שטיין זאב
🕯️ לזכרו של זאב שטיין ז"ל
י"ח באייר תרס"ז – כ"א באב תשמ"ז
2 במאי 1907 – 16 באוגוסט 1987
ישנם אנשים שאת חייהם קשה לסכם בכמה שורות. לא מפני שהחזיקו בתארים רבים או עמדו בקדמת הבמה, אלא משום שהיו מאותם אנשים שבנו במעשיהם את היסודות שעליהם צמחה קהילה שלמה.
כך היה זאב שטיין, ממייסדי עין שמר, בן דור החלוצים שהקדיש את חייו לעבודה, לאחריות, לאמת ולבניית הבית המשותף.
אנו מבקשים לזכור לא רק את פועלו, אלא גם את האדם שמאחוריו – באמצעות שני מסמכים נדירים השמורים בארכיון עין שמר: מכתב אישי שכתב לאביו בשנת 1936, ודברי הפרידה שנאמרו על קברו בשנת 1987.
בין החלום למציאות
זאב היה שייך לדור צעירים שעזב את אירופה מתוך אמונה גדולה בציונות ובהקמת חברה חדשה בארץ ישראל.
המציאות שחיכתה להם הייתה רחוקה מכל רומנטיקה.
בקיץ 1936, כאשר עבד בכבישת חציר בעין שמר, כתב לאביו מכתב אישי המתאר את שגרת היום הקשה:
"גלי החציר מתפתלים לרגלי, הברחץ' עוקץ וחודר לפנים, זיעה, ריח חציר, קצב המכונה... כסחבה סחוטה הנני שרוע בלי רוח."
בכמה משפטים הוא מצליח להעביר את התחושה כולה – האבק, החום, הרעש, הזיעה והעייפות עד כלות הכוחות.
אבל גם בתוך הקושי הוא מתאר בגאווה כיצד החברים מחפשים כל העת להשתפר. כל תנועה נבחנת. כל שנייה מנוצלת. שמונה אנשים עובדים סביב המכונה כגוף אחד, מתוך אחריות משותפת ומתוך אמונה כי כך בונים משק וחברה.
כך כתב:
"כל תנועה שלי מוכרחה להיות אפקטיבית... שמונה חברים יוצרים גוף אחד מתנועע עם קצב המכונה."
זו הייתה תפיסת העולם שלו: דיוק, משמעת עצמית ועבודה שאינה מסתפקת ב"בסדר", אלא שואפת תמיד לטוב ביותר.
גם לחלוצים היה לב
אחד הקטעים המרגשים ביותר במכתב הוא דווקא זה שבו נחשף האדם שמאחורי החלוץ.
זאב אינו מסתיר את הקושי. להפך. הוא כותב בכנות יוצאת דופן:
"לא אוכל לחיות רק למען החברה, למען האידיאה והעבודה. יש לזה טעם רק על רקע של אושר מינימלי בחיי הפרט."
זוהי עדות נדירה. לעיתים נדמה שדור המייסדים היה עשוי ברזל, אך המכתב הזה מזכיר לנו שהם היו בני אדם. גם הם התגעגעו, גם הם נשברו וגם הם שאלו את עצמם שאלות.
בהמשך הוא מוסיף:
"יש ותתקוף אותך מרירות... מתעורר הרצון למרד... לא אוכל להמשיך ככה הלאה."
ולבסוף מגיע אולי המשפט הנוגע ביותר:
"הנני סובל עקב זה שאתה מחכה באי מנוחה ואי ביטחון למכתב..."
מאחורי החלוץ הקשוח עמד בן המתגעגע לאביו.
האיש שלא ידע להתפשר
גם בחלוף השנים, דמותו של זאב שטיין ממשיכה ללוות את סיפורה של עין שמר. בדברים שנאמרו על קברו תיארו אותו חבריו בדיוק כפי שהיה לאורך כל חייו – אדם שלא ויתר לעצמו, שחתר לשלמות, דבק באמת ופעל במסירות אין קץ.
בהספד נאמר עליו:
"אישיות מאוד מורכבת... דבקות במטרה, רצון חזק לבצע כל משימה בשלמות המלאה, אי הסכמה לכל ויתור... הכול בדיוק וסדר."
הדברים הללו מהדהדים באופן כמעט מושלם את המכתב שכתב כחמישים שנה קודם לכן. כבר אז הקפיד על כל תנועה ליד המכונה וכבר אז שאף לשלמות. זה לא היה שלב בחייו – זו הייתה דרכו.
איש העבודה
חבריו זכרו את זאב בראש ובראשונה כאיש עבודה.
"לא זכור לי יום שלא תמצא את זאב עובד במשק", נאמר עליו. הוא לא ביקש תפקידים מחוץ לקיבוץ, לא חיפש קריירה ציבורית ולא נמשך לנסיעות לחו"ל. ביתו היה עין שמר, ועבודתו הייתה שליחותו.
במשך שנים עבד בענף הפלחה, והיה בין האחראים להפעלת הקומביין הראשון שהגיע למשק – קומביין מתוצרת Oliver.
גם שם לא הסתפק בהפעלת המכונה. הוא שאף להפיק ממנה את המרב, למנוע אובדן של גרגר אחד של חיטה או שעורה ולשפר ללא הרף את איכות העבודה.
שומר הקיבוץ
לצד עבודתו החקלאית נשא זאב באחריות משמעותית נוספת.
בשנות המנדט הבריטי היה ממונה על שמירת הנשק של הקיבוץ והסתרתו מפני השלטונות.
בזכות שירותו בצבא הפולני הכיר היטב את תת-המקלע הפולני שהגיע לעין שמר, והוא טיפל בו במסירות – ניקה, שימן והכין אותו לכל שעת חירום.
זו הייתה עשייה שקטה, ללא פרסום וללא תהילה, אך בעלת חשיבות עצומה לביטחון הקיבוץ באותן שנים.
ישר עם עצמו
אולי המשפט שמסכם את דמותו טוב מכול נאמר בסיום ההספד:
"ישר עם עצמו וישר עם אחרים... דובר אמת וחותר לאמת, לא מתפשר, לא נכנע."
אלו אינן רק מילים של פרידה. אלו מילים המתארות דרך חיים – דרך שלא תמיד הייתה קלה, אבל הייתה אמיתית.
מורשת של דור שלם
קל להביט היום בתצלומים הישנים ולראות בהם נוסטלגיה, אך המסמכים שבארכיון מזכירים לנו דבר עמוק יותר.
מאחורי כל שדה, כל רפת, כל שביל וכל מבנה בעין שמר עמדו בני אדם. צעירים שעזבו את בית הוריהם, עבדו עד אפיסת כוחות והאמינו שאפשר לבנות כאן חברה טובה יותר. לפעמים הם נשברו, התגעגעו והתלבטו – ובכל זאת קמו בבוקר והמשיכו.
זאב שטיין היה אחד מהם. דווקא משום שלא ביקש להיות גיבור, הוא היה כזה.
כמעט ארבעים שנה לאחר לכתו, המכתב שכתב בצעירותו והדברים שנאמרו עליו ביום פרידתו משלימים זה את זה. הם מספרים את סיפורו של אדם שחי כפי שהאמין – במסירות, ביושר, בעבודה קשה ובאחריות ללא פשרות.
זו אינה רק מורשתו של זאב שטיין. זו גם מורשתו של דור המייסדים כולו.
יהי זכרו ברוך.
המכבש – יוני 1936
מכתב לאבא
גלי החציר מתפתלים לרגלי, הברחץ' עוקץ וחודר לפנים, זיעה, ריח חציר, קצב המכונה, תקתוק השעון. כסחבה סחוטה הנני שרוע בלי רוח. הנני נרדם כשהספר בידי. משקים שיש להם ניסיון של כמה שנים כובשים 20–30 טון ביום ואנחנו רק 8–10.
כשהינך קורא לפעמים על העבודה רבת המאמצים ברוסיה הסובייטית, הנך מבין איזה שיגעון של הפקת תוצרת תקף אותנו. הננו רחוקים מהקצה אל הקצה מאופן העבודה הפלגמטי, אולי הבריא, של האיכר הפולני. הננו עובדים עד כלות הנשימה. חולצות העבודה אפשר לסחוט אותן מזיעה. השיא שלנו הולך וגדל, 17 וחצי–19 טון.
נדע עוד להגדיל את התוצרת. זאת היא לא רק עבודת פרך. ניזהר מכל תנועה יתרה. כל תנועה שלי מוכרחה להיות אפקטיבית בעבודת המכונה. שמונה חברים משרתים את המכונה. יש וחבילות שאינן קשורות היטב מתפזרות, ואת החציר צריך אז לדחוף מחדש אל המכונה.
שמונה חברים יוצרים גוף אחד המתנועע עם קצב המכונה. זה מהווה כאילו מוח אחיד, קשור, דחוק ומלא בחציר וצמוד בחוטים. המשק הסוציאליסטי שלנו מנוהל על ידי כוחות מהשורה וברצון כולם, ולא על ידי דיקטטורה של יחיד.
לעת ערב, כשהנני לבדי, הנני מרגיש שכוחותיי הוצאו כליל בלי מטרה וטעם יתר, כי אתה חסר בקרבתי.
לא אוכל לחיות רק למען החברה, למען האידיאה והעבודה. יש לזה טעם רק על רקע של אושר מינימלי בחיי הפרט. יש ותתקוף אותך מרירות, מתעורר הרצון למרד. לא אוכל להמשיך ככה הלאה, לא אוכל לכלכל זאת. הנני רוצה לשבור את עולי, נשמטות אז מילים קשות, שנונות, עוקצות.
הנני סובל עקב זה שאתה מחכה באי מנוחה ואי ביטחון למכתב...
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!