חסר רכיב

גרוסמן חגית

גרוסמן חגית
ט"ז אב ה'תש"ד - י"ד אב ה'תשע"ח
05/08/1944 - 26/07/2018

אמא שלי עבדה במשך כל השנים כאחות במרפאת הקיבוץ. לאחר שהחלו להופיע סימני האלצהיימר, בגיל כל-כך צעיר יחסית, היא נאלצה לעזוב את העבודה במרפאה, ועברה לעבוד בבית הסיעודי בקיבוץ, אשר גם אותו נאלצה לעזוב לאחר תקופה עקב מחלתה.

מובאת להלן, הברכה שכתבה אמא לעובדי הבית הסיעודי עם סיום עבודתה. הדברים כתובים באהבה גדולה לאנשים שעבדו איתה, ולמקצוע בו הם והיא עוסקים. ברכה זו היא עדות מובהקת לתכונות האופי והשקפת עולמה של אמא, לאורך כל שנות עבודתה ובכלל.

תום גרוסמן

                                                                             

ערב טוב לכל חבריי ושותפיי במשך שנים לעבודה "בבית דורות".

כל חברה, משפחה וגם קיבוץ, נמדדים ביחסם אל האנשים החיים בתוכם, ואשר הגיעו לשלב בחייהם ששוב אינם יכולים לתפקד באופן עצמאי.

עברם, שלעיתים קרובות היה מלא בפעילות אינטנסיבית - כאילו נמחק, ובמקומו בא חוסר-האונים, שמתבטא בתלות מוחלטת באנשים המופקדים על הטיפול בהם. המבחן העליון שלנו, המטפלים, הוא ביכולת להמשיך לראות במטופלים שלנו בני אדם במלוא מובן המילה, הנמצאים בשעת חולשה, הזקוקים לנו ותלויים בנו.

שנים עבדתי במחיצתכם. ראיתי אתכם מתמודדים עם המשימה האנושית - להמשיך ולהישאר בני אדם רגישים למצוקתם של הדיירים, גם כאשר העבודה קשה, מתסכלת, שוחקת ולעיתים גם לא נעימה. אהבתי את העבודה איתכם ובמחיצתכם. עם חלק מכם נוצרו לי קשרי ידידות מעבר לעבודה. אני שמחה להיפגש עם כל אחד מכם, להחליף מילה, או רק חיוך של חיבה והבנה, להיזכר בימים היפים, ולעיתים הקשים, שעברתי יחד אתכם.

תמיד היה לי חשוב להיות חלק בלתי נפרד מהצוות. השתדלתי לסייע בטיפול בדיירים בזמן, מבלי שחלוקת עבודה פורמלית תעכב את הטיפול הנדרש. אהבתי את העבודה, אהבתי את העובדים השותפים לי בכל. עברנו ביחד חוויות ארוכות שנים, שאותן אני נוצרת בליבי. עכשיו הגיע הזמן להיפרד. כל אחד מאיתנו פונה לדרכו. אני מאחלת לכם להמשיך "במלאכת הקודש", שבה אתם עוסקים כיום בהצלחה גדולה.

 

להתראות, חגית גרוסמן  11.11.2004

  

אמא יקרה ואהובה שלי.

היום זה יום מיוחד, אנו עומדים כאן במעמד זה, נפרדים ממך, אחרי 74 שנים של חיים בעולם זה. מתוכן, 48 שנים היית אמא, 50 שנים היית אשת איש, 35 שנים היית אחות מסורה בעין-שמר.

אספר עליך כאחות וכאם:

הובלת במשך שנים את המרפאה בקיבוץ עין-שמר, במקצועיות שאין שנייה לה, ברמה הכי גבוהה שיש, כיאה למזל אריה. עשית זאת בענווה, באהבה, בחיוך, בהומור וצחוק. פעלת מתוך ערכיות גבוהה של ראיית האדם וכבוד האדם. לא פשוט לאדם להיחשף במקומות הרכים והכואבים שלו, ואת הישרת מבט לעיניים, הבנת מעבר למסכות ולתחפושות, ונתת הרגשה מקבלת ותומכת לכל אחד ללא שיפוטיות.

ניחנת ביכולת להפעיל שיקולי דעת בזמן אמת ואינטואיציות מטורפות, שהצילו חיי אדם. אם אדם התמוטט באמצע חדר אוכל, את כבר הבנת את כל התמונה בשניות, וראית 5 צעדים קדימה מה צריך לעשות, פועלת במהירות, בנחישות, בסמכותיות וקור רוח; או כשביקרת חולה, גם אחרי שעות העבודה המקובלות, כי הוא צריך תמיכה ועידוד רגשי. ביצעת במרפאה פעולות כירורגיות מוצלחות מאוד, שלא היו מביישות אף רופא, ומנעת בכך ניתוחים. זה אינו מובן מאליו. אנשים הרגישו ביטחון כשטיפלת בהם.

היו לך ידי זהב, הבראת אנשים רבים במגע שלך. כשהיית נוגעת במישהו, היית נוגעת לו בלב ובנשמה, עובדה - מבוגרים, ילדים ונוער, עמדו בתור שתעשי להם בדיקות דם, תחבשי להם פצעים, או תתני להם את ברכת היום (בתירוץ של כדור נגד כאב ראש).

היית מחוננת ולא עשית מזה עניין; בענווה, יושר ונאמנות מלאת את ייעודך, עזרת לאנשים; ומעבר לטיפול הפיזי, היית אוזן קשבת ונחמה לליבם הכואב. בכך תרמת רבות לקהילה שחיית בתוכה.

 

 

 

אמא, היית אדם ישר ונקי מבפנים, הכנסת הרבה שמחה ואור לביתנו, הרבה הומור וצחוקים. החשיבה היצירתית שלך בנתה לנו עולמות שלמים בילדותנו - אוהלים משמיכות בסלון, הפכו לטירות ולארמונות; בפסח כשכולם לבשו חולצות לבנות, על צווארון החולצה רקמת לי פרחים מפוארים.

בכלל אהבת פרחים, הגינה שלנו תמיד היתה מפוארת ומתחדשת לפי העונה. תמיד אמרת לנו שאנו יפים כמו פרחים. אהבת טבע והטבע אהב אותך, כל מה ששתלת ועשית בידיים - תמיד הצליח.

בזכותך טיילנו בארץ וספגנו את אהבת הארץ כולה. הקפדת על ארוחות ערב משותפות, טיפלת בנו כשהיינו חולים והבאת כוס מיץ תפוזים למיטה, תיקנת לנו את האופניים, אפית לנו עוגות, ובכל יום הולדת - כיסא ליד המיטה עם מגש של ממתקים, ברכה ומתנה, היו מחכים לנו מיד כשפקחנו עיניים בבוקר. נוסיף את החגים וארוחות השבת, ותמיד באהבה, בהשקעה ואכפתיות.

היית משכתבת את המאמרים וההרצאות של אבא, כי רק את הצלחת לפענח מה הוא כותב.

צחקת המון על מצבים בחיים, ועודדת אותנו לקחת הכל יותר בקלות.

וכשגדלנו, התפנית לפתוח את הסטודיו לקרמיקה וציירת על עץ, ונהנית לעסוק באומנות. הכל בידיים המדהימות שלך.

אמא, בתחילת השבוע שעבר חיברו לך חמצן, כבר קשה היה לך לנשום לבד.

באתי והחזקתי לך את הידיים, גם את החזקת את שלי, וכשרציתי לשחרר לא נתת לי. המשכנו להחזיק ידיים הרבה זמן, הידיים שלך היו חמות ונעימות, הרגשתי איך הלב שלי נפתח וזרם נעים של אהבה עובר בתוכי. הנשמה שלך דיברה איתי. אני אוהבת אותך אמא. תודה על כל מה שעשית למעני, יש הרבה דברים טובים שהם חלק ממי שאני בזכותך.

היו לנו הרבה רגעים יפים יחד בחיים. הרבה סיפורים שנספר לדורות הבאים, כדי להזכיר מי את היית בשבילנו ולהנציח כך את שמך, שחייך היו משמעותיים כאן. גם בזמן המחלה  ב-20 השנים האחרונות.

אני רוצה להודות לצוות הרפואי, אחיות ורופאי הקיבוץ, שטיפלו באמא במהלך כל שנות מחלתה, באהבה ומסירות וזיכרון ברור של מה שהיתה היא בעצמה כאחות.

לאבא שלנו, שלקח על עצמו את הבחירה הקשה ביותר והלא מובנת מאליה, לנוכח מחלתה של אמא, להשאיר את אמא בבית ויהי מה, ולהעניק לה את הטיפול הטוב והמכבד ביותר שיכול, על אף הקשיים העצומים והמתח הרב שהיו נלווים למחלתה של אמא ולטיפול בה,  והמחיר האישי ששילם על הבחירה הזו. אני זוכרת שכל פעם שדיברנו על הנושא, אמרת לנו שאין אפשרות אחרת, זה פשוט מגיע לאמא.

אבא, בבחירה שלקחת על עצמך, הראית לנו מה זו אהבת אמת ומסירות אין קץ, עד הסוף. עד המוות.

למרינה, שהיתה המלאך המטפל הצמוד של אמא בשנות חייה האחרונות - בזכות הטיפול שלך, ולא פעם גם ההתעקשות שלך להילחם על אמא ברגעים לא פשוטים, גרמת לאמא שלנו לחיות בכבוד ורווחה, ובסבל מועט ככל שניתן, ממש עד הרגע האחרון. תודה לך על כך.

אמא, אני מצטערת ומבקשת סליחה ממך אם פגעתי בך בעבר. מברכת אותך שתנוחי על משכבך בשלום ושתהיה מנוחתך עדן.

עינב, תום ודגן ובני המשפחות שלנו.

 

בעוד שבוע בדיוק, היינו אמורים לציין לאחותי היחידה - חגית, 74 שנים יפות, נעימוֹת, מאתגרות ומלאות טוּב וחיבה, שלא ניבאו את 15 השנים האחרונות, העצובות.

בילדותנו בקיבוץ שבַעמק, היינו אחות ואח שהלכו וצמחו בתלם. היא, הבכורה שבינינו, מתולתלת, עליזה וזריזה. ביחד היינו אָגִי ו-וָאוִוי.

כבניו של נוקד, ההולך אחרי הצאן, בילינו לא-מעט בשדות השֶׁלֶף ובחברת הטלאים והגדיים. חגית הייתה אז כמו שֶׂיָה צמרירית חמודה, שהתפתחה עם השנים לעלמה נאה, חטובת גזרה, מרצינה בחיוכה ובִנעימוּת הליכותיה. כִּשמה כן הייתה – חגה סביב העולם הכפרי שבו חייתה, וחוגגת את טוּבו למען הסובבים אותה – עד כְּלוֹת.

וכשהתבגרנו, הפכה האחות היחידה שלי, לאחות מוסמכת חיונית וחרוצה.

יעידו עמיתותיה במרפאת הקיבוץ, על תכונותיה ועל מסירותה לעבודתה.

חגית, שניחנה גם בחושים אסתטיים, יצרה להנאתה בחֵמר ובמכחול, וגם משכה ידה בכתיבה, בשירה ובאוֹמר.

מאז חלתה חגית, במהלך 15 השנים האחרונות, כתב אבישי, אביר נעוריה של אחותי, יומן צורב ומטלטל, בו ערך חשבון נוקב עם ערך הדבקות בחיים; כשהוא חי לצד חגית, העזר כנגדו, מלָוֶוה אותה בְנאמנות סיזיפית, לנוכח התדרדרות עולמה הפנימי ותִפקודה הגופני - כזוגתו, כאמם של ילדיהם, וכסבתא לנכדיהם המלבלבים ופורחים.

במסע הארוך הזה, מערכות הבריאות והרווחה של הקיבוץ ראויות להוקרה רבה, בזכות התמיכה והסיוע המסור בהיבטים המקצועיים והאישיים.

הערכה מיוחדת נשלחת מאִתנו למטפלות הצמודות, למחליפות ולמלוות.

לצד אלה היו אחותו ואחִיו של אבישי, עָנה וקוֹבי, הבת הבכורה עינב והבנים תום ודגן, ובני-ביתם - העוגן האנושי האוהב, הדואג והמסייע לאורך שנות הטיפול הקשות במחלה.

 

לכולם - לַחברים ולַידידים, לְאוהביה של חגית ולמוקיריה של משפחת גרוסמן,

תודה וחיבוק מכל הלב.

 

משפחת הררי

 

  

 

פרידה מחגית

 נים לא מעטות עבדנו יחד, שותפות מלאות לשמחה ולעצב, להצלחות ותסכולים, לחוסר אונים או לניצחון והתגברות. היית שותפה אידיאלית – כל בוקר הגעת בחיוך, תמיד אופטימית, מקבלת כל מטלה קטנה כגדולה בהתלהבות ובנכונות מלאה להשקיע ככל שידרש. לקחת את החיים בקלות, כל קושי או תקלה היית פותרת בהינף יד של "אנחנו נתגבר", ומתגייסת לעניין ונותנת את כל כולך בלי חשבון של זמן וכוח.

זכור לי מקרה של יום חורף גשום וסוער במיוחד, בחוץ משתוללת סופה, לחבר חסרה תרופה ויש צורך לנסוע להביא, אמרתי לך: "אני לא נוסעת במזג אוויר כזה, אני פוחדת", חייכת אלי ואמרת: "די, נו, לא מפסיקים לחיות בחורף". לקחת את מפתחות האמבולנס ויצאת לדרך.

השרית סביבך אווירה של נינוחות, שלווה. "שום דבר לא בוער", "בלי לחץ", "הכל יסתדר" - היית אומרת לי. וגם כשלא תמיד הדברים הסתדרו, ראית את חצי הכוס המלאה והמשכת הלאה. לא ניהלת חשבונות עם אף אחד אף פעם, גם כשניתקלת בתוקפנות או יחס לא ראוי, תמיד מבינה, סולחת בלי משקעים, מסתכלת קדימה. "ככה זה אנשים", היית אומרת, "פעם הם למעלה ופעם למטה", מקבלת וכל כך לא שיפוטית.

גידלת 3 ילדים באהבה ורגישות, מתוך אמונה שיש לתת להם מקטנות לבחור מה טוב להם. גם כאשר איתגרו אותך, היית שם בשבילם, זורמת, מקבלת אותם כמו שהם ותומכת. חרף העבודה התובענית, תמיד היו הילדים, אבישי והבית – מושא אהבתך ומוקד דאגתך.

לפני 24 שנים עזבתי את המרפאה ויצאתי לדרך חדשה, ואת נשארת לשמור על הגחלת בחריצות, איכפתיות ונאמנות, מתוך הזדהות מלאה עם המקצוע. כך גם כשעברת לבית דורות, שקלט אותך בשמחה וחיזק בך את התחושה שאת חיונית ותורמת.

כאשר המחלה התקדמה ונאלצת לעזוב בעל כורחך, היה זה מהלך קשה ביותר. ההזדהות שלך עם המקצוע היתה כמעט טוטאלית, וכאשר עזבת, נראה היה כאילו חלק מזהותך ניטלה ממך.

עבר זמן, התרחקנו, הייתי פוגשת בך על המדרכה ורואה כיצד הגורל מכה בך בכל עוצמתו, וכוחותייך הולכים ואוזלים. שנים רבות סחבת על גבך את המחלה הנוראית הזאת, עד שגברה עליך ונגאלת מכל ייסורייך, מהסבל והכאב. ובכל השנים הכל-כך ארוכות האלו, אבישי-אישך דואג, מטפל, משקיע את כל כולו בך – זוכר לך חסד נעוריך.

היי שלום חברה יקרה ונוחי בשלווה באדמתנו.

 

תמר ארסטר

 

 

חגית היקרה,

אני רוצה לזכור אותך, כמו שהכרתי אותך לפני כ-30 שנה, כשקלטת אותי לעבודה במרפאה.

אחות בנשמה, מלאת חמלה ולב רחב, שיש בו מקום לכל מי שפונה וללא שיפוטיות. היו לך המון כבוד והערכה לאנשים שטיפלת בהם ולאנשים שעבדת איתם, את היית השראה עבורי, ומאוד נהניתי לעבוד איתך.

היו לך ידי זהב שיצרו כלי קרמיקה לתפארת, וציורים מהודרים על עץ... עבודה אחת נמצאת במרפאה למזכרת, ואני גאה ושמחה שנשאר לי משהו מוחשי אומנותי ממך. זה מזכיר לי אותך.

חגית, עם ידי הזהב שלך, ידעת גם לחבוש פצעים באומנות שאין שנייה לה..."אמנות החבישה". זה היה מהפנט לראות אותך חובשת בכל פעם. ותוך כדי חבישות ועבודה, תמיד מוסיפה אמירות של חכמה ותבונה, שמלוות אותי עד היום. וקודים משותפים שהיו לנו כשפה בקרב האחיות.

מאחלת לכל אוהביך לשכוח את השנים שנאלמת ונעלמת לנו, ולזכור את חגית האמיתית, הפייטרית.

יהיה זכרך ברוך, צאלה מור

 

 

חגית

 

הכרתי את חגית. בעיקר את חגית האחות במרפאה, האחות הכל-כך טובה, הרגועה והמחייכת, שכאשר הייתי מבקרת במרפאה כילדה וחגית היתה שם, כבר הייתי נרגעת והרגשתי שאני בידיים הכי טובות, רגישות ועדינות.

וגם את חגית היפה עם הצמה הארוכה והעבה, סימן ההיכר המיוחד שלה.

את חגית האמא, של עינב, תום ודגן, ובת הזוג של אבישי. אבישי ששייך גם לקובי וענה, וביחד משפחת גרוסמן הכל-כך מוזיקלית הזאת.

חגית חלתה באמצע חייה, עדיין צעירה ומלאת חיים ועשייה. אישה כה מוכשרת, נמרצת ופעילה, שתמיד נראית מטופחת, זקופה ומשדרת טוב לב שכזה.

עוד שנים ארוכות ויפות היו יכולות להיות לחגית, לולא המחלה הקשה, עם אבישי, עם ילדיה ונכדיה ועם עוד המון דברים שאהבה, עשתה והיתה יכולה לעשות וליהנות.

מחלה נוראית וחסרת רחמים, שלא מותירה הרבה סיכויים.

הכרתי את חגית הבריאה והיפה בכל המובנים, וכך גם אזכור אותה.

משתתפת עד מאוד בצערכם הרב, משפחת גרוסמן היקרה.                            


שיר מור


















 

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב