הוא נולד בעיר לודז' בפולין, להוריו לאה ונתנאל, השלישי בין ארבעה אחים – 1904 יצחק ז"ל (גר בירושלים).

 1906 משה ז"ל (גר בעין-שמר, נישא לאסתר ונולדו להם שלושה ילדים: נורית גרה בכפר-מנחם, גדי גר בכפר אביב ועמירה נישאה ליוסי שמרי וגרה בכרכור). 

1908 חיים 1909 אלימלך ז"ל (גר בעין-שמר, נישא לרומה ונולדו להם שתי בנות: שלומית תומר ועדה גבע שתיהן חיות בעין-שמר).

 כל ארבעת האחים קבורים בבית-הקברות בעין-שמר. 

חייק נישא לסוניה ונולדו להם שלושה ילדים: בן-עמי (חי בתל-אביב), נטע (חיה במענית) ומרים (חיה במענית). 

בעין-שמר נשאר שגיא גרנות בנה של נטע ובנותיו עומר ודרור. מספר חייק בשנת 1980: "... 

היינו (ארבעת האחים) תמיד יחד – ההורים לרוב היו עסוקים, שניהם ניהלו את המסעדה שלהם הסמוכה לבית-מלון (בינוני, לא בעל 5 כוכבים), כך שאנחנו הילדים היינו לבדנו.

כשהיינו קטנים היתה לנו "ניאניה" (אומנת). את ההורים היינו רואים בדרך-כלל לפנות ערב... 

קראת סוף המלחמה (מלחמת העולם הראשונה), אבא העביר אותנו לגימנסיה עברית שנפתחה בשנת 1917... 

שליש מהלימודים בה התנהלו בעברית (עברית, תנ"ך ותולדות עם-ישראל)... 

ההורים דאגו להשכלתנו, אבל אנחנו לא הצטיינו כל-כך בלימודים, בפרט שלא השגיחו עלינו ביותר, כי לא היה להם זמן... 

בשנת 1920 חיסלו את המסעדה ואבא נהיה שותף במשרד למשלוח סחורות – טקסטילים מלודז' לגליציה (קרקוב, לבוב ועוד). אני אהבתי מאוד את העסק הזה, כבר אז אהבתי משרדים. שם התחלתי בעצם את הקריירה המשרדית שלי. אהבתי לשבת שם, העסק נמצא באותו בית בו גרנו. הייתי בן 11-12 שנים...

 לאט-לאט "השומר-הצעיר" התארגן והיה קן והתחלנו (ארבעת האחים) ללכת לקן. וזה היה קודש יום-יום לפנות ערב ללכת לקן, אם השיעורים היו או שלא היו מוכנים... 

רק כאשר הציונים בשליש היו רעים, ההורים היו תובעים מאתנו שנלמד יותר... 

הבית היה מסורתי. כשהיינו קטנים אבא רצה שנתפלל (הוא התפלל יום-יום) ולא התנגדנו...

 לא ישבתי לכתוב בשבת כשאבא היה בבית, אבל כשהייתי יוצא בשבת בבוקר, הוא היה מבקש ממני שאכנס לראות מה קורה במשרד (שם עבדו בשבת), או היה אומר לי ללכת לבנק לשלם שטר... 

היה בכך הכרח, כי בשבת היה מסתיים שבוע העסקים והיינו צריכים לגמור חשבונות... י

צחק עלה ראשון בשנת 1925, כי היה צריך להתגייס לצבא.

 הוא הגיע למסקנה שלשם מה לו ללכת לשנה-שנתיים לצבא, מוטב במקום זה לעלות כבר ארצה... 

משה עלה בשנת 1926 ל"עין-גנים" ואלימלך עלה בשנת 1929 ל"שומריה"... אני היחיד מהאחים שסיימתי בית-ספר ונסעתי לצרפת ללמוד הנדסת-חשמל, כי בתור יהודי היה קשה מאוד בפולין להתקבל ללימודים בטכניון. אחרי הלימודים חזרתי ללודז' וגם אני רציתי לעלות ארצה. ההורים קיבלו זאת, כבר התרגלו. רק אמא אמרה פעם, שאילו היתה לה בת, היתה נשארת בבית. אני מפקפק בזה... הורים יהודים התגאו בבניהם אשר עלו לארץ. אני זוכר שאמא היתה מתהלכת תמיד עם כמה תמונות בארנק מארץ-ישראל. סיפרו אחר-כך (אני הייתי כבר בארץ) שכשנולדה שלומית (תומר, בתו של אלימלך) והיתה להם נכדה, אז לאן שאמא הלכה היתה עמה תמונתה של הנכדה מארץ-ישראל... 

הורים אחרים, אם רק היה נראה להם שעבר זמן לא סביר בלי ידיעה מבניהם, היו באים אל השטרקמנים. ידעו שישנם כמה אחים, אז אחד לבטח כתב...

 בסוף שנות ה-30 העלינו את השאלה: מה עם ההורים?... משה סיפר שהוא דיבר עם אבא ודן איתו על עליתם לארץ, ואבא שאל מה הוא יעשה כאן – כסף אין לו, את השפה הוא אינו יודע... הוא תאר לעצמו שיצטרך לחיות בקיבוץ, ותמונת הקיבוץ בעיניו היתה ממשית ומציאותית – חברה של יחפנים... 

אבא היה תמיד אומר: פה יש לי עסק, לא גרויסע גליקען (עסק גדול), אבל אני חי מזה... 

אבא היה העקשן במשפחה. פעם הגיע אלינו שמואל הראשון (שועלי). הגיע לעיר לודז' ובא לבקר... אמא שמחה מאוד, הרי זהו איש מעין-שמר. 

היא הציעה לקרוא לי בטלפון (לא הייתי בבית) כי לבטח אשמח לפגוש אותו והוא שאל: ער איז אויך אזא עקשן? (גם הוא עקשן?)... היה אצלנו בבית שעון עמידה. פתאום צילצל השעון ושמואל נדהם: וואס איז דאס, א טומאה? (מה זה, כנסיה?)... 

בכל אופן, אם המלחמה היתה מתעכבת בכמה חודשים, ההורים היו מגיעים גם הם... באתי ארצה בשנת 1935, עבדתי בתל-אביב, בעין-שמר, בגן-יבנה שם גר אחי יצחק... 

היו לי פה כמה מכרים, מה שנקרא פרוטקציה. הם השתדלו בשבילי שאתקבל בחברת-החשמל, ואמנם בסוף 1936 קיבלתי שם עבודה והסתדרתי בחיפה...

 קרה לי וחליתי קשה ונאלצתי לשהות 11 חודשים בבית-חולים בצפת. בשנת 1939 יצאתי מבית-החולים והתברר שאין לי בעצם לאן ללכת – הייתי רווק, ללא דירה, לא היה לי דבר ואחרי מחלה קשה הייתי די מוגבל. הקיבוץ קיבל אותי זמנית עד שיסתדר משהו... 

מתוך הזמניות נשארתי בקיבוץ עד היום הזה. הקיבוץ לא היה לי למעשה רחוק – שהיתי בו כבר קודם מספר חודשים, היו לי כאן אחים והכרתי כמחצית מהחברים שהיו ברובם יוצאי לודז' איתם הייתי בתנועה... 

בהתחלה הייתי מוגבל בעבודה כי נאסר עלי לעבוד בשמש. עבדתי מספר חודשים כמנהל חשבונות במשרד להובלה בפרדס-חנה, עד שהוציאו אותי, כי היה דרוש אדם נוסף במשרד של הקיבוץ... 

מצאתי עבודה בה אני יושב עד היום הזה ואיני מצטער... 

במילה אחת – מצאתי את מקומי". שנים רבות עבד חייק כמנהל-חשבונות בעין-שמר, עם אברהם ז'ורנה, במשרד שבבית-האבן. הוא לא השתמש במחשב ונעזר בזיכרונו המיוחד למספרים ותאריכים.