רייכל אריה

פגישתי הראשונה עם לייבל היתה בבית הוריו – בית קטן בווילנה, והוא אז נער כבן 16. משום כך קשה עלי במיוחד הכתיבה לזכרו, כי כזה הוא נחרת בזיכרוני.

אל בית הוריו היינו סרים בבואנו לווילנה. זכורני איך אימו פרומה, מתוך רצון לשמח אותי, הפצירה בלייבל שישתף אותי במשחק המגלשה מההר שמול הבית.

מאז עברו שנים ולייבל, לפני עלייתו ארצה בפסח 1930, בא לעיירה שלנו להיפרד מבני-המשפחה. הבטנו עליו בקנאה ולייבל צחק: אין דבר, גם אתם תגיעו ועוד ניפגש בארץ. איחוליו אמנם התגשמו.

פגישתנו הראשונה בארץ, היתה בבית הדוד בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב, בית ששנים שימש לנו זיכרון לביתנו שם. בכל פגישותינו היינו מעלים זיכרונות משותפים מהעבר, ולייבל תמיד השאיר הרגשה שפירנסה את הנפש עד לפגישה הבאה. השקט והחיוך שלו השרו הרגשה שקשה היה לשכוח אותה.

על אף הקירבה המשפחתית לא נפגשנו בתכיפות, אך לייבל ניצל הזדמנויות למסור דרישת-שלום ולהתעניין במתרחש אצלנו. ידעתי שאצל נהגי המשק שלנו, אוכל לקבל ידיעות על לייבל, שכן תמיד השתדל לאתר אותם כדי למסור כמה מילים בשבילי.

במה לנחם אתכם סלה, תמי ויאיר, מניה ורוזקה? ובמה אתנחם אני?

ציפורה אפק