חסר רכיב

ילינק שרה

ילינק שרה
ב חשון ה'תרפ"ט - י"א חשון ה'תשס"ט
16/10/1928 - 09/11/2008

אמא יקרה שלי

נפרדתי ממך במוצאי שבת, בערב נתת לי 3 נשיקות שנצרבו לי על הלחי (ויישארו שם עד סוף ימי) נפנפת לי לשלום ואיחלת לי נסיעה טובה, ריטואל של פרידה בארבעת החודשים האחרונים. כמה שעות אחר כך כבר לא היית אתנו. כמה לא צפוי ולא נתפס, למרות המצב הקשה שהיית שרויה בו.

 

אמא

הגעתם עם הגרעין המצרי לקיבוץ, את ואבא זוג אנשים צעירים, יפים, מאושרים ומאוהבים, חדורי אידיאלים וציונות.

איך שהגלגל התהפך במשך הזמן.

שנים ארוכות (מאז היותי בת שנתיים) נלחמת כגיבורה בעיקר בתופעות הלוואי הקשות והאכזריות שהתלוו למחלתך. כשחברים בקיבוץ בקשו לעזור לך, לא נתת לאיש, התעקשת לעשות הכל בכוחותיך ההולכים ואוזלים.

 

מאז שעזבנו את הקיבוץ – בכל התחנות של חיינו, מימי ערד הרחוקים ועד נהורה, בקרת אותנו מדי חודש כמו שעון, מחליפה 3 אוטובוסים ועמוסה תיקים מלאי כל טוב. תמיד עם עוגת הגבינה המפורסמת שלך, שסביבתי הקרובה שכניי וחברותי הכירו ולקקו את האצבעות. אנשים לא הבינו מאיפה את שואבת כוחות ועושה את כל המסע הזה כל חודש.

 

השמחות הגדולות שלך היו ארבעת ילדינו, נכדיך האהובים, שלהם הקדשת את כל זמנך כשהיית באה לבקרנו והרעפת עליהם אהבה ללא גבול.  והם החזירו לך אהבה גדולה ודאגו לשלומך גם ממרחקים.

בשנים האחרונות עם נישואיי הדר ושחר, שגיא וסמר נוספו 3 נינים למאגר הנפשות האהובות.

 

א מ א

גם אחרי הניתוח הקשה שעברת לפני כארבעה חודשים, למרות בגידת הגוף הטוטאלית כמעט, נשארת צלולה וערנית. קראנו עיתונים וספרים, פתרנו תשבצים ביחד, כשלפעמים את יודעת לפני את התשובה הנכונה. עתון המשק היה שגרת יום שישי שלנו ועברנו על כולו, בלי לפספס כתבה אחת.

לנכדתך שטסה להודו איחלת שתבלה טוב ותשמור על עצמה. למרות סבלך הרב גלגלת אותנו מצחוק כשהתבדחת על חשבון מצבך.

כשסיפרתי לך שאני קופצת לשעתיים לנינינים שלך, בקשת שאמסור להם דרישת שלום, כל כך הבנת שגם הם זקוקים לי ואמרת לי: "אני מבינה שאת צריכה להתחלק". איזו אצילות נפש.

 

אמא, נסינו לעזור לך ככל יכולתנו.

אני מקווה שהצלחנו, במשהו, להקל על סבלך

בכאב עמוק ובאהבה גדולה אנו נפרדים ממך.

 

                                                     ט ל י ל ה

 

ל ש ר ה   ה י ק ר ה

תמיד קשה להיפרד ממי שאוהבים וזה המצב עכשיו איתך, שרה.

צריך להיפרד אין ברירה, זה עצוב אבל זאת דרך החיים שבסופה המוות.

 

ההיכרות בינינו היא מהרבה שנים עוד מהגרעין המצרי, אבל רק בשנים האחרונות הקשר שלנו התחזק ולמדתי להעריך את כל התכונות הטובות שלך. והיו לך שרה!!!             

בתחילת הקשר היינו משוחחות ומתווכחות על כל מיני נושאים בקיבוץ, ובהמשך הייתי דואגת לבריאותך. ניסיתי מספר פעמים לשכנע אותך לרדת מדירתך עם המדרגות ולא הסכמת שנים רבות לעזוב אותה. משך הזמן למדתי לכבד את רצונך העקבי והקצת עקשן ויותר לא הצקתי לך.

 

שרה, למדת לחיות עם הקשיים הבריאותיים שלך והסתדרת אתם לא רע, למרות כל הנפילות, קמת כמו נמרה והמשכת הלאה.

עם הזמן למדתי להעריך תכונה זו שנקראית עקשנות וכיבדתי אותה, כי הבנתי שאת עושה מה שטוב וחשוב בעיניך, ולא מה שהציבור אומר או חושב.

רצית להיות עצמאית עם עזרה קטנה פה ושם. עם הזמן המצב קצת החמיר והוחלט במוסדות להצמיד לך מלווה קבועה, ואז הגיע הזמן להעביר אותך עם המלווה לדירה בקומת קרקע גדולה יותר. לאחר תקופת מה עברת לבית דורות. בבית דורות ליוותי אותך זמן מה ומאוד שמחתי לראות ולשמוע ממך עד כמה את נהנית ומעריכה את הטיפול בבית דורות – את הפעילויות השונות, קבלות השבת והחגים. אבל עדיין לא ויתרת על החיים העצמאיים בביתך, עד כמה שאפשר עם עזרה ותמיכה קבועה. כאן שרה ניצחת וקיבלת מה שרצית.

 

נהנית זמן קצר בדירה, אבל ניצלת כל רגע כדי לעשות הליכות ארוכות בשבילי הקיבוץ, לבשל לעצמך ולקבל בשמחה את המשפחה – הילדים, הנכדים והנינים. ניצלת עד תום את הכוחות שלך. היית מגיעה בקביעות להדרן לעבוד שעה או שעתיים, הלכת לחוגים של חורף חכם, פעם ברגל, פעם עם מקל הליכה ופעם בקלנועית.. ואפילו בכסא גלגלים. היית מגיעה לסרטים במועדון ולמפגשים של המצרים.

לצערי זה לא ארך הרבה זמן ונפלת למשכב לאחר ניתוח שממנו לא יצאת.

 

שרה, יש לך ילדים נהדרים, טלילה ודודו שדאגו לך מאוד, ביקרו אותך הרבה ותמכו בך כל הזמן. ליוותי אותם בהערכה ובהערצה גדולה.

 

 

לטלילה ודודו ולכל המשפחה המורחבת, דעו כי הייתה לכם אמא דואגת ואוהבת.

אני משתתפת בצערכם.

 

                                                             ע ל י ז ה  ל ו י

 

 

א מ א   י ק ר ה

 

מדהימה, חזקה, גיבורה, טובה, אוהבת עד אין קץ, אוהבת הבריות חכמה, אצילה.

אמא ודוגמא ומופת (וסבתא  וסבתא-סבתא): תמיד נמצאת, תמיד רוצה לעזור ולתת בכל מצב וללא תנאי.

 

אהבת את הבריות ומי שהכירך נשבה בקסמיך. ממתנדבות ואולפניסטיות שעבדו לצידך ובאו לבקרך בבית, חברות וידידות שהצטרפו לביקור, ועד צוותים רפואיים בבתי חולים אשר מטבע הסיבות פגשו אותך בנסיבות קשות. מכולם שמעתי דברי התפעלות.

 

ולאחרונה אני שומע זאת מנכדך חגי, שרק הגיעה חברתו החדשה רעות, הפוגשת אותך לראשונה כשאת במצב קשה ובלתי אפשרי במחלקת מונשמים - מכונה מנשימה אותך דרך הצוואר ישר לקנה ועקב כך גם אינך יכולה לדבר עם קול, אלא רק עם השפתיים. ומאכילים אותך ומשקים אותך דרך זונדה שנמצאת קבוע דרך האף, יכולת תנועה כמעט אפסית בכפות הרגליים, מעט מאוד בידיים ובראש, אך ראש צלול לחלוטין ועיניים פקוחות אומרות ומדברות.

והנה אפילו מי שפוגשת אותך לראשונה במצב קשה ובלתי אפשרי זה מרגישה את החום שאת מקרינה המנעים את הלב.

במצב קשה ובלתי אפשרי זה את דואגת לכולם, אמא שילדיה חשובים לה יותר ממנה עצמה, מתעניינת בשלום כולם ורק שלא להכביד על הצוות הרפואי בעבודתו.

 

במצב קשה בלתי אפשרי זה ניסיתי לתת לך אושר ואיכות חיים ככל האפשר. ואכן חייכת, צחקת והתבדחת הרבה כאשר היינו אצלך.

ניסיתי לתת לך את ההרגשה שאת החשובה מכל. הראשונה בסדר העדיפיות שאנחנו שם בשבילך ללא תנאי ובכל מצב.

ניסיתי לתת לך את ההרגשה שאינך למעמסה שזהו הדבר אותו אני מעוניין לעשות יותר מכל, שאין בלתו ואני יודע שאת ידעת ויודעת. לא היה דבר אותו רציתי יותר, היה לי הכבוד ואושר גדול להיות לידך יום יום ולצערי הרב כמעט כל יום ואני כל כך רוצה לתת עוד.

 

אהבתי להיות אצלך יום יום יום (כמעט, לצערי), לדאוג, ולטפל, להביא אוכל או כל דבר אחר, לראות את השחוק הגדול מתפשט על פניך כשהינך רואה שהגעתי, לשים את הכריות במקום הנכון שיהיה לך נוח, לעשות התעמלות כשאפשרי, לפתור תשבצים, לקרוא עיתון ולגרום לך נחת.

 

גרמת לי אושר גדול.

אני כל כך רוצה לעשות עוד ואת כל כך חסרה.

אמא יקרה, בשבילי את העיקר  גיבורה, אמיצה. את אינך עמנו בעולם הגשמי, אך את איתנו תמיד לעד.

 

                                                                        ד ו ד ו

 

 

 

כמה מילות פרידה לשרה ילינק

 

קשה להיפרד מחברה שהכרתי בתקופת נעורי במצרים, בתנועת השומר הצעיר או העברי הצעיר, איך שקראנו לה.

 

שרה נולדה בקהיר באוקטובר 1928 – השנה מלאו לה 80 שנה.

הוריה, סמי וליאון חיים ז"ל, היגרו מטורקיה כמו הרבה מהורינו והתמקמו בקהיר כמורים בבתי ספר יסודיים יהודיים.

שרה למדה ביסודי בבית ספר יהודי-צרפתי. בהיותה בת 11 שנים הגיעו לבית הספר נציגי "העברי הצעיר" (השוה"צ) והזמינו את הילדים למשחקים. עם הזמן הם התחילו ללמוד שירים בעברית ואת ההיסטוריה של ארץ ישראל וכן גם פעילויות צופיות ועוד.

האווירה הנהדרת ששררה במפגשים האלה משכה את הנוער היהודי וגרמה להצטרפות רבים מהם לתנועת הנוער. שרה היית  השייכת לקן הראשון שנפתח בקהיר (קן הליופלוס).

 

בשנת 1946-48 הפעילות הציונית הגלויה נעשתה קשה ונאלצנו לסגור קנים ולהעביר את הפעילות לפסים מחתרתיים. המפגשים נעשו בבתים של החניכים והמדריכים. מהשכבה הבוגרת של התנועה נוסד הגרעין המצרי.

 

עוד לפני שנסגר הקן, שרה הכירה שם את מי שיהיה בעלה, יגאל ילינק, שהיה בעל דרכון אוסטרי בהתאם למוצא הוריו. לאחר תקופת מה הם התחתנו והתכוננו לעליה לארץ. בסוף 1949 הם טסו דרך איטליה וחיכו שם לאוניה שתיקח אותם לישראל.

בארץ הגיעו קודם לקיבוץ המצרי הראשון – לנחשונים, שם חיכו לבואם של שאר חברי הגרעין. בינתיים מוסדות הקבה"א החליטו שהגרעין המצרי ישלים את קיבוץ עין שמר והם הצטרפו לגרעין.

 

שרה הרגישה בעין שמר שזה המקום אליו רצתה להגיע. כשהציעו לה בקיבוץ לעבוד לפי הכשרתה בתור פקידה, היא אמרה: "לא באתי לעבוד בקיבוץ בפקידות". בתחילה עבדה בבית התינוקות ובפעוטון ובהמשך דרכה עבדה שנים רבות במחסן הבגדים ובמטבח.

 

הוריה סמי וליאון הגיעו אחריה וחיו איתה בעין שמר עד יומם האחרון.

לשרה בת ובן גדולים, טלילה ודוד, ארבע נכדים ושלושה נינים וכן אח ואחות, ויקטור וג'ויה שגם היא הייתה שייכת לגרעין.

 

שנים רבות שרה התמודדה עם הבדידות ועם המחלה שלה שלא נתנה לה מנוח. קצת אור ושמחה בחיים נתנו לה ביקורי הבנים, הנכדים והמשפחה.

 

שרה, נוחי בשלום על אדמת עין שמר שכה אהבת ואנו נזכור אותך תמיד.

 

י צ ח ק   ד נ ו ן

 

 

ל ט ל י   ו ד ו ד ו

 

שרה בתוך עצמה חיה ובכל זאת תמיד איתנו, לצידנו ובינינו.

לא פעם חשבתי שבעצם דומה הייתה לרבים אחרים ועם זאת בדרכה שלה כל כך מיוחדת וייחודית. שרה הצליחה תמיד להפתיע אותי בפנים נוספות, שכאילו חיכו לרגע הנכון להיחשף ולהזכיר כמה חכמה, רגישה, אמיצה וגם מצחיקה הייתה.

 

הזיכרונות הראשונים עולים מילדות של קיבוץ ומקבוצת הורים צעירים וביניהם שרה ויגאל שניהם מקסימים ומלאי שמחת חיים, הורים נפלאים ואוהבים לטלילה ודודו. הם חלק מהכיף של טיולי שבת חורפית, אין ספור שעות של בריכה בקיץ, הפיקניק המסורתי של ה"מצרים" בחוף טנטורה, הריקודים, הנסיעות לסרטים בעיר הגדולה והסרטים על הדשא.

 

ושרה, כבר אז אמא ככל האמהות: אמא של ההשכבות בבית הילדים ומסיבות הקבוצה והסיפורים על ילדות ונעורים בקהיר. ואיתה יחד כחלק בלתי נפרד, כמו תמונה קבוצתית של משפחה, הוריה סבתא סימה וסבא חיים שגם הם חלק מתמונת ילדותנו הקיבוצית.

ומהתמונות עולה דמותה של שרה כאישה יפה וזקופה, עם עיניים ירוקות מאירות ומחייכות וזוג צמות מגולגלות לה סביב ראשה.

וכן! מנקודת זמן מסוימת שאינני יודעת לשים עליה את האצבע, שרה כבר אחרת ושונה משאר האמהות – מתמודדת עם המחלה שבאה והולכת.

 

חזרתי לגלות את שרה שוב רק לאחר שבגרנו. זה היה כשליוויתי אותה לביקורים אצל טלילה והנכדים. ימים מראש עסקה בהכנת העוגה האהובה, המאפה או המתנות שהבטיחה להביא איתה בביקור.

דואגת לתאם אתי את פרטי הנסיעה ולוודא שהכל מסתדר. וכך מאחורי דמותה הפרטית והסגורה בדרך כלל – עולה אשה אחרת: נמרצת ופעילה.

במהלך הנסיעות, כשאנחנו לבד ברכב מתנהלת שיחה על עניינים שברומו של עולם, או אירוע אקטואלי קיבוצי כזה או אחר.

ושרה מצויה ומתמצאת בהכל, קשובה וגם מביעה עמדה. ואז ברגע הכי בלתי צפוי מבריקה עם הבחנה מקורית משלה, מסוג האמירות שהן גם מצחיקות וחכמות וגם עוקצניות ומעמיקות. כמה אהבתי אותה באותם רגעים וכמה שמחתי לגלות כל פעם מחדש את חדות מחשבתה ותבונתה.

 

וכאשר מגיעים לנהורה שוב שרה במיטבה! כולה קורנת אושר ואהבה לנכדים, שמחזירים לה במנות גדולות של חום וקבלה בלתי מותנית. איתם היא סבתא אהובה ומוערכת, טובה אל כולם וכולם טובים אליה ושמחים על בואה. תמונתה של שרה מוקפת במשפחתה כשהיא כולה זורחת, טבעית וזורמת – היא עבורי תמונה של נחמה על שזכתה לקטוף את פירות הנתינה הגדולה לילדים ולנכדים.

 

הייתה בה סקרנות שלא ידעה שובע, שאיפה ללמוד עוד ולהרחיב אופקים ודעת. בעקשנות ובהתמדה הגיעה לכל הרצאה, חג ואירועי תרבות בקיבוץ או במילוא. מגייסת את כל כולה ומקפידה להמשיך ולהיות חלק מהקהילה, תוך שהיא נאבקת לשמור בקנאות על עצמאותה, נושאת את גופה שנחלש עם השנים ולא נכנעת לקשיים. ואם העזנו להציע עזרה – היא מסרבת בתוקף. ידענו שחשוב לה רק לא להיות לנטל ורק לא להזדקק לעזרת הזולת ועם זאת לא לשקוע ולא להיכנע ולרגע לא להפסיק לצמוח ולהתפתח.

 

מי שהכיר את שרה מקרוב ידע שהייתה אישה גאה ואמיצה שעשתה הכל שלא לעורר רחמים, עומדת על משמר חייה ועל רצונה לחיות אותם במלואם. כך גם נותרה בחודשים האחרונים: בהירת מחשבה, חדת זיכרון וצלולה, מאזינה לטלילה  ודודו הקוראים לה את העתון היומי, את עלון המשק או את כתבי הנכדים והנינים.

חבריה של שרה בקיבוץ ומעל כולם עליזה, היו לה למשענת ולחברה וגם אם לעתים נדמה היה כי נשארה לבד – תמיד היו שם ברקע דואגים ושומרים שלא יפגעו זכויותיה בקיבוץ.

 

טלי ודודו – מאז האשפוז האחרון עטפתם את אמא בדאגה  ובאהבה כמוה לא ראיתי הרבה. לא עזבתם אותה לרגע, במסירות שלא ידעה גבולות של לילה או יום, חג או שבת. בחמלה וברוך שהרעפתם עליה זכיתם ללוות אותה בחודשי חייה האחרונים, שומרים על כבודה ומעמדה גם בבית החולים.

הייתה זו זכות גדולה לה זכתה אמא – וזכיתם אתם.

 

לכם טלי ודודו, לג'ויה, ויקי ובני משפחתם, לנכדיה האהובים, הדר, שגיא, חגי ואדווה, ולנינים, אורי ואליה אני רוצה להגיד: שרה תישאר בזיכרוני כאשה אמיצה, נבונה, מצחיקה וחזקה. אישה מיוחדת ודוגמא ליכולת לקבל את החיים ולמרות הקשיים – להוציא מהם את המיטב ולחיות אותם במלואם.

 

נ י ר ה   כ ה ן

 

 

ס ב ת א   י ק ר ה   ש ל נ ו

גם כשגופך ספג מכה, בזוג העיניים האלה שלך – העיניים הטובות הללו, שניצוץ ניצת בהן כשאנו היינו נכנסים לחדרך, העיניים שהן את – בהן דבר לא דעך. וכשהייתי מביט בהן – בראי נפשך העדינה פנימה, זו הייתה אותה הרגישות, ואותה האהבה, אותה אמת, אותה החמלה, ההבנה והחכמה, וסבתא הייתה אותה הסבתא – ממשיכה לתת לי שיעורים על איך להיות בן אדם, על כוח ועל עמידה מול קשיים.

לפעמים מילה אחת שלך הייתה מופקת במאבק – מפיך או מידך, היתה שיעור יקר מפז, יקר יותר מספר שלם.

 

סבתא יקרה שלנו,

ילדיך, נכדיך ונינייך, ראו בך בכל מפגש ובכל שיחה את מה שהיינו רוצים לראות גם בעצמנו – מעיין נובע של ענווה ואהבה ותמימות ואמת. רגש אמיתי שמבעבע החוצה מבעד לעיניים טובות ולב חם שתמיד רוצה לתת, גם כשקשה לבטא זאת. סבתא שלנו, עולם של טוב, מעולם לא שמענו ממך מילה שלילית על מישהו, על משהו. נשאנו אליך עינינו בהשתאות על נועם הליכתך, על כוח עמידתך ועל טוהר ליבך.

 

סבתל'ה, ראיתי את המסירות ואת ההתמסרות של ילדיך אליך בחודשים האחרונים וחשבתי כמה זה יפה וכמה זה מגיע לך – החום הזה, המעטפת המלטפת והאוהבת הזו שליוותה אותך וחיבקה אותך ברוך לפני לכתך.

יצחק פרלמן אמר פעם, אחרי שסיים במאבק הופעה שלמה עם מיתר קרוע, שלפעמים כל מה שהאדם צריך הוא לדעת לנגן ולייצר מוזיקה ממה שנשאר לנו.

את סבתל'ה, עד יומך האחרון, המשכת לנגן, המשכת לפרוט על מיתרי לבנו ולהפיק מנגינה זכה ויפיפייה, שהמסה את הלב. גם  עכשיו אם אני עוצר לרגע ומקשיב ללב, אני יכול עוד לשמוע את המנגינה שלך.

 

אוהבים אותך כל כך

                                                                              ח ג י


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב