קרול אבנר

 אבא  שלי.

היכן להתחיל?

בערוב ימיו? זיכרונות ילדות שלי? מלחמת העולם השניה? העליה ארצה? כן נראה לי נכון להתחיל משם. 

טעות שאנשים צעירים עושים תמיד, מניחים שאבא שלהם תמיד היה מבוגר/ אבא שלהם /זקן . בדרך כלל הם מגלים שגם הוא היה פעם איש צעיר, עם חלומות ותקוות לעתיד.  לברר מה הם היו - בדרך כלל נזכרים לשאול רק כשכבר מאוחר מדי (כך זה היה בדור שלי לפחות ). עברו שנים רבות אחרי שאבא שלי נפטר ואחרי שהתבגרתי בעצמי, ורק אז  הבנתי שגם אבא שלי היה צעיר פעם.

זמן אחרי שהוא נפטר גיליתי מעט על אבא שלי בצעירותו - מיומן שאחותי הגדולה כתבה. מזל שהיא חקרה לפני שהייה מאוחר מדיי , אחרת לא הייתי יודע כלום על ההורים שלי כאנשים צעירים.

אבי נולד בתאריך  12/09/1912 בבוקרשט ברומניה. להוריו היינריך ואליסה אבנר. למשפחה נולדו שלושה ילדים. כנראה שלמשפחה יש שורשים מאנוסי ספרד – שם המשפחה, אבנר, הוא שם תנכי ולא שם אשכנזי, למרות שאנחנו לא מוגדרים ספרדים (יש רומנים שמתפללים בסגנון ספרדי).  אבי היה גבר נאה מאוד, עורו היה כהה יחסית, שערו היה שחור מתולתל, ועיניים כחולות. הוא נראה ספרדי  למדי. אבל מבחינת אופי - היום היה מוגדר כ"חנון" גמור. 

                           משפחת אבנר -  ברטולד אבנר-האח הבכור,  אבא בן הזקונים    ובלומי האחות האמצעית.

סבי, אבא של אבא היה גגן. עבודה קשה ומסוכנת. פעם החליק ונפל מגג רעפים גבוה, ורגלו התרסקה. למרות היותו נכה וצולע הוא המשיך לעבוד ולפרנס את המשפחה, אך הפך אדם קשה ומר נפש. אולי סבל מכאבים.

אבי, היה בנם הצעיר, לא היה הבן המועדף. היה ביישן ומעודן מדי לטעמו של אביו, אביו פרק עליו את זעמו והיה קשה אליו. אמו, גם היא סבלה מעריצותו וכלל לא הגנה עליו מפניו. בילדותו השתוקק אבי לנגן בכינור -  אביו סירב ולא אפשר לו את הדבר, למרות שהמשפחה לא ידעה מחסור, אצל אביו זה לא היה בסדר העדיפויות. משפחתו זלזלו בו בקצת, כי לא היה תחרותי כאחיו. הבת ובעיקר הנדוניה שלה היו הראשונים בחשיבות ואחריה הבן הבכור הנמרץ היה הבן המועדף. זה הבן שנישא והתכוון לעלות לפלסטינה, אך ירד למצולות עם הספינה סטרומה שטובעה על ידי צוללת רוסית. 

אבי למד שפות בבית ספר יסודי ודיבר גרמנית אנגלית וצרפתית, בנוסף לרומנית. אחר כך למד בבית ספר לפקידות ונהיה מנהל חשבונות.

הסבתא, אמא של אבא ניהלה את הבית, היו לה משרתות  כפי הצורך - מנקה כובסת ומבשלת, ולכל אחת היתה נערה שעזרה לה. המשרתים לא גרו בבית, אלא נשכרו מבין הגויים בסביבה.  הבת המפונקת, לא נקפה אצבע בבית. כבר בתור נערה היתה עסוקה בחיפוש חתן בבילויים וחברות. כאשר סיים את לימודי התיכון, אבי, מצא עבודה והתחיל לתרום את חלקו לכלכלת המשפחה. משפחתו היתה מרוצה מתרומתו, אמנם היה ביישן מאוד אבל זה שהתחתן מאוחר יחסית בגיל 40, זה גם בגלל שלא ברצון ויתרו על החלק שלו בכלכלת המשפחה... אחיו הבכור, שהיה כשרוני ורב פעלים ומוצלח עזב את הבית עם האב הקשה בגיל צעיר מאד. עבד והצליח והתחתן מוקדם, ורצה לעלות לפלסטינה עם אשתו. קיוה שיגיע לישראל ויפתח דף חדש, לא כמו ברומניה שהייתה תחת כיבוש, ופוגרומים. אם כי בבוקרשט טרם התדרדר המצב לכדי לרוע המזל הספינה היחידה שהייתה זמינה הייתה הספינה הרעועה סטרומה, שמנועה תקלקל בלב ים והיא נגררה והוחזקה בהסגר בנמל איסטנבול כשעל סיפונה 769 מעפילים כולל ילדים.

הבריטים לא הסכימו שנוסעי הספינה יעלו לארץ על חשבון מכסת הסרטיפיקטים, והספינה הוטבעה וירדה למצולות על כל נוסעיה, חוץ מניצול אחד. הסבים שלי לא התאוששו מהאסון של אובדן הבן האהוב. מה גם שסבי גם מכר נתח הגון מרכושו כדי לממן את הנסיעה.

                                                                     מלחמת העולם השניה.

יהדות רומניה ידעה טרגדיות. מחוץ לבוקרשט, בגבולות רומניה במחוזות הצפוניים והמזרחיים, המצב היה עוד יותר גרוע. הגרמנים וגם השכנים הרומנים טבחו ביהודים, והקהילות היהודיות הושמדו בפוגרומים אכזריים. מאלו שלא נרצחו, יהודי הכפרים נלקחו ברכבות בקר למחנות הריכוז טרנסניסטריה. כל יתר היהודים גורשו מהכפרים ומהעיירות, הפליטים הגיעו לבוקרשט, שהייתה תחת הפצצות שלוש שנים, אולי ארבע. רוב העיר הייתה הרוסה. ההפצצות לא נגמרו עם תבוסת הגרמנים כי אחר כך  הפציצו הרוסים ואחר כך האמריקאים.  בבוקרשט  גורשו מבתיהם ונאסר עליהם לעבוד. הגברים הצעירים נלקחו לעבודות כפייה.

אחרי המלחמה שכנה אחת במורד רחוב,  פנתה לאמי ואמרה לה בזלזול ש: "הבן שלי היה במלחמה, ואילו אתם היהודים למי הועלתם במלחמה?".  אז אמא שלי תקנה אותה וענתה לה שבעלה עבד בעבודות כפייה, ניקה להם את השלג מהדרכים מהכבישים וממסילות טרנוואי (חשמלית ברומנית), בכל מזג אוויר, כדי שהתחבורה לא תיעצר, הוא וחבריו גם אספו את פצצות הנפל, כדי שילדיהם היקרים לא יפגעו…

 יהודים עשו את העבודות המסוכנות – ולפעמים היו מחליקים ונדרסים תחת גלגלי הרכבת החשמלית הטרנוואי, כשהיו אוספים את פצצות הנפל שלא התפוצצו – לפעמים היו מתפוצצות להם בידיים, וידיהם נקטעו או שנהרגו. כי מה היו שווים חיי יהודי?

 ועדיין גורלם שפר עליהם לעומת אלו שנשלחו למחנות ההשמדה.

אחרי המלחמה, אבי עבד בחברה המייבאת מתכות- פֵרוֹמֵטָאל, והרוויח רק מעט. הוא עבד באותה משרה ושמר על החוק – קלה כחמורה. לא חיפש הרפתקאות, ולא עושר. גם לא היה מוכן להתקדם למשרה בכירה יותר, דבר שהיה כרוך בחיכוך עם הרשויות והמפלגה. בשום אופן הוא גם לא רצה להיות חבר במפלגה הקומוניסטית (כי חשש שזה יעצור אותו מלעלות ארצה, דעה שבדיעבד הייתה לא נכונה).

החוויות הקשות שעברו עליו במלחמה ובעבודות הכפייה, וגם הלם הקרב הלא מטופל שלא היטיב עמו, גרמו לו להעדיף לא להתבלט, והוא הפך פסיבי ודכאוני. צל המלחמה והתקופה הקשה שעבר, המשיך להשפיע במשך זמן רב. בעצם כל חייו לא התאושש מזה. 

אבי ואמי התחתנו אחרי המלחמה. הם היו רווקים מבוגרים יחסית. קרובת משפחה הכירה ביניהם . אימי היתה בת שלושים ואחת, שלושים ושתיים, ואבי מבוגר ממנה בארבע שנים.  השידוך הצליח והם התחתנו,

גם התקופה אחרי המלחמה הייתה קשה. מכל הבחינות. 

העליה ארצה

 תמונת הדרכון של אבא - הילדים צולמו עם אמא 

נולדה להם בת, ואחר כך בן (אני), היתה תקופת צנע. החיים היו קשים. והם חיו במחסור ובצניעות.

יום אחד השתנה הכול:  ביום מעונן וקר בסוף אוקטובר 1958, פרצה לחייהם האפרוריים חדשה מרעישה: הורי התבשרו שהם זכו לקבל דרכון כדי לעזוב את רומניה, לעזוב ללא דיחוי ולעלות לארץ ישראל. "איחוד משפחות" קראו לזה.  אישור העליה הפתיע אותם אחרי שחיכו לו עשר שנים, ונכפה עליהם לעזוב את מקום הולדתם, תוך חודש. 

המדינה הלאימה את הבית שבו נולדתי, בית עץ כפרי שבנה סבי בסוף המאה התשע עשרה, בפרבר של בוקרשט. הבית היה ברחוב פֶּנוֹבִיץ' 44 פינת קוֹרְנֵטוּ.  (לימים שם הרחוב הוחלף לרחוב לָלוֹשוּ 44). החצר על כל תכולתה נמכרה בחצי חינם לשותף בחצר – אח אימי, מוזס דולברג,  מומר ושונא יהדות שהיה נשוי לצועניה, והיתה להם בת מאומצת, צועניה גם כן. 

חודש דצמבר  1958 התחיל עם התרגשות גדולה בקהילה היהודית. מ-1948 ועד אותה שנה היתה עצירת עליה לארץ, ובדצמבר נפתח הפקק והורי היו בין הראשונים שקיבלו פספורט. זמן רב  אחרי זה התברר שהמהפך שהתרחש בשנת 1958, קרה כי  ממשלת ישראל והסוכנות היהודית שילמו  בסודיות לנשיא רומניה הדיקטטור  צ'אושסקו, עבור כל יהודי שעזב את רומניה ועלה ארצה, כדלקמן:  אקדמאי עלה לממשלה 4000 $, סטודנט 3000$, פועל 600$ ילד 475 $ . הורי היו אנשים פשוטים ומחירם היה  זול יחסית.  סחרו בנו כבבקר…

התנאי הראשון היה ויתור על  הבית והרכוש. את הבית לא ניתן למכור, כי כביכול האדמה עליה הוא בנוי היא רכוש המדינה, ואם יעזבו הרכוש יולאם.  היה גם חוק שאסור להוציא מהמדינה מטבע זר, ותכשיטי זהב.

תוך חודש הורי היו צריכים להזמין אצל נגר שני  ארגזי עץ בנפח למשקל מדוד במדויק - 50 ק"ג לכל ארגז.  היה צורך לחסל את רכוש הדלא ניידי, למכור ולחלק כמעט את כל המטלטלין, ולקחת איתם רק  100 ק"ג בשני  ארגזי עץ גסים צבועים בצבע חום כהה. שסה"כ משקלם לא עולה על מאה ק"ג. זו היתה סנקציה נוספת, הצקה לשמה. חודש שלם שקלו ומדדו, מדדו ושקלו, ולבסוף לקחו עימת כמויות עצומות של רקמות, את וילונות הקרושה הכבדים מחוט דייגים עם המלאכים שאמא סרגה ביד (כיסוי המיטה התואם היה עוד יותר כבד, ולא נכנס), שתי שטיחים שהיו חדשים והיה חבל להשאיר אותם, שטיחים שנארגו בנול יד משאריות בד גזורות, תמונות משפחה, מעט כלים ובגדים, בעיקר בגדי חורף. בלי ספרים ובלי צעצועים. תכשיטי זהב אסור היה להוציא מגבולות המדינה, למעט טבעות נישואין. גם  הזהב היה שייך למדינה. 

האפשרות לצמצם את הדברים שאגרו ואהבו, הבחירה הגורלית של 100 ק"ג של המטלטלין, מילאה את הלב אימה. מה יקחו ועל מה יוותרו. מי לחיים ומי למיתה. החפצים האהובים שליוו אותם כל חייהם והקיפו אותם בחמימות נעימה, חולקו כמתנות חינם לשכנים ומכרים שהתקוטטו על הטובין, אשר קודם לא רצו לשלם עליהם אפילו ליי (המטבע הרומני) חסר ערך אחד... החפצים האהובים נעלמו לנצח. השכנים והחברים נעלמו גם הם מחייהם. חלקם כעסו שהם עוזבים, בחלקם התעוררו רגשות אנטישמיים.

הורי ואחותי היו נסערים, עצובים ובודדים. אני הייתי ילד קטן וכנראה לא הבנתי על מה כל המהומה.

כעבור חודש בדיוק מאז שקיבלנו את הסרטיפיקט (הדרכון), היה עליהם לעזוב את רומניה מבלי להתחרט ובלי לחזור. ההורים התייצבו בבלבול והתרגשות גדולה בתחנת הרכבת בבוקרשט, מבלי להסתכל אחורה  עלו עם הצרורות והמזוודות בידיהם ומחזיקים בכוח את ידי הילדים הבוכים, לרכבת המפויחת והמעשנת הנוסעת דרומה. הרכבת עזבה את רומניה, נוסעת עשרה ימים מבלי לעצור, חוצה את דרום אירופה, דרך בולגריה ליוון  עד לשדה התעופה לאתונה, לפגישה מדויקת בשעה  נקובה עם מטוס אל על, שיביא את העולים ארצה,  כשהכל מתואם  במדויק, ללא מקום לטעויות.             

ההורים שלחו לדודים בפלסטינה מכתבים דחופים - לבת-ים לאח של אימי ומשפחתו, ולירושלים לאחותו של אבי שגרה עם בנה היחיד, סרג'ו (יהושוע) עקיבא, שהיה נשוי לדולי (מרים), והם ציפו לילד. במכתב נכתב בתמציתיות שאנחנו נוחתים בארץ, בערך באמצע דצמבר...

מייד בתחילת הנסיעה, נכנסו לרכבת המוכסים. הם היו גסים, רעי לב, לובשי מדים ונועלים מגפי עור גבוהות. הם חיפשו מטבע זר ותכשיטי זהב ויהלומים מוחבאים. אחרי חיפוש על הגוף של ההורים, מיששו גם את הילדים. אחר כך פירקו ביסודיות את העקבים של הנעליים, המודבקות לסוליות העור עם דבק ומסמרים. את נעלי החורף החומות בעלות שרוכים של ההורים והילדים, אפשר היה להדביק ולמסמר בחזרה אך כבר לא היו טובות לגשם ולשלג.  אני זוכרת את התדהמה – הכיצד נמשיך עם הנעליים המפורקות בדצמבר? בחורף?  אחר כך החל החיפוש  הגס בצרורות ובתיקי היד. את תוכן המזוודות הפכו על הרצפה המלוכלכת, ובדקו ביסודיות את האוכל הדל הצידה המצומצמת לדרך הארוכה, לעשרת הימים.  חיטטו קצת בנקניק, נטפלו לעוגות הרולדה המגולגלות, שבתוכם ריבה דלילה. ההורים הסתכלו בתדהמה ובעוגמת נפש איך הם  מפוררים בגסות בידיהם המלוכלכות את כל העוגות.  הם הקשו את ליבם, פניהם אטומות, והשלימו את מלאכת החורבן...  אחרי לכתם, כל מה שאכלנו במשך עשרת הימים זוג מבוגרים, ילדה וילד קטן, – זה  פירורי עוגות וחתיכות נקניק קרועות בידיהם הגסות והמלוכלכות...

כמעט עשרה ימים, הרכבת לא עצרה ממסעה.  וגם אם עצרה לתדלוק, הקרונות היו נעולים, אי אפשר היה לצאת לחוש אדמה יציבה מתחת לרגליים... פחדו שנברח אל החופש, אם אפשר היה לקרוא לזה חופש.  נסענו לכיוון אחד. היינו בני ערובה. מזג האוויר בדצמבר היה אפרורי וקריר. הנוף היה שדות מונוטוניים עם פרות.

ניתן למשפחתנו הקטנה קרון משפחתי קטן ועם מיטות דו קומתיות. הקרון היה סתם מלוכלך מאנשים רבים שנסעו בו לפנינו, ואפור-שחור מפיח הפחם. מן הסתם זה היה גם מצב הרוח של הורי.  עם שני ילדים קטנים וללא אוכל כמעט, נוסעים לקראת הלא נודע.  היו שירותים ומים מן הסתם, אך כמעט ולא יצאו מהקרון. לא הסתובבו ולא עברו לבקר בקרונות אחרים. הצרורות והמזוודות הוחזקו על הרצפה ונתקלו בהם כל הזמן. כל פעם שהיה צריך משהו – היה צריך לפרק הכל, אחרי החיטוט וזריקת התכולה בערבוביה על הרצפה, היה קשה לסדר מחדש. רצפת הקרון המלוכלכת הזדעזעה ורעדה ללא הפסקה עשרה ימים, יום ולילה, יום ולילה ללא הפסקה. וכאשר שקטה פעם או פעמיים במשך המסע, השקט גרם לבהלה. 

וכך נסענו דרומה דרך בולגריה ויוון, עד לשדה התעופה של אתונה, לפגישה המדויקת בתאריך ובשעה מסוימת, עם המטוס שיביא אותנו ארצה. הכל היה מתואם בדיוק, ללא מקום לטעויות.

בנמל התעופה אתונה, אני, בן שלוש באותם ימים, נכנסה בי רוח הרפתקנות ועצמאות, נכנסתי לבד  לשירותים ציבוריים, וגם סגרתי את המנעול שננעל בסיבוב. אך כמובן שמהבהלה לא ידעתי מה לעשות כדי לפתוח ולצאת.... לא עזרו הסברים מאנשים רגועים, לבסוף פרצו את הדלת, כי המטוס עמד להמריא, מנועיו כבר דולקים, וחיכו רק למשפחתנו... לבסוף כשהוציאו אותי סופסוף, ההורים רצו בהיסטריה כשהם גוררים את  המזוודות הכבדות, הצרורות, התיקים, המעילים ואת שני הילדים. איזה פחד, כמעט פספסנו את המטוס....

 בתאריך ה-18 בדצמבר 1958, הגענו לפנות בוקר לשדה התעופה לוד. פלסטינה נעלמה ובאחת הפכה באופן רשמי לארץ ישראל. 

 העולים הרדומים, ההורים יחד עם עוד עולים מאותה טיסה, הוחתמו על ניירות, ותכף אחר כך רעבים ותשושים הובהלו למהר ולעלות עם הילדים המזוודות והצרורות והמעילים - לתפוס מקום באוטובוסים ששכרה הסוכנות.   לאן? שאלו את שליח הסוכנות. "למקום טוב, אל תדאגו!" אמר השליח בפסקנות.

הרבה שעות נסעו באוטובוס. מהבוקר מוקדם עד 10 בלילה, נסעו ונסעו. הנוף הפך מדברי יותר ויותר, הנופים הירוקים התחלפו בשממה צהובה, הטמפרטורה עלתה יותר ויותר. המעילים הורדו, הסוודרים התקלפו. הבגדים של כל הנוסעים הושמו בערימה משותפת. חילקו לחמניות ומיץ לרעבים. ושליח הסוכנות "עמד באומץ" מול הלחץ.

השממה רק התגברה ככל שהאוטובוס נסע דרומה. כששקעה השמש,  החשכה בלילה הייתה מוחלטת, לא כפר ולא מקום ישוב בדרך, והדממה מעיקה. רק אורות האוטובוס האירו את עיקולי הדרך. לקראת השעה עשר בלילה הנוסעים היו עייפים, רעבים, מודאגים, היסטריים, ואז  האוטובוס עצר בפתאומיות. "הגענו!" בישר שליח הסוכנות בהקלה.  בשממה היה חושך מצרים ולאור הכוכבים נראו מספר צריפים בודדים... לאן הגענו אי אפשר היה לדעת. מהשליח אי אפשר להוציא מילה נוספת, לרבות לא את שם המקום... אמנם היה שלט, "ברוך בואכם  לתל ירוחם". אבל אף אחד לא קרא עברית.

העולים, כולם מרומניה, הסתכלו על שליח הסוכנות בתדהמה ובאיבה. "רדו! מחלקים צריפים!" – אמר בטינה. היו צעקות  וכעס גדול והנשים בכו. ואחרי התייעצות קולנית, לבסוף החליטו פה אחד: לא יורדים! מה תעשו לנו?  

רומנים הם לא פראיירים! "ככה? לא יורדים מהאוטובוס? אם כך, מעתה ואילך אתם מסתדרים בעצמכם, והכל על חשבונכם, כולל הנסיעה בחזרה!". אמר שליח הסוכנות בקשיחות.. כל יתר הנסיעה הארוכה הוא ישב בספסל הראשון לא הוציא מילה, שפתיו קפוצות, לא היה מוכן לעזור בכלום. האמנם הסוכנות שילמו לנהג לכיוון אחד? כי הוא רצה תשלום על הנסיעה... כול העולים התגייסו, ולמי שהיה כסף נתנו ושילמו כפי יכולתם. הנהג הבין שזה מה יש, ומבלי לנוח ולישון, עשה אחורה פנה, ונסע את כל הדרך חזרה, כל הלילה... לקראת השעה שמונה בבוקר הגענו בשלום לתחנה המרכזית של תל אביב, עם הנהג המטושטש מעייפות ושם נעזבו נוסעי האוטובוס לנפשם. "תסתדרו לבד", אמר האיש היחיד שהכרנו בארץ, והתנער מהעולים בזריזות. 

הדבוקה של נוסעי האוטובוס, שהיו זרים לפני וזרים אחרי, התפרקה. כל משפחה נותרה בודדה לנפשה בארץ הזרה. אחרי שבועיים של נסיעה מטלטלת, עייפים מאוד אחרי שתי לילות ללא שינה, ללא מקום להניח בו את הראש, רעבים וצמאים הגיע משפחתנו הקטנה לארץ החדשה, ואיש לא בא לקבל את פנינו בתחנה המרכזית (הישנה)  של תל אביב. קרובינו, שהתבשרו על בואנו במכתב שכתבנו לפני שבועיים, לא ציפו לבואנו, כי לא היה תאריך מדויק וכמובן ללא שעת הגעה.

אבי דיבר קצת יידיש, ואנשים טובי לב הדריכו אותו שלבת-ים מגיעים עם קו 18.  קו שהיה ועודנו ארוך מאוד. באיזו תחנה לרדת?  

עד היום לא ברור לי  מאיפה היה להם האומץ לעזוב את הצרות המוכרות, ולעבור ליקום אחר עם צרות בלתי ידועות...  כנראה שהיה רע מספיק כדי להחזיק בתקווה שלא יהיה רע יותר. ואולי מה שנקרא "ציונות" היה ניסיון לחפש מקום בעולם שבו לא תהיה "יהודון", אלא אדם מכובד בזכות עצמך. אבל החיים התגלו שהם יותר קשים  מאשר ברומניה, באין אפילו שפה ותקשורת בסיסית. חבל שלא שאלתי את הורי את השאלה הזו כשעדיין יכולתי לשאול אותם שאלות.

השכם בבוקר לקח אותנו קו 18 מהתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב לבת-ים. אבי דיבר קצת יידיש. נוסעי האוטובוס התיעצו זה עם זה איפה עלינו לרדת, והגיעו למסקנה שרחוב ניצנה 13 זה איפשהו בחולות בת ים. ירדנו שם, אך זו היתה תחנה רחוקה מהכתובת. התקופה היתה אמצע דצמבר והשמש עלתה מאוחר, בשבע בבוקר, אך להטה בכל הכוח. כדי להקל על עומס המזוודה אבי לבש את מעיל החורף הכבד, סוודר וכובע ברט. גם אנחנו התקלפנו, וכבר הצטברה ערימת בגדים חמים,  גדולה וכבדה, תוספת לתיקי היד ושתי המזוודות, ילדה בת שמונה בוכיה וילד בוכה בן שלוש... התחילו לגרור את המשא כדי לחפש את הכתובת, אך זה היה בלתי אפשרי. המצוקה היתה גדולה, ואחרי מספר צעדים החליטו לפצל כוחות. אמא ואני נשארנו על גבעת חול צחה עם ערימת בגדי החורף ומזווה כבדה, צל לא היה באמצע בשומקום, והיה לנו חם.  ומה עוד קרה באותן שעתיים וחצי שנשארתי לבד עם אימי?  כשהתגלה לי שאני  נמצא בארגז חול ענקי, ולא היה לי את הדלי הכחול עם הכף המנוקדת נקודות לבנות - זו היתה סיבה מספקת לפרוץ בבכי תמרורים נוסף שנמשך זמן רב.  אמא, לבדה באמצע השממה עם ילד בוכה, ומסביב רק חול וחול. היא התיישבה על המזוודה ובכתה בעצמה. ראשה התנדנד, היא נמנמה... היום הראשון בארץ החדשה לא בישר טובות.

אחותי עם אבא עם המזווה הקטנה והתיקים התחילו לחפש נפש חיה בחולות, כדי שיעזרו להם למצוא את הכתובת. איכשהו, אחרי  כשלושת רבעי שעה בשממה, הגיעו לרחוב ניצנה 13 בשעה שבע וחצי בבוקר, ודפקו בדלת...  מה רבה הייתה ההפתעה של דודתי רבקה דולברג... היא שכחה לגמרי שאנחנו בדרך לארץ, ושנגיע אליהם מתישהו... אז אחרי 10 שנים שלא התראו, היו התרגשות ונשיקות,  אך הבת רותי שהיתה בגן חובה משכה בשמלתה והזכירה לה שבגן מחכים לה... והיא לקחה אותה לגן וגם אבי יצא עימה, כדי שגם ימצאו אותי ואת אמי, שלא זכר איפה בדיוק בשממת החולות השאיר אותם... רק אחרי זמן ממושך, יותר משעתיים נשמעו קולות בשפה  מוכרת, ואבא הגיע - מזיע, עייף מאד, עצביו מרוטים אמא ואני היינו רעבים ובעיקר צמאים מחום השמש שהכתה בחול. אמא ואבא היו כמעט מעולפים משתי לילות של חוסר שינה, ושוב סחבו את הבגדים והמזוודה הכבדה, ובחוסר אונים גררו את הילד הבוכה בידו (אותי)...  דודתי הכינה מהר ארוחת בוקר סלט רעבים, מעגבניה ומלפפון, ולחם עם מרגרינה וגבינה לבנה ולבניה. גם בארץ היה צנע והיא הפרישה לנו מהאוכל המועט שלהם. תוך כדי הכנת הסלט,  וגם תוך כדי אכילה קלחה השיחה והוחלפה בקיצור אינפורמציה מה קרה מאז שהתראו לאחרונה, ומה שלום זה וזה, מכרים ומשפחה. אך הורי, ראשם התחיל להתנדנד,  החלו להרדם הם תוך כדי אכילה. כל כך עייפים היו.  והיא הבינה ונתנה להם לישון במיטה שלהם, והילדים במיטה של הבת.

 בבוקר הראשון שלנו בארץ ישראל, אצל הדודה והדוד, נחנו ואכלנו, אכלנו ונחנו, ורותי שהייתה בת חמש וחצי כרכרה סביבנו סקרנית ולא נתנה לי מנוח. ובערב, כשדודי האח הגדול של אימי, סולומון דולברג, הגיע מהעבודה, גם הוא הופתע מבואנו (טלפון לא היה כדיי להודיע להם). דודתי הרגישה צורך להתנצל בפני בעלה על האוכל הרב שהפרישה לנו בנדיבות. בכל זאת היה צנע בארץ, והאוכל היה מועט.

דודי היה שען שכיר. כל היום החזיק את המשקף עם זכוכית המגדלת על העין, ובערב חזר עייף. נחתנו אצלם, והורי התכוונו להישאר אצלם כמה ימים. היו מספרים סיפורים ומשלימים את ההיסטוריה בכל מה שקרה באותן שנות פרידה, אבל לא נעים היה, כי בינתיים הינו אוכלים מלחמם, והכנסת האורחים לא הייתה בלב שלם. דודי ביקש שלא נשאר יותר משלושה ימים. אין באפשרותם. משכורתו מועטה. והפרנסה בקושי.

 ומה עושים עכשיו? לאן נלך?  לב ההורים נפל מדאגה לבאות. הם שלחו מכתב לסרג'ו שגר בירושלים שהם הגיעו לארץ, והם כבר בבת-ים. 

                                        ים הבוץ אשר בירושלים 

המכתב הגיע לסרג'יו עקיבא (הבן של בלומי - אחותו של אבא ) כעבור שבוע. מייד לקח חופש מהלימודים באוניברסיטה, והגיע באוטובוסים מירושלים לבת ים. סרג'יו שהיה אז בחור צעיר בשנות העשרים המאוחרות, למד רפואה באוניברסיטה בירושלים. אבא אהב אותו מאוד. הוא השתתף בגידולו, ובעיניו היה עדיין ילד והיה מופלא בעיניו שהוא כבר בוגר ונשוי והוא אפילו מחכה לילד בעצמו. הוא גר בשכונת בקעה, לא רחוק מהגבול, עם אשתו, דולי, והם גרו בקומה שניה, בבית ערבי מאבן. דולי היתה בשמירת הריון, ולא עלתה וירדה במדרגות.

הגענו לירושלים ונחתנו אצלם, והיא קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. הוא סטודנט ועכשיו יש עוד ארבע פיות להאכיל, ולא ידוע כמה זמן יתנחלו אצלם... היה מחסור, אך לא היה בזה בושה, זה היה נורמטיבי באותה תקופה, חלק מהחיים. סרג'ו הבטיח שיעזור עם הבירוקרטיה, והוא עזר, היה חייב.  היכן תרצו לגור? בבת ים או בירושלים? הורי התלבטו רק מעט. ירושלים נראתה קצת יותר מבטיחה.  למרות שכבר הבנו שכאן יהיה  לנו קור וגשם בשפע, אבל לחורף היו רגילים, ולחולות לא. מה גם שסרג'ו יכול היה לעזור  כי היה צעיר וחצוף והתמצא במבוך הבירוקרטיה. ולא שדודי לא שש לעזור, אך אולי לא דיבר עברית מספיק טובה, והוא היה מחויב לעבודתו. בת-ים, שחולות סביב לה, לא  נראה עתיד מבטיח, ולא רק שזו טבעה בחול, אלא גם צמחה לה עוד יבלת, עיר שהיו בה בתים בודדים בין הדיונות. חולון קראו לה מרוב חול שהיה בה... 

סרג'ו  רץ לסוכנות והתחנן שיחזירו לנו את הזכויות שפקידי הסוכנות שללו מאיתנו בזעמם,  כשסירבנו יחד עם כל העולים לרדת מהאוטובוס בסוף העולם שמאלה, לקבל את הצריף בתל-ירוחם,  שהיתה בכלל שכונת פרבר של ירוחם... 

לבסוף מצאו לנו בירושלים שיכון שהיה בהקמה ואכלוס. הרבה קשר עם סרג'ו לא היה. זמן נסיעה מבקעה, מקום מגוריו,  לעיר גנים א' בשתי אוטובוסים, כאשר תדירות האוטובוסים הייתה אחת לשעה, היה שעה וחצי ויותר, וזה אומר שלא הרבינו להתראות. טלפון כמובן שעדיין לא היה, אז לא היה הרבה קשר עם סרג'ו שהיה טרוד ועסוק בעצמו, כך שבעצם אבא שלא ידע את השפה והיה די מדוכא וחרד, היה צריך להתמודד בעצמו עם כל הקשיים והבירוקרטיה, לרשום את הילדים לחינוך וגם להירשם לאולפן ולחפש פרנסה. אמא התמודדה עם כל היתר – איפה לקנות אוכל, מה לקנות ואיך להסתדר עם מה שיש, וליתר דיוק אם מה שאין. איך להסתדר עם מעט הכסף שקיבלו מהסוכנות לשם התחלת החיים בארץ החדשה. נפט לבישול וחימום ואיך להתמודד עם השעמום של הילדים כשאין לא צעצועים ולא ספרים כפי שהיו רגילים. הרעיון שיהיה יותר קל בארץ החדשה, ושבירושלים המשפחה לא תהיה לבד, התגלה כעורבא פרח...

איך אמא הסתדרה אתנו, ילדים שהיינו במצוקה כשהיא נשארה איתנו לבד ימים ארוכים?, כשאבא למד באולפן?, ואחרי הלימודים גם עבד בבניין עד הערב.  אבא היה הולך בקור ובגשם, עם המעיל הירוק הארוך, מעודפי הצבא האמריקאי, המעיל שכמעט התחרט שהביא לארץ.  שילב עבודה עם לימודים, אך הצליח ללמוד עברית איכשהו, בגלל החיכוך עם העולם. חייב היה להסתדר עם השפה. ( לאמא לא הייתה הפריבילגיה ללמוד באולפן והיא לא למדה עברית בצורה מסודרת ולא דיברה טוב עברית.)   איך הסתדר כל היום?

השיכון היה על צלע הר. ככל שעלו בהר נגלתה השכונה עיר-גנים א'. מעלינו גבוה יותר בהר, היתה עוד שורת בתים, ומתחתינו בכיוון העמק נבנתה יותר מאוחר עוד שורת בתים, בטרסות הבנויות מאבני פרא ירושלמית, שנבנו עבור מטע עצי פרי, מטעים של הכפר "אורה" שהופקעו, ועליהם נבנו השכונות החדשות. נשארו מעט עצים מניבים בחצרות, גפנים, תאנים, שקדים מרים ועוזרד, נשארו בחצרות זכר לעבר ונתנו פרי לפי העונה. אך בעצי פרי צריך לטפל ולבצע הרכבות, ואילו לא היו מטופלים, הפירות לא היו טעימים. חוץ מבוסתן, היו  התאנים בראש ההר שהניב תאנים מתוקות. 

 למטה בעמק הגדול נבנו צריפים מאסבסט. שכונה שלמה, שנקראה מעברת אזבסטונים. שם גם היה בית הספר היסודי שבו למדה אחותי. ומאוחר יותר גם אני.

הבניה החסכונית של הבתים היה מבנה דו צדדי, שהופרד עם קיר דק בו גרו שתי משפחות. הבתים הבנויים – 40 מ"ר בסך הכל בכל צד של הבתים הבנויים, ובצריפי האסבסט – הרבה פחות...  הבית נבנה בחלקו מאבן ירושלמית, והתחתית, בסיס בטון אפור גבוה בשל הפרשי גבהים במדרון הגבעות עליהם נבנו הבתים. מתחת לחלונות נבנה יש מאין לבני טרה-קוטה (אולי קישוט, או שחשבו שיקרעו מרפסות במקום חלונות אבל התחרטו) והגג – רעפי בטון אפורים. בית צנוע, אבל בית. לא ציפינו ליותר.  חשמל עדיין לא היה, כי האזור עדיין לא חובר לרשת החשמל. אבל זה לא היה נורא מאד כי אפילו שהחושך ירד מוקדם, גם בבוקרשט לא היה חשמל והיינו רגילים לאור עששיות. חצי שנה חיכינו לחשמל שיגיע... בשבועיים הראשונים שעברנו לגור שם עדיין לא חיברו את הבית לרשת המים. מעניין כמה דליים היו אם בכלל, ומאיפה הביאו מים?. לא זוכר.

הכתובת של הבית שלנו הייתה עיר גנים א רחוב הלילך, 75/ב. לימים מספר הבית שונה ל 5/ב. למה? נפלאות דרכי הבירוקרטיה.

 ההורים היו בהלם מהתנאים אליהם הוטלו עם שני ילדיהם. אם ברומניה היה  קשה – כאן נהיה יותר קשה...  הסוכנות סיפקה מעט מטלטלין, ולא בחינם. שילמו על זה אחר כך עם ריבית עבור כל פריט שקיבלו. הסוכנות סיפקה המינימום להתחלה - מיטות סוכנות עם מזרוני עשב ים שהיה לו ריח של חציר, ושמיכות צמר אפורות מצמר גס. אבל  סדינים לא קיבלנו וגם לא הבאנו אתנו במזוודה...  והציוד שארזנו, אותם ה-100 ק"ג בשני ארגזים, כל רכושנו בעולם, אוכסן בבטן אוניה ששטה בעצלתיים שלושה חודשים. חיכו לארגזים בכליון עיניים, והם הגיעו רק באביב. ארונות בגדים? הצחקתם. בגדים יש לכם? יש לכם את המזוודות, שיתפקדו זמן רב כאכסון בלעדי. בגדי החורף שהביאו במזוודות יהיו בשימוש הרבה זמן. סופק שולחן אוכל ממש קטן למטבח, ושלושה כסאות מרובעים מעץ, ללא משענת. הכל היה גס וחדש, מעץ אורן ללא לכה או צבע.  ארונות מטבח? אין. למה לכם? כאילו שאמרו ממילא אין לכם כלי מטבח. תסתדרו רק עם רק עם הכיור ושיש חברון קטנטן. הדלות היתה משוועת. לא שטיח לרפד את הרצפה הקרה, לא מפה ולא מפית ולא קומקום אלומיניום, וזה היה מוזר מאוד לשתות רק מספלי אמייל ואין שום כלי זכוכית בבית... כלי הבית  שקיבלנו מהסוכנות היו מכוערים להפליא. 

ואז התחיל החורף האמיתי. גשמים ירדו בחמת זעם כל הזמן. וקור. קור ירושלמי חודר. לא כל יום היתה הפוגה בגשמים, אך כאשר היו כמה  שעות ללא גשם – יצאנו החוצה לשאוף אוויר. מסביב כל העולם היה מלא בוץ, ובעיר גנים א' לא היו דרכים סלולות, רק דרכי עפר כבוש, שהיה מלא שלוליות ובוץ רך. ואיך הסתדרנו עם הנעליים שתוקנו בקושי?

 את הבית חיממנו  עם תנור גלילי מפויח. התנור זלל כמויות של נפט, העלה עשן והסריח. בלילה התנור לא הודלק. זה היה מסוכן. קפאנו מקור עם שמיכות הסוכנות הדקות.  כל יומיים אבי הלך מרחק גדול בגשם וברוח ובקור, לובש את מעילו הירוק הכבד, וחזר עם שני פחי נפט גדולים מלאים. הבית היה אפוף ריח ועשן, ולא היה מספיק חם.

קיבלנו מעט כסף לצרכים ראשוניים חשובים – תנור ונפט ועששיות - ואוכל. לכן גם האוכל היה במשורה. מצרכי יסוד חולקו לפי תלושים. בשר כנראה לא היה בכלל. ביצים היו רק מעט. אבל הורי היו רגילים לעמוד בתור לאוכל, גם ברומניה היה צנע. אחרי זמן מה נפתחה מכולת בקצה הרחוב, וקנינו במכולת של משפחת גולדין שהגיעו מפולין, מהסוכנות התחננו מהם שיקחו את המכולת שנבנתה בקצה הרחוב. אולי היתה להם אינפורמציה שגם בפולין היו בעלי מכולת. רוב המדפים היו ריקים – ובעיקר המדפים העליונים. כן היו במכולת מעט דברים בסיסיים – לחם וחלב ולבניה וריבה תעשייתית, וגבינה לבנה והרבה מרגרינה. מוצר שהתחיל לתפוס נפח גדול בתפריט. מתחת לדלפק היו תפוחי אדמה בצל ותפוזים, וזה מה שאכלנו. לעתים רחוקות ההורים נסעו לשוק מחנה-יהודה באוטובוס, בקו 20, שהתחנה שלו  היתה רחוקה על ההר, ותדירותו היתה פעמיים בשעה, במקרה הטוב. הם סחבו סלים גדולים כאלה, מפלסטיק. מלאים וכבדים. אמא בישלה על פתילית נפט כמובן. הבית שלנו הסריח מנפט, כי לאוורור היה קשה. החורף היה בעיצומו הרוח נשבה בחוזקה, והיה קר, וגשם ירד כל הזמן. 

המחסור היה בור שחור ללא תחתית, וה"יש" היה מועט ביותר. הסביבה היתה קרה, הבית היה קר, הרהיטים וחפצים היו קרים וחסרי חן ממתכת אפורה, וכל יתר העולם היה סתם אפור. לא היה שום בד רך, שום מפה או מפיות שהיה בהם צבע, ולא וילונות, ולא כיסויי מיטה, והמצעים היו שאולים. הקירות היו ריקים ללא תמונות בכלל. גם ספרים לא היו. אף ספר. לא בבית וגם לא בבית-הספר. שום חמימות, שום נעימות. דלות.  

 אני, אבא ואמא ואחותי אריאלה עם קרובי משפחה רחוקים מהצד של אבא, שחיו בארגנטינה וקפצו לבקר. לאשה קראו רֵנֶה.

מאוחר יותר התחיל אבא לעבוד במלון המלך דוד המפואר (King David ). הוא  עבד במשמרות - בוקר או  ערב, בשבתות וחגים,כדיי להרוויח קצת יותר. הוא נסע בשני אוטובוסים הלוך ושני אוטובוסים חזור, בחורף הירושלמי הקר ובקיץ החם. 

כל האמנים שבאו להופיע בארץ, אנשי תרבות מכל העולם, התאכסנו במלון המלך דוד המפואר. אבא שידע שפות טיפל בהם.  בסוף שנות השישים הגיע להתארח במלון מלחין אוסטרי שאבא העריץ. שמו היה רוברט שטולץ.  הוא בא לארץ לנצח על היצירות שלו בבניני האומה,האולם המפואר בירושלים. אבא עשה מאמצים גדולים לראות ולדבר איתו. בסוף הוא הצליח לפגוש אותו והם שוחחו.  אבא היה איש שירות במלון – והלה אורח חשוב. אך המלחין שמח לפגוש בארץ הרחוקה מעריץ שלו.. אבא היה נרגש זמן רב מהכבוד שנפל בחלקו, הוא קיבל ממנו תקליט עם חתימה, וספר על חייו בגרמנית,עם הקדשה. הספר נמצא עדיין, מעלה אבק במדף במחסן של אריאלה…

המצב השתפר עם הזמן. סללו את כביש הגישה לפני הבית (רחוב הלילך). המטבח הוגדל במקצת (ושלמנו קנס לא קטן על בניה ללא רישיון). נבנה חדרון קטנטן לפני דלת הכניסה כך שהרוח והגשם לא חדרו הביתה בחורף.  

ההורים התקינו תנור חימום עם מיכל נפט גדול בחוץ בחצר (בתחילת החורף הגיעה משאית ומלאה אותו (לא היה צריך לסחוב פחי נפט והבית היה חם כל החורף). היה סוג של רווחה כלכלית, לא שפע - אבל לא גם לא מחסור. הצבע נכנס לחיינו. בתמונות המעטות שצילמנו וצולמנו.  נקנתה טלוויזיה. אחרי שהמתנו  כ 6   שנים קיבלנו טלפון. המאה ה20 הגיעה גם עלינו.

אבא לא שלא אהב את העבודה ואת האנשים שעבדו איתם התמיד לעבוד שם עד שיצא לפנסיה,       בגיל 67.

     עכשיו אני עובר לזכרונות שלי

אחד מזיכרונות הילדות שלי הראשונים שלי הוא אבא חוזר בחורף הירושלמי הקר עם פחי נפט, יופי, אפשר למלא את תנור הנפט שוב. הבית ימשיך להיות חם.

בתקופה שאני הייתי ילד האבא לא היא שותף לגידול הילדים, זה היא התפקיד של האמא. אבא עבד ואמא טיפלה בבית ובילדים. פשוט וברור לגמרי. אבא עבד במלון המלך דוד ( King David ), בדרך כלל במשמרות ערב והרבה שבתות (כדיי להגדיל את משכורתו שלא הייתה גבוהה). אני ישנתי בסלון ובדרך כלל הייתי ישן כבר כשהוא היה חוזר הביתה. לא פעם הייתי מתעורר כשהוא היה  נכנס הביתה (השינה שלי הייתה קלה מאוד גם אז ),  הייתי מסתובב לצד השני וממשיך לישון.  הרבה אמפתיה והכרת  תודה - לא חושב שהייתה לי. ( לא חושב שיש הרבה ילדים בגיל הזה שיש שלהם אמפתיה ו/או הכרת תודה להורים שלהם  - אני אומר את זה כדיי להחליש את נקיפות המצפון שיש לי לפעמים).

אבא (כנראה) סבל מפוסט טראומה הקשורה לתקופה הזו שבה פינה פצצות. אני זוכר כילד את       הלחץ / בהלה שהיתה אוחזת בו כשהיו רעמים בחורף,בעיקר בלילה. אני ואחותי הינו מתכווצים בבושה, "מה הוא מפחד מרעמים". המונח "פוסט טראומה" לא היה מוכר אז ואת החוויות הקשות שאבא עבר במהלך המלחמה הארורה ההיא לא הכרנו. 

אבא אהב מאוד מוזיקה קלאסית, אופרות ואופרטות הוא ידע לזמזם בעל פה, והעריץ את זמרים כגון מריו לנצה ויוזף שמיט. מריה קאלאס ומלחינים כמו ג'וזפה  ורדי.הפגישה עם המלחין האוסטרי רוברט שטולץ, השיחה ביניהם והתקליט החתום שקיבל ממנו -היה דבר שאבא זכר והוקיר כל חייו. אני לא אהבתי את המוזיקה הזו. עד גיל מבוגר לא יכולתי לשמוע מוזיקה קלאסית, ובייחוד אופרות. השוויתי אופרות למוזיקה ערבית (שאותה אני עדיין לא סובל). בגיל מבוגר יותר הבנתי מאיפה היה לי את האנטי הזה. אבא היה צוחק על המוזיקה ששמעתי ( החיפושיות, אלביס, הצלליות, מוזיקה ישראלית) ואומר לי "עדיף שתשמע מוזיקה טובה. קונצרטים ואופרות". היום ברור לי שזו צורה בטוחה לגרום אנטי לילדים ולגרום להם לשנוא (מוזיקה, אומנות וכל דבר אחר).  רק אחרי שאבא נפטר ואני הייתי הרבה יותר מבוגר יצאתי מהאנטי והתחלתי לראות את היופי במוזיקה הזו. היום אני אוהב מוזיקה קלאסית ובהחלט אוהב גם אופרות. 

יאמר לזכותי שהצלחתי "לא לגרום לאנטי מוסיקה קלאסית" לילדים שלי. חלק מהם אפילו אוהבים מוזיקה כזו, טוב לא אופרות - עם כי מיכאל מוכן לשמועה לפעמים.

לפני מספר שנים, בדרך מהעבודה בחיפה. שמעתי ברדיו אופרה בשם "הזמיר " (The Nightingale).  המחשבה שעלתה לפתע משום מקום בראשי היתה "כמה חבל שאני לא יכול לשמוע אותה עם אבא שלי", מאוחר מדי.  הייתי צריך לעצור בצד הדרך כדי לנגב את הדמעות.

אבא ואמא מעולם לא סיפרו לי על הקשיים שעברו אליהם ברומניה. אבל גם מעולם לא הפגינו געגועים  ל- "סיר הבשר" שהיה ברומניה. מניסיון שלי עם עולים אחרים, אנשים נוטים לשכוח את הדברים הרעים ולהעצים את הדברים הטובים. אבא ואמא שלי חתכו את הקשר לרומניה. לא נסעו לבקר ולעולם לא דיברו על ה "החיים הטובים על שפת הדנובה". הם מעולם לא  דיברו על ארץ אחרת. הגיעו לכאן -  זה מה יש.

אבא ואמא בחתונה שלי ושל מרה. רגע של אושר

אבא ואמא עם הנכד הראשון - צור

בערוב ימיו של אבא

אבא  חיכה בכיליון עיניים  לצאת לפנסיה, לסיים לעבוד בעבודה אותה לא אהב, עם אנשים אותם לא סבל. בגיל 67 יצא לפנסיה בשמחה רבה. וזו היתה תחילת הסוף שלו. עד ליציאה שלו לפנסיה לא שמעתי אפילו פעם אחת ריב בבית. אחרי היציאה לפנסיה היו לא מעט מריבות.  אבא היה אדם בריא, אני לא זוכר אותו לוקח יום מחלה אחד. אחרי היציאה לפנסיה אבא לקה בליבו, ואושפז בבית חולים הדסה עין כרם. אחרי שיצא מבית החולים, אמא חלתה בליבה, אושפזה. וכך לסירוגין עד לפטירתה של אמא.

מותה של אמא היא תחילת סופו של אבא. חיו כבר לא היו חיים. הוא החזיק מעמד עוד כשנה וחצי. אבל זו ההגדרה המדויקת, החזיק מעמד.

אחרי פטירתה של אמא אבא עבר לחדרי חולים בקיבוץ.

                                                      אבא וסיון התינוקת

אבא אהב ונהנה מהנכדים. צור בן 7 וסיון בת שנה, אהב לנגן לסיון במפוחית פה ולהצחיק אותה.

אבא נפטר ב 28/02/1992 ונקבר בבית הקברות בקיבוץ, בין האקליפטוסים.

 לא מעט שנים אחרי פטירתו של אבא.  עשינו  אני ומרה עבודה רוחנית במסגרת קבוצה. באחד הערבים עבדנו על שאלה "מה אתה מצטער שלא הספקתה להגיד בחייך". 

התשובה שעלתה לי כמעט מייד "מצטער שלא הספקתי להגיד לאבא שלי שאני אוהב אותו ". 

(ויש סיבות/תירוצים  מצוינים  - בעיקר שאבא ואני לא הינו אנשים שמדברים על רגשות,  וגם  שברור שאוהבים אחד את השני - סופסוף אבא ובן, וקשיים בתקשורת - העברית שלו לא היתה טובה והרומנית שלי עוד פחות טובה).

אבל אולי עכשיו זו הזדמנות להגיד "אבא אני אוהב אותך - תודה רבה על הכל, אוהב אותך מאוד"