אנגל מאסטרו אסתר
כה' שבט תרפ"א - ה' שבט תשע"ד
19/02/1925 - 06/01/2014
אסתר נולדה ב 19.2.1925 (כה' בשבט) בעיר סרייבו שביוגוסלביה. לאביה יעקב ממשפחת סוחרים ואמה בלנקה. למשפחה חנות מכולת ששני ההורים עובדים בה. סבה מצד אביה היה רופא וסבתה תופרת כובעים מיוחדים לנשים ספרדיות. הוריה נשלחו לאושוויץ ב 1944 כשהיא כבר בארץ. לאסתר אח בשם שלמה, הגדול ממנה בחמש שנים (נפטר לפני 10 ימים) איתו נפגשה בארץ אחרי 45 שנים שלא התראו ואח"כ נסעה לעיר מולדתה ופגשה את נופי ילדותה. אחיה שלמה ניצל כשברח מאושוויץ והצטרף לפרטיזנים. בית מסורתי כשבחגים מתאספים כל המשפחה אצל הסבתא לסעודה חגיגית. ההורים דיברו לדינו-ספניולית וכתבו את שפת הלדינו באותיות רש"י. הילדים דברו סרבית וקרואטית. הבישול היה ספרדי ובמשחקי הקלפים מי שזכה שם את הכסף בקופת קק"ל, גם בשמחות, חתונות ובר מצוות היו תורמים לקופת קק"ל. השירים ששרו היו רומנסות ספרדיות ופתגמים בספרדית מלווים אותה כל חייה. נוסף לביה"ס היו הולכים לשומר הצעיר כשהמשימה היא עליה לארץ ישראל. כשהיא בת 16, חודש לפני ההגבלות על היהודים עם התקדמות הנאצים, ההורים הבינו שהעלייה לארץ היא המפלט לילדים. אספו כסף והכל נעשה בשקט בשקט ובבית הכנסת נעשתה תפילה מיוחדת ליוצאים להגשים את החלום. בתחילת מרץ (3.3.41) קבוצה של נערים ונערות דרך עליית הנוער עושה את דרכה ביבשה מיוגוסלביה לבולגריה ליוון, תורכיה, סוריה ולבנון הם נכנסים לארץ דרך ראש הנקרה. אסתר מספרת שכמו שנכנסו לארץ זרחה השמש לכבודם. הקבוצה מגיעה לשער העמקים שבו חברים שבאו מיוגוסלביה. הם בחברת נוער. הימים הראשונים וההתאקלמות בארץ קשים והניתוק מההורים היה מוחלט. לפחות מצאו חברים הדוברים את שפתם. במשך שנתיים הם מוצאים בשער העמקים בית שני. וכעבור חצי שנה הם מדברים רק עברית. כשאת הבסיס לעברית הביאו עמם משם. הם מצטרפים לשומר הצעיר ומקבלים חולצות כחולות. (לא אפורות כמו שם) וגם מתגייסים בהמשך להגנה ומתחילים אימונים תחת אפם של האנגלים. הם עובדים ולומדים ומתגבשת חבורת צעירים תוססת. במחנה השומר הצעיר שהיה ביער גנוסר הם נפגשים עם הבולגרים של עין שמר. פה חסרות בנות ושם חסרים בנים כך שהעסק חוגג וחדוות נעורים ובטמפרמנט של ה"בלקנ"זים" בעלי דם רותח ועוד ליד הכנרת ובשייט לילי. הקבוצה עוברת לקיבוץ עמיר לתקופה ועקב החלטת התנועה שהמשימה היא להשלים קיבוצים קיימים ולא להקים קיבוץ חדש הם מיועדים לעין שמר ומגיעים באפריל 1944. בעין שמר נפגשים דב מחברת נצר ואסתר הם נישאים ומקימים משפחה בשנת 22.2.49 (כג שבט) וגרים בצריף הקרוב לבית האבן. שני יתומים שמנצחים את הנאצים. נולדות להם שתי בנות, לִיבְנָה ב1949 כשאסתר בת 24. לִיבְנָה הוא רשי התיבות של שמות ההורים של דב ואסתר: לאה, יעקב, בלנקה ונפתלי. ודלית נולדת שמונה שנים לאחר לִיבְנָה . לנכדיהם של דב ואסתר כבר יש משפחה גדולה. אסתר עובדת בגן הירק ובאחד העלונים מדווח שצוות גן הירק, ליבר ושלמה קציר ואסתר באו למזכירות לדווח על הכנות גן הירק לסתיו. חריש, יישור ומים. וכן הוחלט שהוצאת תפוחי האדמה תהיה בעבודה עצמית. היא עובדת גם במטבח, מכבסה, מחסן בגדים, מתפרה, מעורבת בחיי הקיבוץ וממלאת תפקידם של רכזת ועדת תרבות, רכזת מחסן בגדים, רכזת מתפרה (שגם למדה את הנושא הזה), חברת מזכירות הקיבוץ, ועדת עבודה, ועדת חתונות ומרכזת קניות של ענף הבגד. לא עבדה בחינוך אבל שתי בנותיה עובדות בחינוך.
אסתר את עטופה וחבוקה בבעלך דב בשתי בנותייך לִיבְנָה ודלית, בעליהן דובי וראובן, נכדייך ליטל, אוהד, תמיר, ארז, נופר ועידו.
קטע מתוך שירה של חנה סנש: "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה"
"רק כאשר הם עצמם אבדו
ואינם
יש אנשים שזיו זכרם מאיר
כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו
אורות אלו המבהיקים בחשכת הליל
הם, הם שמראים לאדם את הדרך".
אסתר, את נאספת אל אדמת עין שמר, ביתך, 89 שנותייך שנים של עשייה ויצירה בצניעות ושקדנות, מחייכות אלייך באהבה. ימשיכו להאיר בנו לתמיד. נולדת בשבט, התחתנת בשבט ונאספת בשבט.
בנותיה של אסתר מספרות על הקשר המיוחד שהיה לאסתר עם אחיה שלמה:
אחיה חי כל חייו ביוגוסלביה. הוא עבד בבית חרושת ליצור מסמרים הוא יצר קשרים עם ארצות ערב. כדי לשמור עליו, היה אסור שידעו שיש לו קשר עם ישראל. באחת הפעמים, קובה ריפתין שהיה חבר קיבוץ עין שמר, הצליח להיפגש אתו בסתר והביא לאסתר מכתבים ממנו. כששלמה יצא לפנסיה וסיים את עבודתו במפעל המסמרים הוא יכול היה להגשים חלום ולבוא להיפגש עם אסתר. לאחר 45 שנים שלא נפגשו הוא הגיע לארץ לביקור. ההתרגשות הייתה גדולה. הוא היה נשוי, לא היו לו ילדים. הם שמרו על קשר הדוק מרגע שהגיע לבקר בארץ. כל מתנה שאמא נתנה לנו כילדים היא הייתה כותבת בברכה שהמתנה מהסבים והדודים מיוגוסלביה. היא שמרה עמו על קשר ממש עד לתקופה האחרונה. לפני שלושה שבועות היא ניסתה להתקשר אליו ולא הצליחה. היא כבר הרגישה לא טוב בתקופה זו. ביום שני, כשניסינו להתקשר אליו לבשר לו על מותה של אמא, אשתו בשרה לנו שהוא נפטר לפני 10 ימים.
דברים שקראה דלית, בתה של אסתר:
אמא וסבתא יקרה שלנו!
תמיד האמנת באחווה, באהבה, בנתינה, בתמיכה, בלמידה, ביושר, כנות ובאחדות המשפחה.
"החיים יפים" תמיד אמרת. יש למצות כל רגע, כי החיים קצרים, וליהנות מכל רגע שלהם זו חובה! השמש זורחת מחייכת אליך אמא, את המלאך שלנו! עזבת את העולם פיזית אבל נשמתך תמיד תרחף ותהיה חלק מאתנו. תמיד שאפת שנהיה ביחד, וכשחלית חזרנו לתמוך ולעזור האחד לשני. "הלוואי", תמיד אמרת," שלעולם הייתה תקנה ולא נישא בלבנו שום שנאה" באמונתך גרמת לנו להרגיש שוב משפחה מלוכדת. אמא יקרה שלנו, עברת כברת דרך לא קלה בחייך ובסוף אף סבלת מהמחלה הזו פיזית. זעקת ימים ולילות לעזרה אבל מעולם לא ביקשת לעזוב את העולם. תמיד אמרת "אעזוב כשבורא עולם יחליט" הענקת לאבא ,לליבנה ולי הרבה אהבה, הגנה, תקווה, ותמיד דאגת שנרגיש נפלא. בשביל ילדינו , נכדייך תמיד היית אוזן קשבת, חיבקת אותם ברכות לבבית, היית סבתא מדהימה. השארת לנו כל כך הרבה לתת לעולם, ואנו מבטיחים שניתן מעצמנו כמו שרצית והכי חשוב אמא יקרה לעולם לא נשכחך, ננצור אותך בלבנו לעד, והערכים שהקנית לנו. תמיד יהיו חלק בלתי נפרד מחיינו, ונעביר אותם לילדינו ולנכדינו. אמא , סבתא, שלנו אנו אוהבים אותך מאוד נוחי על משכבך בשלום בחורשת האקליפטוס הקסומה של קיבוץ עין – שמר.
דברים שכתבה הנכדה נופר סוקניק (בתם של דלית וראובן) בשם הנכדים:
לאסתר אנגל (מאסטרו) - כמה מילות פרידה
מאוד בשקט, בחרישיות, ליווינו השבוע את אסתר אל מקומה בחורשת האקליפטוסים. זאת הייתה פרידה צנועה שהתאימה לה כל כך. להרגשתי, מגיע לאסתר שנלווה אותה בעוד כמה מילים, שיבטאו רק עוד קצת את מי ומה שהייתה. בחירת המשפחה בשירת הלדינו שתתנגן בדרכה האחרונה, היה בה כדי להעיד במשהו על בית הוריה בסרייבו ותרבות הלדינו שהקיפה אותה בילדותה ואותה אהבה. אני לא יודעת אם ואיך לקשור את אלה באופייה של אסתר כפי שהכרתי אותה בשנותיה בקיבוץ – אבל נראה לי שיש קשר. פעם, ולא כל כך מזמן, היה כאן מה שנהגנו לקרוא: "תפירת בית". בניין המתפרה הגדול ניצב במרכז הקיבוץ, ואם חפצה הנפש בבגד חדש שיהיה יחיד ומיוחד ורק שלי, הגעתי אל אסתר ויחד התחלנו להפוך בהתרגשות את דפי התנ"ך של התופרות - ה"בורדה". נהנות לגלות בין דפיו עיצובים חדשים ולחשוב ביחד מה יהיה נכון ומה יהיה מתאים. כך יצא לי להכיר גם את טוב טעמה של אסתר. את האכפתיות ואת אופייה הקפדני היורד לפרטי פרטים, רואה במשימה המשותפת שלנו אתגר מקצועי. לא נרתעה לנסות דגמים חדשים אך גם ידעה להיות ישרה והגונה לסרב אם חשבה שהבחירה שלי היא מעבר ליכולותיה. כי אם לא תוכל לספק בגד ברמת ביצוע וגימור כמעט מושלמים – עדיף שלא תאכזב את עצמה ואת הלקוחה. ביידיש או בגרמנית מכונה אישה כמוה "פיינשמקר". ובעולם הרחב קוראים לעבודה מקצועית שכזו – תפירה עילית. אני נזכרת שכאשר הגעתי אליה למתפרה, כמעט תמיד על שולחן העבודה היה מונח בין חפציה ספר קריאה. כזה שסיימה זה עתה לקרוא או ספר שממש היום החליפה בספריה. כך למדתי על אהבת הקריאה שלה. במשך השנים החלפנו בינינו רשמים והמלצות קריאה. בשיחותינו אלו נחשפתי לאינטליגנציה שלה יחד עם תכונה נוספת: נדיבות ליבה. אסתר אהבה לחלוק חוויות הקשורות באירועי תרבות, טיולים ובכלל. וכאשר חוותה חוויה כזאת, נהגה לעצור אותי במדרכה, להודיע לי שאני חייבת ללכת לראות את ההצגה או המופע, להמליץ בפני על מאמר טוב בעיתון "הארץ" עליו הייתה חתומה עד יומה האחרון, על מוזיאון או אתר תיירות, סרט וספר טוב שכדאי לי לראות או לקרוא. ובעיקר, כל כך אהבה למצוא סיבה לומר מילה טובה. נהגה לאחוז בידי ובעיניים בורקות לומר כמה שנהנתה. ואם לא פגשה ברחוב, לא התעצלה להרים טלפון כדי להחמיא ולחזק כאשר לדעתה נעשתה עבודה טובה הראויה לשבח. באסתר, כפי שהכרתי, הייתה סקרנות, אהבת החיים ויכולת להעריך וליהנות מדברים קטנים שעושים את החיים טובים יותר. משחייה יומית בבריכה ועד לשוקולד איכותי. לא מנקרת עיניים אך גם לא מתנצלת על כך שידעה להתענג על אוכל טוב, בילוי משפחתי או כל פינוק אחר שמתבל את החיים בערך מוסף. חברים וחברות שחשה כלפיהם קרבה, כאלה שעזרו לה ולדב או נענו לבקשתה בתחום מסוים, "סומנו" על ידה, ולאורך שנים רבות זכו לקבל ממנה בחגים או לרגל אירוע אישי - שי צנוע אותו הייתה מניחה בהיחבא בכניסת הבית או על ידית הדלת. וכך שנה אחר שנה אחר שנה. כמה נהנתה להכיר תודה, לתת ולהעניק – ותמיד בצנעה ובהיחבא. רק היא והצד המקבל ידעו על מה ולמה.
ואכן, כך בשקט ובחריצות, תוך אהבת המקום ואנשיו, חייה אסתר את שנותיה בעין שמר.
ומאז בחרו ליבנה ודלית להתגורר עם משפחותיהן במענית ואילת, אסתר בחרה לזוז עוד קצת הצידה, לטפח עם דב את ביתם וגינתם, שמגע ידה, אישיותה החמה וטעמה הטוב ניכרו בהם בכל פינה.
זכרם של אנשים כמו אסתר – לעולם יהיה ברוך.
נירה כהן
אסתר את עטופה וחבוקה בבעלך דב בשתי בנותייך לִיבְנָה ודלית, בעליהן דובי וראובן, נכדייך ליטל, אוהד, תמיר, ארז, נופר ועידו.
קטע מתוך שירה של חנה סנש: "יש כוכבים שאורם מגיע ארצה"
"רק כאשר הם עצמם אבדו
ואינם
יש אנשים שזיו זכרם מאיר
כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו
אורות אלו המבהיקים בחשכת הליל
הם, הם שמראים לאדם את הדרך".
אסתר, את נאספת אל אדמת עין שמר, ביתך, 89 שנותייך שנים של עשייה ויצירה בצניעות ושקדנות, מחייכות אלייך באהבה. ימשיכו להאיר בנו לתמיד. נולדת בשבט, התחתנת בשבט ונאספת בשבט.
בנותיה של אסתר מספרות על הקשר המיוחד שהיה לאסתר עם אחיה שלמה:
אחיה חי כל חייו ביוגוסלביה. הוא עבד בבית חרושת ליצור מסמרים הוא יצר קשרים עם ארצות ערב. כדי לשמור עליו, היה אסור שידעו שיש לו קשר עם ישראל. באחת הפעמים, קובה ריפתין שהיה חבר קיבוץ עין שמר, הצליח להיפגש אתו בסתר והביא לאסתר מכתבים ממנו. כששלמה יצא לפנסיה וסיים את עבודתו במפעל המסמרים הוא יכול היה להגשים חלום ולבוא להיפגש עם אסתר. לאחר 45 שנים שלא נפגשו הוא הגיע לארץ לביקור. ההתרגשות הייתה גדולה. הוא היה נשוי, לא היו לו ילדים. הם שמרו על קשר הדוק מרגע שהגיע לבקר בארץ. כל מתנה שאמא נתנה לנו כילדים היא הייתה כותבת בברכה שהמתנה מהסבים והדודים מיוגוסלביה. היא שמרה עמו על קשר ממש עד לתקופה האחרונה. לפני שלושה שבועות היא ניסתה להתקשר אליו ולא הצליחה. היא כבר הרגישה לא טוב בתקופה זו. ביום שני, כשניסינו להתקשר אליו לבשר לו על מותה של אמא, אשתו בשרה לנו שהוא נפטר לפני 10 ימים.
דברים שקראה דלית, בתה של אסתר:
אמא וסבתא יקרה שלנו!
תמיד האמנת באחווה, באהבה, בנתינה, בתמיכה, בלמידה, ביושר, כנות ובאחדות המשפחה.
"החיים יפים" תמיד אמרת. יש למצות כל רגע, כי החיים קצרים, וליהנות מכל רגע שלהם זו חובה! השמש זורחת מחייכת אליך אמא, את המלאך שלנו! עזבת את העולם פיזית אבל נשמתך תמיד תרחף ותהיה חלק מאתנו. תמיד שאפת שנהיה ביחד, וכשחלית חזרנו לתמוך ולעזור האחד לשני. "הלוואי", תמיד אמרת," שלעולם הייתה תקנה ולא נישא בלבנו שום שנאה" באמונתך גרמת לנו להרגיש שוב משפחה מלוכדת. אמא יקרה שלנו, עברת כברת דרך לא קלה בחייך ובסוף אף סבלת מהמחלה הזו פיזית. זעקת ימים ולילות לעזרה אבל מעולם לא ביקשת לעזוב את העולם. תמיד אמרת "אעזוב כשבורא עולם יחליט" הענקת לאבא ,לליבנה ולי הרבה אהבה, הגנה, תקווה, ותמיד דאגת שנרגיש נפלא. בשביל ילדינו , נכדייך תמיד היית אוזן קשבת, חיבקת אותם ברכות לבבית, היית סבתא מדהימה. השארת לנו כל כך הרבה לתת לעולם, ואנו מבטיחים שניתן מעצמנו כמו שרצית והכי חשוב אמא יקרה לעולם לא נשכחך, ננצור אותך בלבנו לעד, והערכים שהקנית לנו. תמיד יהיו חלק בלתי נפרד מחיינו, ונעביר אותם לילדינו ולנכדינו. אמא , סבתא, שלנו אנו אוהבים אותך מאוד נוחי על משכבך בשלום בחורשת האקליפטוס הקסומה של קיבוץ עין – שמר.
דברים שכתבה הנכדה נופר סוקניק (בתם של דלית וראובן) בשם הנכדים:
שמי ארז ואני רוצה להקריא לכם את מה שכתבה אחותי נופר הנמצאת בלוקסמבורג הרחוקה:
"מאז שאני זוכרת את עצמי, סבתא הייתה חותמת את כרטיסי הברכה באמרה: "מהסבים המשוגעים". כשפעם העזתי לשאול אותה למה "משוגעים"? - היא אמרה, כי אנחנו משוגעים עליכם, הנכדים.
אז לסבתא המשוגעת שלנו,
זאת שמאז שאני זוכרת את עצמי שוחה כל בוקר בבריכה,
זאת שהסיעה את כולנו בסל האחורי של האופניים שלה,
זאת שיש לה (ולסבא) ערימות על ערימות של ספרים מהספרייה,
זאת שלא אוהבת כלבים, אבל כל הכלבים שלנו כל כך אהבו אותה.
זאת שפותרת ערימות של תשחצים ותמיד שמחה ללמוד עוד ועוד דברים.
זאת שבכל שעה יכולנו להגיע אליה הביתה ובמקרר היו את כל המאכלים שאהבנו (לכל אחד ואחד מאתנו).
זאת שתמיד דאגה, התקשרה וגזרה עבורנו כתבות מעיתונים.
זאת שתמיד היינו גאים ללבוש את כל הבגדים שתפרה וסרגה.
אני לא באמת יודעת איך נפרדים מאדם שמאז שאני מכירה את עצמי, לקח חלק כל כך משמעותי בחיים שלי.
אבל אני כן יודעת שיש הרבה דברים שאנחנו עושים ביום יום שלמדנו ממך.
אני יכולה לספר לך שאצלי בבית תמיד יהיה שולחן חג ושולחן יומולדת, כמו שסבתא שלי תמיד עשתה.
ואני מקווה שגם אני ובעלי, בגיל תשעים, נשב ליד השולחן ונחזיק ידיים, כמו שהסבים שלי החזיקו.
אנחנו בטוחים שאיפה שאת נמצאת, טוב לך ואת מוקפת באנשים שאוהבים אותך ודואגים לך,
כבר מתגעגעים,
הנכדים המשוגעים".
"מאז שאני זוכרת את עצמי, סבתא הייתה חותמת את כרטיסי הברכה באמרה: "מהסבים המשוגעים". כשפעם העזתי לשאול אותה למה "משוגעים"? - היא אמרה, כי אנחנו משוגעים עליכם, הנכדים.
אז לסבתא המשוגעת שלנו,
זאת שמאז שאני זוכרת את עצמי שוחה כל בוקר בבריכה,
זאת שהסיעה את כולנו בסל האחורי של האופניים שלה,
זאת שיש לה (ולסבא) ערימות על ערימות של ספרים מהספרייה,
זאת שלא אוהבת כלבים, אבל כל הכלבים שלנו כל כך אהבו אותה.
זאת שפותרת ערימות של תשחצים ותמיד שמחה ללמוד עוד ועוד דברים.
זאת שבכל שעה יכולנו להגיע אליה הביתה ובמקרר היו את כל המאכלים שאהבנו (לכל אחד ואחד מאתנו).
זאת שתמיד דאגה, התקשרה וגזרה עבורנו כתבות מעיתונים.
זאת שתמיד היינו גאים ללבוש את כל הבגדים שתפרה וסרגה.
אני לא באמת יודעת איך נפרדים מאדם שמאז שאני מכירה את עצמי, לקח חלק כל כך משמעותי בחיים שלי.
אבל אני כן יודעת שיש הרבה דברים שאנחנו עושים ביום יום שלמדנו ממך.
אני יכולה לספר לך שאצלי בבית תמיד יהיה שולחן חג ושולחן יומולדת, כמו שסבתא שלי תמיד עשתה.
ואני מקווה שגם אני ובעלי, בגיל תשעים, נשב ליד השולחן ונחזיק ידיים, כמו שהסבים שלי החזיקו.
אנחנו בטוחים שאיפה שאת נמצאת, טוב לך ואת מוקפת באנשים שאוהבים אותך ודואגים לך,
כבר מתגעגעים,
הנכדים המשוגעים".
לאסתר אנגל (מאסטרו) - כמה מילות פרידה
מאוד בשקט, בחרישיות, ליווינו השבוע את אסתר אל מקומה בחורשת האקליפטוסים. זאת הייתה פרידה צנועה שהתאימה לה כל כך. להרגשתי, מגיע לאסתר שנלווה אותה בעוד כמה מילים, שיבטאו רק עוד קצת את מי ומה שהייתה. בחירת המשפחה בשירת הלדינו שתתנגן בדרכה האחרונה, היה בה כדי להעיד במשהו על בית הוריה בסרייבו ותרבות הלדינו שהקיפה אותה בילדותה ואותה אהבה. אני לא יודעת אם ואיך לקשור את אלה באופייה של אסתר כפי שהכרתי אותה בשנותיה בקיבוץ – אבל נראה לי שיש קשר. פעם, ולא כל כך מזמן, היה כאן מה שנהגנו לקרוא: "תפירת בית". בניין המתפרה הגדול ניצב במרכז הקיבוץ, ואם חפצה הנפש בבגד חדש שיהיה יחיד ומיוחד ורק שלי, הגעתי אל אסתר ויחד התחלנו להפוך בהתרגשות את דפי התנ"ך של התופרות - ה"בורדה". נהנות לגלות בין דפיו עיצובים חדשים ולחשוב ביחד מה יהיה נכון ומה יהיה מתאים. כך יצא לי להכיר גם את טוב טעמה של אסתר. את האכפתיות ואת אופייה הקפדני היורד לפרטי פרטים, רואה במשימה המשותפת שלנו אתגר מקצועי. לא נרתעה לנסות דגמים חדשים אך גם ידעה להיות ישרה והגונה לסרב אם חשבה שהבחירה שלי היא מעבר ליכולותיה. כי אם לא תוכל לספק בגד ברמת ביצוע וגימור כמעט מושלמים – עדיף שלא תאכזב את עצמה ואת הלקוחה. ביידיש או בגרמנית מכונה אישה כמוה "פיינשמקר". ובעולם הרחב קוראים לעבודה מקצועית שכזו – תפירה עילית. אני נזכרת שכאשר הגעתי אליה למתפרה, כמעט תמיד על שולחן העבודה היה מונח בין חפציה ספר קריאה. כזה שסיימה זה עתה לקרוא או ספר שממש היום החליפה בספריה. כך למדתי על אהבת הקריאה שלה. במשך השנים החלפנו בינינו רשמים והמלצות קריאה. בשיחותינו אלו נחשפתי לאינטליגנציה שלה יחד עם תכונה נוספת: נדיבות ליבה. אסתר אהבה לחלוק חוויות הקשורות באירועי תרבות, טיולים ובכלל. וכאשר חוותה חוויה כזאת, נהגה לעצור אותי במדרכה, להודיע לי שאני חייבת ללכת לראות את ההצגה או המופע, להמליץ בפני על מאמר טוב בעיתון "הארץ" עליו הייתה חתומה עד יומה האחרון, על מוזיאון או אתר תיירות, סרט וספר טוב שכדאי לי לראות או לקרוא. ובעיקר, כל כך אהבה למצוא סיבה לומר מילה טובה. נהגה לאחוז בידי ובעיניים בורקות לומר כמה שנהנתה. ואם לא פגשה ברחוב, לא התעצלה להרים טלפון כדי להחמיא ולחזק כאשר לדעתה נעשתה עבודה טובה הראויה לשבח. באסתר, כפי שהכרתי, הייתה סקרנות, אהבת החיים ויכולת להעריך וליהנות מדברים קטנים שעושים את החיים טובים יותר. משחייה יומית בבריכה ועד לשוקולד איכותי. לא מנקרת עיניים אך גם לא מתנצלת על כך שידעה להתענג על אוכל טוב, בילוי משפחתי או כל פינוק אחר שמתבל את החיים בערך מוסף. חברים וחברות שחשה כלפיהם קרבה, כאלה שעזרו לה ולדב או נענו לבקשתה בתחום מסוים, "סומנו" על ידה, ולאורך שנים רבות זכו לקבל ממנה בחגים או לרגל אירוע אישי - שי צנוע אותו הייתה מניחה בהיחבא בכניסת הבית או על ידית הדלת. וכך שנה אחר שנה אחר שנה. כמה נהנתה להכיר תודה, לתת ולהעניק – ותמיד בצנעה ובהיחבא. רק היא והצד המקבל ידעו על מה ולמה.
ואכן, כך בשקט ובחריצות, תוך אהבת המקום ואנשיו, חייה אסתר את שנותיה בעין שמר.
ומאז בחרו ליבנה ודלית להתגורר עם משפחותיהן במענית ואילת, אסתר בחרה לזוז עוד קצת הצידה, לטפח עם דב את ביתם וגינתם, שמגע ידה, אישיותה החמה וטעמה הטוב ניכרו בהם בכל פינה.
זכרם של אנשים כמו אסתר – לעולם יהיה ברוך.
נירה כהן
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!