דגאי משיח מטי

השכול הוא מנת חלקנו בימים קשים אלה העוברים עלינו.

 

עם מותו של אדם מפליגים אנו אל עולם הזיכרונות הפורשים בפנינו את דמות האיש שהיה, לאורכו, לרוחבו ולעומקו.

 

מטי גדלה במשפחה ספרדית-בולגרית בעלת נטיה ציונית האופיינית מאוד ליהודי בולגריה. בשנות השלושים של המאה הקודמת, היו שגשוג ופריחה בקן השוה"צ בסופיה, מיטב הנוער המשכיל נהה בהמוניו לתנועת השומר הצעיר.

חיים ג'יוואן ואחותו מטי הגיעו לתנועה באופן הטבעי ביותר, ובימים ההם כל חבר תנועה התמזג בכל גופו ונפשו בתוך החיים הפעילים והתוססים בתנועה.

 

בזכות מושבות הקיץ של שנות השלושים והמפגש ההמוני של חברי התנועה, הייתה לי הזכות להכיר ולפגוש חברים מכל קיני התנועה. מטי ואחיה היו דמויות בולטות ואהודות בין משתתפי המושבות. למטי ניתן שם חיבה - מטושקה – השם ביטא את האהבה הרבה שרחשו חבריה בקבוצה, בקן ובתנועה.

 

תהפוכות פוליטיות והחינוך השומרי כיוונו את כולנו לעליה לארץ. עלית הנוער הצילה רבים מאתנו, אבל מספר הניצולים היה מועט, בשל פרוץ המלחמה ומדיניותה המתנכרת של ממשלת בריטניה הגדולה.

קיבוץ עין שמר היה היעד לנערים העולים חברי התנועה מבולגריה.

הזוג מטי וליקו היו זוג צעיר מרשים ביופיו ובאופיו. ליקו היה רקדן מעולה, אליל הבנות, מטי היתה הטיפוס הביתי והחברתי. יחד הם היו זוג יפה להפליא, שגידלו שני ילדים מקסימים.

 

ואבוי הגורל המתאכזר בבני אדם, כדור ציד פילח את גופו של ליקו, ועל מטי ירדה תקופת אלמנות קשה מנשוא. כולנו כאבנו את מותו הטראגי של ליקו, האדם שהקרין אהבה לכל – למשפחתו ולזולת.

לאחר זמן פקד אותה אסון נוסף עם מותו הטראגי של חיים אחיה. מטי קיבלה תמיכה ועידוד מכל החברים הוותיקים ובני גילה. שני הילדים, רובי ואיתי גדלו בלי אבא, אבל מוקפים היו באהבה רבה מצד כל החברים.

 

הזוג החדש מטי ונחמיה שינה וליכד את שני חלקי המשפחה. היתה זאת משפחה חמה שדאגה באהבה רבה לכולם. היתה זאת משפחה לדוגמא בהתנהגותה בכל אשר פעלה ועשתה.

 

השנים חלפו, הזקנה החלה נותנת בנו את אותותיה. מחלות שונות ומשונות מצאו להן משכן בטוח בגופנו ההולך ונחלש.

 

עם מותו של נחמיה הלך ממטי המקור לתקווה ותמיכה של האדם הקרוב יותר אליה.

מותה של מטי היא אבידה קשה וגדולה לבניה, כלותיה ונכדיה. בערוב ימיה וחולייה הקשה המשפחה עטפה אותה באהבה רבה ודאגה לבריאותה המדרדרת עד ימי האחרונים.

כל המשפחה ראויה להערכה על אהבתם ודאגתם למטי עליה השלום.

 

י ה ו ד ה   ב ר כ ה

 

 

 

ל מ ט י

כמי שנולד למדינה צעירה ולתקופה קיבוצית שהתאפיינה בצנע כלכלי ובעיקר רגשי, הייתה הצטרפותה של מטי, רובי ואיתי למשפחתנו המאוחדת מעין חגיגה פרטית. מטי הביאה אתה את כל הסממנים של מה שילדי קוראים היום בית, ופעם היה רק "חדר": ניקיון וסדר, עוגה, ובעיקר מגע, חום, נאמנות. בעיני דמיוני, עיני ילד ללא אם, הייתה מטי הדבר הקרוב ביותר לכך: יפיפייה, קורנת משמחה, דואגת, ובעיקר מי שהביאה איזון למשפחתנו והפכה את נחמיה, כן, כך קראנו לאבינו, לאדם פחות דוקטורינירי, יותר מפויס, יותר אבא.

 

לאחר מכן באו שנות מחלתו של נחמיה, שנים קשות של התמודדות עם המוות שרבץ לפתחנו. נכון, נחמיה נותח ע"י רופא מעולה והחלים, אבל אני הרגשתי כי לאהבתה ללא תנאי של מטי, מסירותה ונאמנותה היה חלק לא פחות חשוב בהחלמתו.

 

השנים האחרונות היו למטי קשות, היא סבלה מכאבים קשים, איבדה את כושר התנועה והראיה, אבל קיבלה סבל זה בהשלמה ללא תלונה – אולי מתוך רצון לא להיות מעמסה עלינו ילדיה.

על אף הסבל היא הייתה צלולה, חדה ומתעניינת בכל ילדיה, נכדיה וניניה עד יומה האחרון.

 

כך נזכור אותה באהבה.

ע ו ד י

 

 

 

 

 

מ ט י

 

השעה עכשיו 3:00 בבוקר. התקשרתי למחלקה לשאול מה שלומך, ואמרו לי שהמצב קשה מאוד. לא יכולתי לחזור לישון. עצוב לי מאוד, אז  החלטתי לכתוב לך מכתב פרידה.

 

מטי, אני למעשה הכלה האחרונה שהצטרפה למשפחה, ואת ישר קיבלת אותי כל כך יפה. אני זוכרת שהיינו באים כל השבט הגדול בימי שבת, ואת היית עובדת כל כך קשה כדי להשביע את כולם. כשנחמיה נפטר עברת משבר מאוד קשה ולמעשה מאז התחילה בריאותך לאט לאט להידרדר. כל פעם משהו אחר עבד פחות טוב.

 

הייתי באה אליך הרבה לבית דורות והיינו מטיילות והיו לנו הרבה שיחות. אהבתי לשמוע ממך על התקופה כשרק הגעת לקיבוץ עם ליקו וכל החבר'ה מבולגריה. איזה חיים משוגעים עשיתם.

ילדים בני 15 שהקיבוץ הפולני שלנו לא ידע איך לאכול אתכם. היית מספרת על מסיבות הריקודים הסוערות שלכם, על הטיולים הרבים שעשית עם נחמיה באירופה ובארצות הברית. האמת שכבר מזמן אמרת לי שנמאס לך לחיות. היה לך מאוד קשה עם העיניים שבגדו בך וניתוח הקאטרקט שלא הצליח. אהבת לקרוא המון ספרים והיה לך מאוד קשה למלא את היום בלעדיהם.

 

גם לקראת הסוף, כשהיית מאוד חלשה ובקושי דיברת היית צלולה מאוד. תמיד התעניינת על זוהר שבצבא, ומתי היא באה הביתה, ומה עם אור, ואם כבר מצאה עבודה? ואיך היא מבלה לפני הצבא, ועל אמיר, ומה שלומו? ידעת בדיוק מי בא אליך ומי לא. ולזכותך ייאמר שלא התחשבנת על כך.

 

אני רוצה להודות מאוד לצוות בית דורות שטיפל בך שנים רבות. על האהבה הרבה והטיפול המסור שהענקתם למטי.

תדעו לכם שהיא העריכה אתכם מאוד והיה לה מאוד נעים אתכם.

 

ואת מטי יקרה, שכבי בשלום על משכבך ותהי שלווה ללא הכאבים שליוו אותך זמן רב.

אני אזכור אותך תמיד עם הרבה אהבה.

 

ק ר ן

 

 

 

 

לסבתא

 

משוחררת מכבלי אנוש, אנחנו בוחרים לדמיין את רוחך פורחת חופשיה, נעה מעל לזמן ולמקום. נפגשת עם אהובי ליבך שעזבו אותך לאורך חייך  וחסרו לך מדי יום.

 

נזכור אותך כמו שנפרדנו ממך ביום רביעי, אבל הרבה יותר מכך ניזכר בך בימים אחרים, בדירה קטנטנה, מלאה דודים ובני דודים, ושני סבים, שמארחים ומשחקים בשילוב של אהבה מהולה בחרדה, מה ייחרב השבת הזו בבית.

את, עומדת מעל הטוסטר, עומלת במרץ, שולחת לשולחן או למרפסת צלחת אחר צלחת, ואחריהן עוגות, שתמיד מסודרות במנז'טים קטנים. שומרת שמירה הדוקה על קופסת הקרמבואים, שאף אחד לא יקופח, אבל גם לא יקבל יותר מאחר, כך שישאר לכולם. אחר כך מתאוששת עם התה והסיגריה, וסבא, בסוף האוכל הולך עם הנכדים לחפש חתולים.

שבתות שהן זיכרון ילדות רחוק ויקר כל כך.

 

לא נשכח את חדר העבודה שלך במתפרה, שציורי הנכדים ממלאים בו את הקירות, ולדובשניות שחיכו שם לכל אחד מאיתנו שיבוא לבקר, ויזכה באותה נשיקה מוכרת שפיתחת, וכללה שילוב של ריכוך, שאיבה, וצביטה במקביל.

 

אפשר להפליג עוד בזיכרונות, אבל היקרה ביותר היתה היכולת שלך להעניק לכל אחד מאיתנו תחושת אהבה פרטית, אחרת ומיוחדת.

אנחנו מנסים לחשוב על הרגשתך בשנים האחרונות, בלי סבא, כשראשך צלול אבל גופך כבר תש, מקווים שהצלחת למצוא גם בהן מעט טעם, ושרגעייך האחרונים היו שלווים.

 

באהבה רבה

הגר ותומר