו אין לך יותר יכולת לתת, לא מצאת טעם בחיים ואמרת שמספיק לך. לא בייאוש, לא בטרוניה, אלא כמנהגך, באומץ, בהשלמה ובצניעותך השקטה.
היה לך ולנו מזל גדול. בשלהי חייך אימצת לך בת נהדרת, את ריקה. נקשרה ביניכן ידידות מופלאה ואנו מרגישים שריקה היא בת משפחתנו ותישאר כך לתמיד.
אהבת מאוד מאוד גם את ז'קלין הנהדרת שטיפלה בך במסירת אין קץ והייתה המלאך הטוב שלך ושלנו. מה היינו עושים בלי ריקה וז'קלין.
אנו מודים מקרב לב גם לדליה ולעובדי בית דורות על הטיפול המסור באמא.
וכמו כן לכל חברי הקיבוץ שהגיעו לאמא, אירחו לה לחברה והנעימו את זמנה בשנותיה האחרונות.
אמאל'ה אהובה שלנו, את חקוקה בליבנו הכי עמוק שאפשר. אוהבים אותך המון כולנו.

ר ח ל
לזכרה של אהובה
אהובה נולדה בשנת 1916 לגרונה ויצחק דולינסקי.
בשנת 1939 עלתה לארץ וב- 1940 הגיעה לעין שמר וכאן יחד עם קורט הקימה את משפחתה, הורים לאיציק, רחל ומרים.
במשך רוב שנותיה עבדה כמטפלת, הייתה חברה בועדת חברים, ריכזה את ועדת בריאות ובשנים האחרונות עבדה במטבח ולאחר מכן בהדרן.
אהובה, למדתי להכירך כאשר עבדנו יחד עם קבוצת "עומר".
היית מבוגרת ממני בשנים, אך מהר מאוד מצאנו שפה משותפת. שיחות רבות וממושכות היו לנו. רבות דיברת על הקשיים שהיו מנת חלקן של הנשים ובפרט האמהות בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. הרבה כעסים היו לך על התקופה ההיא, אך במקביל היית פטריוטית גדולה לקיבוץ והתרעמת על דברי ביקורת של אנשים מבחוץ.
מיגאל שמעתי לא מעט על תקופת היותך מטפלת המלווה דורות שלמים של צעירים. ובעבודתנו יחד באמת ראיתיך כמטפלת אידיאלית. לעולם לא הרמת קול, לא צעקת ולא הטפת, תמיד אוזן קשבת, תמיד בשקט ובעיקר עם הרבה כבוד לחניכים ובדרך זו השגת מהם רבות בעיקר זכית באהבתם.
בארכיון הקיבוץ מצאתי את המכתב הבא:
"ליבלע, המדריכה שלנו, של קבוצת הבנות בגדוד הירקון:
אהבנו אותה אהבת נפש, עדינה, יפה מאוד, חמה וכל כך אנושית. בקשר עמה מצאנו את כל מה שנערה ונער מחפשים בגיל ההתבגרות, הבנה קבלה, עידוד, תשובות לכל שאלות העולם והנפש.
היא היתה השלמה נהדרת למשפחה. יכולת הקבלה וההקשבה של ליבלע נתנו לנו את הביטחון בערך האדם באשר הוא ובצדקת דרך התנועה"
יעל ארבל מקבוצת הבנות
או ציטוט נוסף מילדי קבוצת "עומר":
"אהובה היקרה, הבקרים שנפתחו איתך היו לנו כמתנה, הרוך, העדינות והחמלה, האכפתיות והאהבה הרבה שהרעפת עלינו – כל אלה חוזרים אלינו עד היום בליטוף. למדנו שיש איתנו אשה שליבה מסוגל לכסות כשמיכה 32 ילדים שקר להם. שמך ניתן לך משמים..."
אהובה, המסירות הייתה אחת התכונות שמאוד אפיינו אותך; מסירות לקיבוץ, מסירות לעבודה, ומעל לכל מסירות ודאגה למשפחתך שכה אהבת והיית גאה בה.
תמיד היית כל כך צנועה, מסתפקת במועט, אסתטית ומסבירה פנים לכל אדם, ובנועם הליכותיך רכשת תמיד חברות לצידך.
בשנים האחרונות דיברת לא מעט על בדידות. יחד עם זאת היית מודעת למזלך הגדול על היותך עצמאית. בעזרת הקלנועית יצאת לעבוד בהדרן, הגעת לחדר האוכל, לערבי תרבות במועדון ולא הפסקת לקרוא ספרים.
היית עצמאית, היית צלולה וידעת להעריך זאת.
אהובה – כמה התאים לך שמך, אהובה על כל הסובבים אותך.
ה י י  ש ל ו ם ,

ידידתך שרהל'ה
אהובה, את היית כשמך.
לא רבים זוכים לכך,
לי אישית, זיכרונות יקרים ממך כמטפלת בגיל הנעורים, אפילו שהיתה זו אך שנה אחת.
אולם ברצוני לספר על אהובה כבת בית ב"הדרן" משך שנים רבות, כחברה שותפה, שעשתה את עבודות "הדרן" ברקמה ותפירה בביתה, לאחר שעות העבודה, מתוך הנאה ושמחה עם גמר כל מוצר ומוצר, ביד מנוסה, כישרון כשל רוקמת מנוסה.
בשנים האחרונות נכנסת ל"הדרן" כחברה מהשורה, לא בלי חששות, אך מיד מצאת את מקומך. בשקידה ומסירות מבלי להחסיר יום, תמיד באת עם פנים מאירות ובאמירה פותחת: "הדרן זה בית".
שולה הייתה נכנסת ל"הדרן" ומיד שואלת: "אהובה כבר כאן?"
כן, אהובה, היית מרכז חברתי. בעלת סקרנות ותכונה נדירה: היתה בך יכולת ההקשבה והקבלה עם אותו אדם איתו שוחחת. הפגישה יכלה להמשך זמן רב, אך נראתה תמיד כאילו זה עתה החלה. באותן שיחות את דעותיך אמרת, גם אם היו מנוגדות ושונות המקובל.
במיוחד על אורחות החיים של פעם, ובמיוחד בנושא החינוך המשותף, ולייתר דיוק הלינה המשותפת, פיך וליבך היו שווים.
ומסתבר עם חלוף השנים – אכן דעותיך הם המובן מאליו של היום.
בזמן האחרון ראינו את קשייך, אך את תמיד באת, נחושה, לא מוותרת, עם חיוך, לעתים רפה ומיוסר ואומרת: "הכל בסדר, העיקר להיות בין אנשים..."
אהובה
איך להיפרד ממך איני
יודעת.
תחסרי לנו מאוד.
עובדות הדרן (איה)
אהובה אהובה מאוד – משפחה יקרה
כשהורים נותנים לתינוקם שם שהוא גם שם תואר – (כמו יפה, טובה, אמיץ וכו'...) הם ודאי מקווים שהשם ייעשה את ילדם ככזה אך הם נוטלים סיכון לא קטן – מה יהיה אם האדם גדל והוא אחר מהשם המיוחל?
ואת – כמו כפפה ליד, השם ממש נוצר בשבילך והלם אותך להפליא. יאמרו האומרים: אחרי מות קדושים אמור – אבל אני בכנות ובאהבה רבה בא להיפרד ממך.
בעיני קורצת מחומר של נסיכות – שקטה, מאופקת, חייכנית וצנועה מאוד ויפה, יפה ואצילה.
שמרת על נשיותך גם בתקופה שזה לא היה כל כך IN ולא רצת אל שדות השמש, אך את תרומתך תרמת במקומות בהן תכונותיך באו לביטוי.
טיפלת בנו כנערים בגיל מאוד סוער, גיל בו הנוער בטוח שהוא הכי – הכי חכם, הכי צודק, הכי יכול הכל, ואת לא נתת לנו לחצות את הגבולות, ידעת ודרשת שגבולות מסוימים אין לחצות כי הם ערך חינוכי. דרשת את הסדר, את הניקיון, את תרבות הדיבור והבית, את תרבות האוכל וכל זאת בשקט ובסמכותיות רבה, ועובדה שהוגשמו דרישותיך.
אני זוכר את התמדתך ואת מעט החיסורים מהעבודה למרות אילוצים משפחתיים, ובזכות זה היית תמיד כתובת ויד מכוונת. אהבתי אותך בבגרותך ובזקנתך, נחבאת אל הכלים, אך מאירת פנים עם חיוך כל כך טוב על פנייך.
זכית וגידלת משפחה חמה ואוהבת, זכית וחיית בחברה דואגת וחומלת –
אזכור אותך תמיד כאהובה.
חברים טובים – אדון התזמונים הביא אותי הנה שוב ואני מבטיח לא להעיק מדי אך ברשותכם – עוד כמה דקות, עוד כמה מלים שהעיתוי מחייב לומר:
אהובה היא האחרונה בשורת נשות החינוך הוותיקות שנפרדו מאתנו, הצטרפה אל אווה, חנה רובינשטיין, אלן, פרנקה, שרנקה, אידה, שרה זייפה (ואם שכחתי מישהי – עלי ועל זיכרוני העייף), ולא אוכל בלי לומר כמה מלים שמתבקשות לכם ולהן – כי כאן אולי הן שומעות...
היום משתוללת בארץ מגמה של סגירת חשבון עם מפעל חייהן – החינוך המשותף. נושבת רוח רעה שמחוללים אותה תאוות הרייטינג, בורות ושנאה לכל מה שנקרא קיבוץ, תוך ניצול זיכרון קצר, רדידות הדיון ומספר מקרים לחלוטין לא מיצגים את הכלל וכל זה כנגד מפעל שחינך והבגיר אלפי בני נוער שיצאו אל שדות היצירה במדינה.
אומר בתחילה – נכון שהיו קטעים קשים, נכון שהיו שסבלו ונושאים שריטות לאורך חייהם, נכון שהלילות לא היו קלים, נכון שהיו תקלות ונכון גם שהכל אישי, אבל ההגינות וההוגנות מחייבים להציג את הדברים במלוא איזונם והקשר תקופתם ולא לתת במה רחבה לקומץ קמצוצי שנושא את השריטות מבלי להציג את גודל המעשה ואיכות תוצאותיו.
וגם אם ייקרא לחינוך שלנו ניסוי – הרי אם הוא ייבחן כפי שנבחן ניסוי – על פי תוצאותיו, הרי הוא מהמוצלחים שבניסיונות החינוכיים – כי תוצר של מערכת חינוכית הוא מדיד כמו כל מוצר אחר, ואם כור ההיתוך היה אכן כל כך מפלצתי כפי שמוצג, הרי תוצרתו הייתה חייבת להיות פגומה, האומנם זה כך?
בואו ונעשה ספירת מלאי קצרה: כמה בלתי משתלבים בחברה יצרה ה"תופת" החינוכית הזאת? כמה עבריינים, אנשים אלימים, סוחרי סמים או סוטים היא הביאה לעולם?
כמה משתמטים מחובות לאומיים ואישיים היא יצרה? ומאידך – מה מקומם על מפת החברה הישראלית? מה תרומתם בכל שטחי החיים והיצירה במדינה ועוד ועוד, בכל אמת מידה שנמדוד – המוצר הזה הוא מהמבוקשים ביותר – תאמרו אתם: כל אלה שרוצים אותו הם אכן מטומטמים?
אבל דבר טוב לא מוכר עיתונים ולא מושך קהל לבתי הקולנוע או לטלוויזיה, לכן הוא לא קיים, וכך – המקרים החריגים, הבודדים הם המקבלים את הבמה וכך בעיוות ואי צדק נוצרת הסטיגמה המעוותת.
אני אומר את זה כאן, כי חשוב לי ביום של פרידה מאהובה לומר את שאחרים לא מספיק אומרים. את הבית הוורוד היפהפה שקיבוץ עין שמר בנה לילדיו ב- 1939 בנו כשההורים שלנו גרו באוהלים וצריפים, כי כן רצו לתת ככל האפשר לילדים ולא חשבו על ניסויים בבני אדם, חשבו שמה שנותנים הוא הטוב ביותר – אפילו אם שגו פה ושם. כשאחותי ואני היינו בני 10 ו-3 וגרנו בבית בטון עם שירותים צמודים, אז הורינו גרו בצריף בן חדר אחד ללא שירותים וללא מים – הורים בני 40 במיטב שנותיהם – האם היה עדיף שנגור איתם ונחווה את חייהם האינטימיים? האם עדיף היה שנרוץ איתם לשירותים המרוחקים בלילות? הרי אלו באמת היו התנאים. ומדוע הדברים אינם נאמרים? הרי זאת האמת..
(סליחה על חוסר הענווה) – שרה זייפה אמי, הוציאה קבוצה מבית התינוקות וגידלה אותה עד לכתם לצבא, ברציפות. קבוצת הדס כמדומני. שמונה עשרה שנים תמימות. כמעט מחצית משנות עבודתו של אדם רק עם קבוצה אחת – העירה אותם בבוקר והשכיבה בערב לישון, תוך כדי גידול ילדיה היא, מה יותר טוב לחינוכו של ילד מיציבות שכזאת – מידיעתו מי מרדימו בערב ומי מעירו בבוקר? וזה כמובן בנוסף לקבוצות נוספות.
אבל זה לא חשוב, את זה לא סופרים, כי לפסטיבלים הפלצניים זה לא טוב, אין פה מסר, אין פה מיוחדות, אין פה דם או סטייה שימשכו את הקהל הצמא לשכאלה.
השמות שמניתי ואחרים, הסכימו לעבוד בחינוך קבוצות שילדיהן היו בהן, סידור שהטיל עומס נפשי ולפעמים עוול לא קטן להן ולילדיהן, כל זה מתוך נאמנות רבה בייחוד לילדים, ומתוך הרגשת שליחות, משמעת רבה ורצון לשרוד בתנאים קשים ולא כדי לעסוק בניסויים בבני אדם – אבל זה לא מוכר עיתונים וכותרות. זה סתם, זה ברור, זה מובן מאליו.
הן התמסרו לחינוך ילדי אחרים וילדי גולה שאחרים בחברה הישראלית לא חשבו עליהם כלל, כשלעיתים בעליהן נמצאים בשליחויות ועבודות חוץ הרחק ממשפחתם, כי הן חשו שמאחוריהם מערכת תומכת שטובת ילדיה לעיניה. אבל זה כלום, את זה כולם יודעים, על זה לא צריך לכתוב. מה שחשוב הוא שבקיבוץ א' קרה מקרה אונס ובקיבוץ ב' שומר לילה סוטה הטריד, את זה אפשר למחזר ללא סוף, לזה יש זמן מסך ולזה יש מרחב אין סוף בעיתון.
ואם אנחנו עומדים נכלמים בפינה
זה בגלל שזה פרצופה של המדינה.
נעורינו היו מהיפים שהיו אז, עירונים בני גילי ששומעים את סיפורי נערותנו בעין שמר, לא חדלים מלקנא בחוויותינו ועל כך אני מודה בין השאר לאהובה וחברותיה לחינוך.
בהקשר ובהתחשב עם התקופה שהדברים התרחשו בה, מתבקש לנשק להן את הידיים ולהעניק להן עיטור על התמדה ומסירות, במקום לבקר ולהטיל רפש בצורה לא מאוזנת, רדודה ורווית שנאה.
חברה ערכית נבחנת ביחסה לילדיה שעדיין חלשים ולזקניה שכבר חלשים, ובמבחן זה אתם עמדתם ועומדים בהצלחה ראויה לכל שבח.
תודה לאל ולגורל על שגודלתי פה בידיהן של אהובה וחברותיה, תודה לכם על ההקשבה והתנצלותי על זמנכם שנגזל – הייתי חייב זאת לאהובה ולכולכם.
שלא תדעו עוד צער.
בברכה - עמית

אמאל'ה יקרה שלי,
אני כותבת לך את המילים האלו והלב שלי דופק והבטן מתהפכת.
היית לנו, לחלי, לאיציק, לאבי ולי אמא נהדרת, מסורה עד בלי גבול ואוהבת אהבה ללא שום תנאי.
אנחנו זכינו בך אמאל'ה.
כילדה בבית הילדים בקיבוץ, היית ישנה על הספסל ליד מיטתי שנים כדי שלא אפחד בלילות.
הייתי רצה בשש בבוקר למוסד בו עבדת כמטפלת, ועוזרת לך לטאטא את המסדרון לפני שהערת את הילדים. בהיותי כבר במוסד, כשהייתי חוזרת מהחדר, היית מלווה אותי עד המקום שלא יראו.
אהבת אותי ואני אותך.
עזרת לי לגדל את נועה, את יפתי ומיכל שאהבו ונקשרו אליך כל כך.
אמאל'ה שלי, טיפלת באבא שהיה חולה הרבה שנים במסירות ובדאגה ואנחנו למדנו ממך.
עד גיל 85 היית מגיעה אלי פעם בשבוע, לוקחת את מטלות הבית על עצמך ומאפשרת לי ללכת לעבודה או לאחד מעיסוקי בלב שקט.
עם הזקנה, לאט לאט הפכנו אנחנו הילדים להיות המטפלים, אהבנו לטפל בך אמאל'ה ודאגנו לך כל כך.
בתקופה האחרונה היה לך כבר קשה. היית כל כך חלשה וכבר חכית למוות.
ז'קלין טיפלה בך במסירות ואהבה, רבקל'ה הייתה שם תמיד בשבילך ואנחנו בסופי שבוע.
אמאל'ה, את כבר בחלומות שלי, אני כבר מתגעגעת אליך.
אני נפרדת ממך באהבה גדולה.
מיאמי

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב