שפירא יעל
ח אב ה'תשל"ד - ח סיון ה'תש"פ
27/07/1974 - 31/05/2020
בנם
של עדה ואורי שפירא
אחיהם
של נגה שורר ושביט שפירא
יהי זכרו ברוך
בננו, יעל, איננו
הוא נולד לפני 46 שנים. היה ילד יפה וחמוד, עירני ואהוב. הוא גדל והיה לנער זריז ספורטאי מצטיין. שיחק כדורגל בקיבוץ ובקבוצת כדורגל בפרדס-חנה. לבקשתו רשמנו אותו
לחוג טניס בכרכור ואנו שומרים עד היום פיסלון שקיבל מהנהלת החוג כשחקן מצטיין.
לרוע המזל לקה בגיל שמונה וחצי במחלה ארורה וחשוכת-מרפא - סוכרת נעורים.
כבר בהתחלה אמרו לנו הרופאים שאפשר לחיות טוב והרבה שנים עם המחלה, אך יש
להקפיד על זריקות אינסולין פעמיים ביום ולבדוק מדי יום את רמת הסוכר, כדי לשמור על
איזון. עבור נער מתבגר זה עומס שקשה לעמוד בו. עזרנו לו כמיטב יכולתנו ולפעמים עשינו
לו את בדיקות הדם בשנתו.
יעל לא אהב ללמוד בכיתה, אך ידע ללמוד בעצמו והיה לו כישרון מיוחד לשפות. הוא דיבר
וכתב טוב, יחסית, באנגלית וזה עזר לו הרבה בהמשך חייו.
בנות נמשכו אליו וכך נקשר אל נערה מהונגריה. יחד נסעו להונגריה ועד מהרה דיבר גם
הונגרית.
כשחזר לקיבוץ התמנה למקשר של קבוצת המתנדבים מדנמרק, ושוב הפתיע כשבא אלינו עם
מתנדבת צעירה ויפה ובישר לנו שברצונו לנסוע איתה לדנמרק. והם אמנם נסעו ואחרי זמן
קצר החליטו להתחתן. באנו להשתתף בחתונה, שהתקיימה בבית העירייה בקופנהגן, והיא
הייתה קטנה וצנועה מאוד. היה עליהם לחתום על טפסים מתאימים בנוכחות עורכת-דין, זה
הכול. אחר-כך יצאנו לרחבה הגדולה מחוץ לבניין העירייה, אשתו הטרייה זרקה את זר
הפרחים לאחור, וזו שתפסה את הזר התברכה בכך שבקרוב תתחתן גם היא. יעל פיזר גרגרי
אורז ולהקת יונים גדולה הקיפה אותנו.
כעבור שנה נולדה בתם הבכורה אמלי.
יעל מצא עבודה כמנהל סניף בחנות רהיטים גדולה של "איקיאה", אך הלקוחות דרשו שישרת
אותם אדם דובר דנית, ויעל נכנס ללמוד באולפן את השפה. שוב הוכיח את כישרונו בלימוד
שפות, כעבור זמן קצר הוקפץ לכיתה של מתקדמים וסיים את האולפן כשהוא מדבר וכותב
דנית.
בהמשך עבד כיערן ביערות שבפרוורי העיר, אך לא הסתפק בכך וחיפש עבודה בעלת אופי
סוציאלי. הוא התקבל לבית-ספר למקצועות סיעוד, ולמד טיפול גריאטרי. כשסיים בהצלחה
התקבל לעבודה עם אנשים בגיל השלישי בשכונה בה חי, סובורג.
כעבור כארבע וחצי שנים נולדה בתו השנייה – ויקטוריה המכונה ויקי.
אנו ליווינו אותם כל הזמן, ביקרנו בדנמרק מספר פעמים והתרשמנו לטובה מחייהם כמשפחה,
אך כפי שקורה לפעמים, הם התגרשו והבנות נשארו אצל אימן טרינה.
אחרי מספר חודשים יעל נקשר לבחורה צעירה בשם מריה והתחתן שנית. הם עברו לגור
בעיירה כפרית קטנה בשם גיזלינג. אשתו הצעירה עבדה כאחות בבית-חולים ויעל התקבל
לעבודה כמטפל גריאטרי בעיר השכנה, הולבק. אמנם לא נולדו להם ילדים, אבל הם גידלו
בבית הרבה חתולים יפים. יעל הוציא רישיון נהיגה והם קנו מכונית ששימשה הרבה את יעל
לביקור אצל המטופלים ולטיולים. אנו ביקרנו אותם הרבה פעמים והם באו לבקר אותנו בעין-
שמר, ודאגו גם להביא איתם את הבנות של יעל. וכך חיו חיים יפים ונעימים מספר שנים.
ואז באה המכה.
יעל נסע ביום חורף בכביש מכוסה קרח, ובגלל שלא היה מורגל בכך, החליק והתהפך. הוא
נפגע בצלעות והועבר לבית-חולים. הרופאים קבעו שיחלים עם הזמן, אך לא כך היה. הסתבר
שהפגיעה הייתה גם בראש ובמערכת העצבים. תוך זמן קצר באו על יעל כל הצרות הנוראיות
שהרופאים ב"בילינסון" ניבאו בשעתו - יעל התעוור, לקה בנמק בכפות רגליו, הכליות נפגעו
והוא נזקק לדיאליזה. אשתו נטשה אותו, הוא נשאר לבד ועבר לחיות בדירה בעיר הולבק.
בשלוש השנים האחרונות חי לבד והביקורים היחידים שקיבל היו של האחיות במחלקת
הרווחה, שבאו פעמיים ביום לתת לו את הטיפול בדיאליזה. יעל ואנחנו ראינו את חוסר
הרגישות וההתחשבות מצדן - יעל חי חודשים בלי להתרחץ, בלי שיחליפו לו מצעים ובגדים
והגרוע מכל, בלי לדאוג לו לאוכל. בחודשים האחרונים יעל סבל מאוד בעיקר מרעב, מאחר
שלא דאגו לו למצרכי מזון ואוכל. דרשנו שיתנו לו מלווה, שיבוא ויעשה עבורו את כל מה
שאינו מסוגל לעשות לבד במצבו. הבטיחו לנו, אך לא קיימו ויעל נשאר רעב. משקלו ירד
והגיע ל-32 קילו.
לפני כחודש וחצי ביקרנו אצלו והוא אמר שלא יחיה עוד הרבה זמן. אנו יודעים שבעירייה
ידעו את מצבו, אך לא נקפו אצבע לעזור. בכל ביקור אצלו ניסינו לעזור כמיטב יכולתנו
והרגשנו שיעל מכיר במאמצנו ומביע את אהבתו, אך ללא הועיל.
דנמרק ידועה כמדינה מתקדמת מבחינה סוציאלית. איננו רוצים ואיננו יכולים לקבוע שזה לא
כך, אך מה שראינו, חשנו ושמענו בהולבק היה את ההפך - עובדים ללא לב, שמתנהלים רק
לפי הנהלים בלי לראות את המטופל.
צר לנו מאוד על בננו האהוב ואיננו יכולים לסלוח על הטיפול הבלתי מתחשב והרשלני שקיבל
בשנה האחרונה. בעירייה אמרו לנו שאלו החוקים ולא יעזור דבר. אדם יכול למות מרעב מול
עיניהם, והם לא יעזרו כי זה לא הוגדר בתפקידם. לפני שנפרדנו כדי לחזור הביתה, יעל
אמר: "אני מקנא בכלבים - להם נותנים מזון, מוציאים אותם לאוויר הצח ומדי פעם הם
מקבלים ליטוף".
עדה ואורי שפירא
יעל,
היית לי בן-דוד אהוב – חייכן, שמח, אוהב ליהנות ולהתרועע.
היו לנו תחומי עניין משותפים ואהבה לספורט – שיחקנו הרבה פינג-פונג, טניס, מטקות ופריזבי על שפת-הים. היית ספורטאי מעולה כמעט בכל ענף ספורט, במיוחד בכדורגל. היתה לך זריזות יוצאת דופן, שליטה נהדרת בכדור וכישרון לכבוש הרבה שערים יפים.
שנינו אהבנו והערצנו את מייקל ג'ורדן ואת קארי לואיס אגדת האתלטיקה.
אהבת מאוד את להקות הרוק של שנות ה-90 – גאנז אנד רוזס, רד הוט צ'ילי פפרס, מטאליקה, נירוונה, יו2 ועוד.
היתה בך רוח נעורים שובבה שאהבתי. ידעת ליצור סביבך אווירה כיפית ומשוחררת, שהביאה שמחה ומצב-רוח טוב.
אזכור אותך תמיד – נער נצחי עם חיוך רחב, נמרץ, קליל וזורם, אוהב את החיים ונהנה מהם.
אין ספק שיעל לא היה "חבר" במובן הקיבוצי-עין-שמריסטי הקלאסי של המילה, אבל הוא היה חבר שלי, שלנו בעצם. של כל מי שרצה להתקרב אליו בילדות המשונה ההיא שלנו אז בשנות השבעים והשמונים. יעל היה נשמה סוערת וחופשית. "מבצע סבתא" ו"אדמה משוגעת" בכפיפה אחת. הוא סירב ללמוד, סירב לעבוד, אהב לברוח והצטיין בזה. צרצר בעולם של נמלים. לא בהכרח עצלן - הוא לגמרי היה בעניין של לעשות משהו, ללכת לאנשהו, כל עוד זה הרגיש כאילו יצא לו משהו מזה והמערכת לא מכתיבה את זה. מעגל שאי-אפשר היה לרבע. היו לו אהבה וכישרון אמיתי מולד לספורט, להסתבך בצרות ולהקסים בני-אדם בחיוך שובב, אם אתה מסוג בני-האדם שדברים כאלו עובדים עליהם. צ'ארמר אמיתי, שנותר מה שהבנות קראו 'ילד יפה' עד יום מותו המוקדם. הוא נשם את החיים מהר ועד הסוף כמו סיגריה גנובה. בנעורים ובשנות התשעים גילינו יחד ערכים ניאו-קיבוציים כמו נשים, סמים, אלכוהול, אנרכיה, חופש ורוקנרול. הוא היה יותר אקסל רוז וקורט קוביין, אני יותר ג'יימס הטפילד ואדי וודר. תרגישו חופשי לנחש מה זה אומר לגבי הבחירות שלנו בקטגוריות האחרות. לא הייתי סומך עליו בחיים לעשות רוורס עם עגלה (לא בטוח שהיינו רואים את העגלה שוב, תלוי מה היה עליה) אבל הוא ידע לעשות את הטריק הזה עם המשקפיים שעבד על המתנדבות עוד לפני "קרמבו". וחוץ מזה היי, מישהו היה צריך "לגמור כמו מוטי בננה בציריך".
"מה זה לעזאזל הדבר, הזה, עבודה? תסביר לי" (אלוהים ללואי סי קיי).
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!