מגן שולמית

שולמית (מלצ'ר) מגן, נפטרה ממחלה קשה ביולי לפני 30 שנה, בגיל 55 . בנותיה הילה וענת לא נשארו לחיות בעין- שמר, ובתה הצעירה גורית עם משפחתה, הצטרפו לאחרונה לקיבוץ ונכנסו לביתם החדש בשכונת שפירא .

שולמית נולדה בלודג' בפולין להוריה מרים ונתן. כשהיתה בת שנתיים, פרצה המלחמה והמשפחה נכנסה לגטו ל ודג' ומשם הועברה לגטו וארשה. כעבור שלוש שנים הוברחה מהגטו והוסתרה בכפר באזור רדזימין . בחודשים האחרונים לחייה, כתבה שולמית יומן : 

"בית אחר בגטו... באותו בית עוד אנשים... ומשפחה צעירה של עורכי דין עם ילד - בגילי גברוש. גברוש הוא החבר הראשון – שלי, תמיד דאג והגן עלי... הוא זה שגילה לי שכשהלב מפסיק לפעום מתים. במשך ימים בדקנו אם ליבנו לא פסק לפעום. אהבתי את גברוש ותמיד רציתי לדעת מה עלה בגורלו. אנטק צוקרמן כתב בספרו, שהמשפחה כולה התאבדה עם רעל ציאניד ששמרה לצורך זה. לא האמינו שיש תקווה לשרוד והעדיפו לא ליפול בידי הגרמנים... שוב אקציה. אין לי מושג איך הגענו לשם, אמא ואני. דירה כנראה רגילה לגמרי. מטבח ובו ארונות עליונים. הסתתרנו בארונות אלו במשך מספר ימים. איתנו עוד נשים וילדים, יושבים מכווצים ולא מוציאים הגה. בלילה יורדים לעשות צרכים בדלי או בכיור. לא יודעת כמה זמן ארך הדבר, מפי אמי מספר ימים. אמא מספרת ששמרה בקבוק חומצה למקרה שהגרמנים יגלו אותנו... יצאנו החוצה. הרבה אור. אנחנו הולכות כששורה של אנשים בצמדים, מלווה על ידי אנשי - s.s , עוברת לפנינו. לא היו בה ילדים. אנשים שנלקחו לעבודה. אמא החליטה להצטרף לשורה. כשהיא אוחזת בידי נדחפנו פנימה, ומהצד השני עומד s.s שלא ראינוהו. אני זוכרת שמישהו החזיק בידה של אמא, והיא מושכת בכל הכוח על מנת להשתחרר. אח ר כך אנחנו רצות יד ביד , רצות כמטורפות עד חוסר נשימה - בסמטאות הגטו. אין לי המשך. אינני זוכרת מתי והיכן נעצרנו. רק האימה קיננה בי במשך שנים ושוב ושוב ושוב זיכרון אותה ריצה. הכל לחיים ולמוות. לימים תספר לי אמא את - - אותו סיפור בגרסה שונה במקצת: אכן נכנסנו לשורה ואמא ביקשה על נפשנו מאותו s.s . מאחוריה עמד יהודי שאמר לה: 'השתגעת? זה הרוצח הכי גדול'. ובאותו זמן היא רואה כיצד האיש מחליק בידו לעבר האקדח. היהודי תפס את אמי ובכוח העיף אותה משם. בסוף אותה ריצה הגענו לביתנו בגטו, אבא וסבא שחיפשו אות נו הגיעו אחרינו.. . 

כל כך הרבה תמונות בראשי והן רק תמונות. אין להן התחלה ולא סוף ואיך אוכל לספר, - הכל נראה רדוד, הרי הייתי שם במשך ש לוש שנים. אולי זה מרחק הזמן ואולי לא יכולתי לקלוט יותר כילדה... במשך שנים לאחר תום המלחמה, לא פסקתי להסתכל בסרטים הדוקומנטריים מהגטו, לנסות לזהות אנשים, מקומות. לא ראיתי הרבה, הדמעות סנוורו אותי לאחר רגע...

היתה זו משפחה בעיר גרודג'יסק זוג הורים מסוכסכים ביניהם ובן בוגר ממני בשנה. – נשארתי אצלם מספר חודשים. יום אחד דפקה אחת השכנות בדלת. אני התחבאתי, אך הילד אמר שאינני צריכה להתחבא, כי היא שכנה וחברה. זה היה סופי באותו בית. עוד באותו היום היא הלשינה. האב שהיה עובד עירייה, קיבל התראה בזמן והצלחתי לברוח... הגעתי ליער. יער גדול של עצים גבוהים ובו בית עץ. היו שם עוד מספר ילדים... דודתי שביקרה במקום, סיפרה לאמי כי האנשים שם היו איכרים פשוטים, שותים לשוכרה ופשוט מסוכנים, וכי הדבר הנכון הוא להוציאני משם כמה שיותר מהר. היתה זו עוד תחנה בדרכי. כמה זמן הייתי שם לא אדע, אולי ימים ואולי שבועות. כבר קרובה לגיל שש... אישה שאינני מכירה הביאה אותי לשם. פגשתי במג'יה ופצביץ וגם בבתו הנשואה ובנה יאצק... הוא בן למעלה מ- 70 והיא 20 שנה צעירה ממנו, חסרי כל, שלא מזמן הגיעו לכפ ר עם צרור קטן... היא גרמניה, היתה משרתת בביתו וכך נוצר הקשר ביניהם לאחר מות אשתו. הוא נמוך, צנום ולא חזק; היא גדולה, מוצקה וחזקה. שניהם אנשים טובי לב, חמים - ואוהבים. הגעתי לשם בשנת 1943 ונשארתי שנתיים בקירוב, עד שאמי מצאתני בחיפושים רבים לאחר המלחמה. עד היום הם חסרים לי...