חסר רכיב

האולינג לאונרד אריק

האולינג לאונרד אריק
ל ניסן ה'תש"ד - כ"א תשרי ה'תשע"ח
23/4/1944 - 11/10/2017

תולדות חייו אם יש אי-שם פנתיאון לאנשי עין-שמר, וצריך להיות מקום כזה, אז לאונרד אריק האולינג, בוודאי נמצא בין חבריו המכובדים ביותר.

 

כי הרי הוא היה כולו זהב, בעל ידי זהב ולב זהב, ראש גדול ולב ענק. והיה שייך לשלישיה המיתולוגית של בחורים אנגליים (לני, וילי ומייק), שבאו בשנת 1965 להתנדב בקיבוץ. לני נולד ב- 23 באפריל 1944 באנגליה. לימים יספר שבעיירה הקטנה בה נולד, לא היו מים זורמים, חשמל או שירותים מסודרים. כשהיה כ-בן 12, משפחתו, כלומר: הוא, אמו דורות'י ואחותו הצעירה שגם שמה דורות'י, עברו לנוריץ' שבמזרח אנגליה, שם התנאים היו קצת יותר טובים. את אביו, אריק, ש-לני נשא את שמו כשם אמצעי שלו, מעולם לא הכיר. בגיל 15 סיים בי"ס, והתחיל ללמוד מקצוע ולעבוד בו. בשנת 1965 כשהיה בן 21, לני הגיע לישראל ועבד כאן כמתנדב עם עוד שני חבר'ה אנגליים, אותם פגש במקרה בדרך לארץ.

 

בשנים ההן כמעט ולא היו מתנדבים בקיבוצים, והחברים חשבו, כך מספרת רעיה, שהוא וחבריו היו מרגלים. לני עבד בקיבוץ במסירות האופיינית לו, ואח"כ עזב ויצא לדרכים אחרות בחיים. נסע רבות, חיפש הרפתקאות וביקר במקומות רבים, ביניהם דרום אפריקה, מצריים, סודן, אוגנדה, זמביה, טנזניה ואתיופיה, שם לדברי רעיה הוא "צד אריות". ואכן, עבד למחייתו בחלק מתקופה זו, בתור לוכד חיות לגני-חיות. באוקטובר 1973 שמע ברדיו על פרוץ המלחמה בארץ, נזכר בקיבוץ ובמדינה אותם עזב שמונה שנים קודם לכן, והחליט מיד לחזור לישראל ולעזור לחבריו בעין-שמר. כדי לשכנע את השגרירות הישראלית בדנמרק, שם שהה, שיסכימו להעלות אותו על טיסה יחד עם חיילים וטייסים ישראלים שחיכו בשדה, היה עליו לספר על עצמו שהוא יהודי. הוא סיפר אח"כ: "לא ויתרתי. אחרי ששמעו את תולדות חיי, נעשו אדיבים יותר והרשו לי לעלות בין שלושת האחרונים" לטיסה. פנינה דגן מוסיפה, שבנה אהרון עבד באותו זמן כאיש ביטחון בשדה התעופה, זכר את לני מהקיבוץ, וסייע לו לעלות על הטיסה. לני נכנס מיד לנעלי העבודה של החברים שהתגייסו למלחמה. עבד בפלחה יחד עם מסיימי י"ב, קטף כותנה, ונשאר כאן לתמיד.

 

התקבל כמועמד לחברות בשנת 1974 והתגייר. לני ורעיה הכירו והתאהבו. הוא היה מבוגר ממנה ב-12 שנה. בשנת 1975, אחרי שרעיה השתחררה מצה"ל, הם התחתנו. כעבור כשנה התגייס לני לצה"ל ושירת בתותחנים לתקופה קצרה. במרוצת השנים נולדו להם ארבעה ילדים: אילן ב-1976, נוגה ב-1979, עומר ב-1983 ואורלי ב-1991. ללני ורעיה ארבעה נכדים: שלוש נכדות בארץ, ונכד בגרמניה. נוגה כותבת בעבודת השורשים בשנת 1991: "אבא שלי נורא אוהב לבנות... תמיד משפץ או בונה משהו, נדנדה או מחסן, כי הוא תמיד רוצה שיהיה לנו טוב בבית.

 

אבא תמיד עוזר לאנשים, הוא תמיד מבין הכל". ב-1987 יצאה משפחת האולינג לשנת חופש באנגליה, שהתארכה לשלוש שנים. גרו בכפר בשם לאטרוורת', שבמחוז כפרי בשם "לסטישר" במרכז אנגליה, כ-90 דקות נסיעה מלונדון. לני נסע קודם, כדי להכין את השטח לפני בוא המשפחה. נוגה זוכרת שהוא היה עוזר לה שם עם ה-ABC ושיעורי הבית, מכיוון שהיא לא ידעה אנגלית כשנסעו. בכתבה לעלון אחרי שובם, רעיה סיפרה שההתחלה הייתה מאוד קשה. לני עבד במשך שנה במפעל לחידוש צמיגים, ואח"כ כאיש אחזקה במפעל לצינורות מתכת. לני עבד באחריות גדולה ובמסירות, במקומות שונים בקיבוץ: ברפת, בפרדס, במסגרייה ובמיניפלסט במשך 30 שנה, מ-1983 עד לפני כשנה. סיפרו עליו שבדומה ללוחש לסוסים, לני היה לוחש למכונות. יכול היה לעמוד ע"י מכונה, ולפי הרעשים הפנימיים לדעת מה בדיוק לא בסדר ואיך לתקן אותה. אולי בגלל זה התקשה להעביר הלאה את תפקידו כמנהל האחזקה במיניפלסט, כי הרי איך אפשר להעביר כישורים טבעיים כמו ידי זהב ולחישה למכונות? תעודת הציונים שלו מבית הספר משנת 1959, הנמצאת בעבודת השורשים של נוגה, מלאת שבחים ללאונרד הצעיר. "עובד היטב, תמיד מתעניין ונלהב" נכתב בציון במתמטיקה, "מצוין" במדעים, "רמה טובה מאוד לאורך השנה" בעבודת מסגרות. בסיכום כללי נכתב: "נער מאוד אדיב, נוח לבריות, נעים הליכות". חי בינינו במשך 45 שנים, וכך הכרנו אותו לאורך כל השנים. לני, תחסר לנו מאוד. נוח על משכבך בשלום. רותי בו מיור

 

לאבא מ-אילן

כילד אני זוכר אותך מלא הומור, תמיד מסתכל על סיטואציות אתגריות עם חצי חיוך. מתחפש לאוליב של פופאי בפורים, משחק כדורגל בנבחרת של הקיבוץ, ופחית בירה לארוחת ערב.

בהשכבות לילה היית לוחש לי סיפורים על רובין הוד, גיבור אנגלי, מארץ מולדתך. היה חשוב לך שנכיר מאיפה באת, ובשנת 1987 לקחת אותנו לחיות באנגליה בעיירה קטנה בשם: .“Lutterworth

שלוש שנים באנגליה, חיינו תחת קורת גג אחת. בשבילי זו הייתה תקופה מיוחדת במינה.

בהתחלה היה קשה. אני זוכר איך יום אחד הערתם אותי מוקדם מהרגיל, כדי שביחד עם אימא נדחוף את ה"פורד" הכחולה שלך, שלא רצתה להתניע, כדי שתוכל לנסוע לעבודה.

הקמפינג שעשינו כל המשפחה באוהל אחד בחופשות הקיץ. היינו תא משפחתי חזק ומלוכד... וזה הרגיש לי כל כך טוב. הראית לי עולם חדש, שפה ותרבות אחרים משהכרתי עד אז,

ושינית בזה את השקפת חיי לתמיד.

הרבה פעמים אמרת לי שאתה גאה בי, אף פעם לא יצא לי לומר לך במילים שאני גאה בך.

בדרכך ובמעשייך היית בשבילי השראה,

אדם שהקפיד על האמרה החשובה ביותר במקורות: ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״.

מעולם לא הצלחת למצוא את אביך האמתי, מי ומה הוא היה. ואני יודע שחתיכת הפאזל החשובה הזו הייתה חסרה לך מאוד. למזלי הפאזל שלי שלם.

אני מצטער כל כך שבסוף לא הייתי נוכח פיזית ברגעייך האחרונים, לתמוך בך בזמן המעבר הלא נודע והמפחיד אל העולם שאחרי... הכל קרה כל כך מהר...

אני אוהב אותך מאוד וגאה שהיית אבא שלי,

עד סוף חיי תישאר במחשבותיי, זיכרונותיי, מעשיי, סיפוריי ובליבי.

תודה אבא.

באהבה, אילן.

 

אבא יקר,

מהרגע הראשון שאני זוכר את עצמי ועד לנשימתך האחרונה, אהבתי אותך.

בזמנים שלנו יחד, לימדת אותי איך בשקט יש מילים, ושבכל דבר צריך קונטרה.

תמיד אמרת לי: לך אחרי ליבך, תעשה מה שהלב שלך מבקש...

כשיצרתי ובניתי דברים ונתקלתי באיזה אתגר, הייתי מגיע למקום העבודה שלך. אני זוכר איך היית מקבל אותי בשמחה ובחיוך, ידעתי שאצלך התשובה, פתרונותיך היו מדויקים ויפים.

כשנולדו בנותיי הבכורות, התרגשת מאוד. בוקר למחרת התקשרת אלי ואמרת: "לא ישנתי כל הלילה"... אמרת לי שאתה שמח בשבילי...

אני שמח בשבילך אבא,

שהצלחת להתגבר על הפחד

ולהמשיך במסעך הנצחי...

Good bye Dad

עומר

 

רעיה,

אילן, נוגה, עומר ואורלי -

אבא לני היה אדם לא שיגרתי, בעצם מעולם לא התערה בחברה שלנו כישראלי לכל דבר.

לני נשאר בריטי בכל רמ"ח אבריו. הכדורגל, הסנוקר, המוסיקה.

תמיד צחקתי, שנורא קשה לו להתעצבן בעברית. נסו אתם להתרגז בשפה לא לכם. זה פשוט לא יוצא.

המחלה הזדחלה לה לאט ובטוח לפני כחמש או שש שנים. התמודדתם איתה באומץ  רב.

עד לפני כשנתיים לני עוד עבד, עד שכבר כוחותיו  וגופו בגדו בו יותר ויותר. כמה קשה לראות את אהובך הולך ודועך מול עיניך. במחלה הזו הסוף ידוע מראש.

ואת רעיה, כמו תמיד בנחישות ובאהבה, לא ויתרת על כל אפשרות להיטיב עימו.

והוא בעקשנותו הרגילה, לא תמיד קיבל מה שכל כך רצית לתת לו.

 

ברגעים אלו אין נחמה. הנחמה היא - האם עשית כל מה שיכולת? ואת עשית זאת! את אישה אמיצה שראויה להערכה.

 

אחותי היקרה,

אילן, נוגה, עומר ואורלי,

אתם לא לבד. אנחנו משפחה גדולה ואוהבת. עשיתם כל מה שניתן היה לעשות.

 

שרי חרודי

היי לאונרד,

אני כותבת לך בסוכה שלנו השכונתית, המסורתית, "הכי יפה בקיבוץ" כמו שרעיול שלך תמיד אומרת.

כותבת בסוכה שלנו שאתה היית המהנדס והמבצע הראשון שלה, והמשכת לבנות אותה כל שנה בשקט, בשכל ובדיוק, ביד חזקה וגוף גמיש, עם מעט מאוד מלים והרבה חיוכים קטנים...

והילדים הסתכלו ולמדו... הילדים שלך והילדים שלי; אימצו את השקט המחויך ואת התנועות המדויקות. כי ככה זה אצלנו בשכונה; בונים סוכה ואחר כך כמובן לשיר ולשתות.

בשנה שעברה באת לאיזה בירה.

השנה הגיעו רק הבנות.

ועכשיו פרידה.

רוצה להגיד לך תודה.

תודה על החיוך שתמיד היה לך בשבילי, גם ברגעים שהיה לך קשה מנשוא.

תודה על החברות האמיצה והנדירה, ועל השכנות הנפלאה.

תודה על ארבעה האוצרות שהבאת עם האלופה שלך לעולם – איזה שיחוק!!!

נוח לך בשלום ובשלווה, ואנחנו כאן בשכונה, נמשיך לבנות סוכות ולזכור אותך,

כפי שהיית בוודאי מבקש שנזכור - חזק, יפה וגיבור.

עלוית מרקם

 

ללאונרד היקר מכל,

 

היות ובאנו שנינו מארצות דוברות אנגלית, תמיד נהגנו לדבר אנגלית זה עם זו. ולא רק אנגלית, אלא שנהנית תמיד להוסיף כמה מילים בשפת האפריקאנס, שלמדת במשך שהייתך בדרום-אפריקה, שנים רבות לפני שהגעתי לכאן:

 

Goeie more! Hoe gaan dit met jou?    ("בוקר טוב! מה שלומך?")

 

אני מדמה אותך למלח, שהפליג לעתים לקיבוץ וממנו, ועל כן נדמה לי שעין-שמר היא למעשה המגדלור שלך. אבל כמו שאפשר להבין משיר קטן שמצאתי, גם אותך אפשר לדמות למגדלור שמאיר לאהוביך את הדרך:

 

כמו מלאך שומר

עומד המגדלור

ושולח תקווה לתוך הלילה.

כמו חבר נאמן

המושיט יד

ומביא נחמה, אמת ואור.

לאונרד, עתה שהטלת את עוגנך בעין-שמר בפעם האחרונה, נוח בשלום.

 

דלין מקגרגור

 

 

לני

 

בני הדור שלי הכירו לראשונה את לני, כמתנדב שהגיע יחד עם וילי לקיבוץ. שני בריטים שהתאהבו במקום, והמקום התאהב בהם מיד. כילד אני זוכר את לני, כאחד מהמתכננים, הבונים והמפעילים של האווירון המיתולוגי, שהיה ממריא בכל יום-ילד עד לראש בית הביטחון, והיה גולת הכותרת של ימי הילד.

 

כחובב ספורט אני כמובן זוכר את לני על מגרש הכדורגל, מגיע לבוש עם החולצה הירוקה של הפועל עין שמר ונעלי כדורגל, ומשחק בהגנה כמגן חזק וקשוח. לנו כנערים הוא נתן ניחוח מהכדורגל האנגלי המשובח.

 

ההכרות הרבה ביותר וארוכת השנים שלי עם לני, החלה כשנכנסתי לעבוד במיניפלסט. לני היה עוגן חשוב של מקצוענות במיניפלסט, ומיניפלסט הייתה בשבילו בית שני, שבו הוא נתן את כל נשמתו ואת הידע העצום שרכש עם השנים, כדי לקדם את המפעל. לני היה האורים ותומים  בכל הנושאים הטכניים במפעל, הוא הכיר את המכונות והתבניות בדרך כלל טוב יותר מאלו שבנו אותן. כשהיה נכנס למפעל בבוקר בשעה שש וחצי, בדיוק של שעון שוויצרי, כבר משמיעה של המכונות היה יודע איזו מכונה עובדת ובאיזו יש תקלה. כשהטכנאים היו מגיעים מיפן כדי לבדוק את המכונות, לני היה מסביר להם איפה התקלה, עוד לפני שהם בדקו, והם מצדם מאוד העריכו אותו. לני היה אוטודידקט, היה פותח שרטוטים וספרי מכונה, ופשוט לומד בעצמו את המכונה על בוריה. היו לו ידי זהב - תענוג היה לעמוד לידו בזמן שעבד, ולראות את הסדר וההיגיון (איך כל שלב מוביל לשלב הבא), שהיה מאורגן אצלו בראש, בידיים ובכלים.

 

אהבתי לשוחח עם לני בהפסקות, תוך כדי שהוא לוגם קפה או תה מכוס הבירה הענקית שהייתה שמורה רק לו, ולשמוע את דעתו בנושאים שונים. כחובבי כדורגל היינו מחליפים חוויות על משחקים, והוא היה מספר לי סיפורים מעניינים על הקבוצות האנגליות. כאיש צנוע, התקשה להבין את הסכומים האדירים וחסרי הפרופורציות, שמשלמים לשחקני הכדורגל היום. גם אחרי שלני חלה במחלה הארורה הזאת, שפגעה בעיקר ביכולתו הפיזית לעבוד בידיים, הוא לא הפסיק להגיע לעבודה מידי יום. היה מתייצב ומעביר את הידע שלו למארק ברצלבסקי ולמיקי אלבז, עד שלא יכול היה. מאוד חרה לו כשהוחלט למכור את המפעל, והיה לו קשה להסכים שזה הצעד הנכון.

 

דמותו של לני קשורה למיניפלסט והוא מאוד יחסר לנו. בתערוכת תמונות בכניסה למפעל, תלויה תמונה יפה של לני מטפל באחת המכונות. ככה נזכור אותו - איש עבודה חרוץ, צנוע, מקצוען ונעים הליכות.

 

לני אהבתי אותך מאוד.

 

לרעיה שהייתה אהבתו הגדולה, לאילן, נוגה, עומר, אורלי, ולנכדים ש-לני כל כך אהב –

 

תהיו חזקים ושלא תדעו עוד צער.

 

 

 

עידן יגודה





תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב