קציר שלמה
אבא שלנו, איש תם וישר.
תם, עם כישרון נדיר ליהנות מכל דבר, קצת כמו ילד, ולכן כה אהוב
על הילדים והנכדים.
אני זוכרת - אנחנו, וכעבור שנים ילדינו, יושבים על ברכיך ושומעים
סיפורים.
אנחנו, וכעבור שנים ילדינו, מזגזגים על האופניים הראשונים, ואתה
רץ בעקבותינו בשבילי הקיבוץ.
אני זוכרת - אבא רותם לעגלה את החמור מפינת החי של המוסד, ולוקח
אותנו, גאים ונרגשים, לטיול ברחבי הקיבוץ.
אני זוכרת - אבא, בידי החקלאי הגסות והקשות, שולף קוצים מרגלינו
היחפות, במיומנות של מנתח, ותופר בזריזות כפתורים שנשרו.
אני זוכרת - אבא משתתף איתנו במשחקי כדורעף-בלון בחדר, במשחקי
השולחן ובהשתוללויות אחר-הצהריים, בהתלהבות לא פחותה משלנו.
אני מסתכלת על גופך שבע השנים והדווי, אבל רואה אותך צעיר, חזק
ויפה.
איש עבודה עם ריח אדמה, בבגדי העבודה הכחולים והדובון הכחול
האלמותי, על האופניים בדרך לעבודה, לבריכה, לכלבו ולחדר האוכל.
רקדן טנגו מבוקש במסיבות הפורים, מנצח בהורדות ידיים אפילו את איתי.
ותמיד עם הניצוץ הכחול בעיניים.
כשאמא נפטרה, עטפנו אותך בדאגה, אלא שבמהרה התברר כי אתה הוא זה
שדואג לנו, עדיין בתפקיד ההורה. דואג לאספקה סדירה ושוטפת של פקאנים מפוצחים
ואבוקדו מהעצים שבגינה.
ידעת להמשיך בחייך, כמו היקה העקשן שאתה, ללא רחמים עצמיים
ובמבט מפוכח.
מלאת אותם בעבודה, בהרצאות וחוגים ב"מלוא", בספרים
ומשדרי ספורט בטלוויזיה, וכמובן בטיולים בארץ ובחו"ל, עליהם לא ויתרת עד שכבר
לא יכולת עוד. ותמיד עם הניצוץ הכחול בעיניים.
לכסף ולחומר לא היתה משמעות בעיניך.
את החולצה החגיגית, שקניתי לך לחתונתם של נועם ועמליה,
המשכת ללבוש לכל חג ואירוע. מתנות התקבלו תמיד במשפט המנצח: "בשביל מה צריך,
יש לי בלי סוף".
בימים האחרונים כבה הניצוץ וידעתי שעייפת. כוח החיים העצום
והנדיר שניחנת בו, מוצה ואזל.
נוח אבא, נוח בשלום.
ורק לנו כל-כך קשה להיפרד.
איילת
אני רוצה להעלות קווים לזכרו של שלמה, האיש והאגדה, אביו של אהוב ליבי.
איש שקט, צנוע ועניו, איש שהעבודה והקיבוץ היו נר לרגליו, ועבד
עד היותו בן 90.
איש קורן משמחת חיים. תמיד היה בו חיוך ולב פתוח.
כשפגשתי את שלמה לראשונה לפני 18 שנה,
הגיע האבא החזק והגיבור, לפי דברי הבן שלו, עם 'אוטו גדול
מהקיבוץ', לבוש בבגדי עבודה, ועזר לנו להעביר דברים גדולים וכבדים לביתנו המשותף
הראשון.
נודע לי שהוא היה האיש הכי חזק בעין-שמר, ונוכחתי לדעת שהוא גם
אחד מהעקשנים הגדולים. אמנם לא היחיד.
למעשה הכרתי את שלמה יותר מקרוב כשיעל נפטרה, וילדיו התקרבו
והתקבצו סביבו.
במהלך השבעה, עלתה המחשבה מה יהיה עם שלמה עכשיו, כשיעל כבר לא
נמצאת. אבל התברר שבשלמה בוערת אש החיים, והוא המשיך בשגרת חייו, עם נסיעות
לטיולים בארץ ובחו"ל.
בהמשך, כשעברנו לגור בקיבוץ ונולד עדן, בננו הבכור, הוא
היה ממש מאושר... כסבא פעיל וכבייביסיטר נהדר (החלפת חיתול לא היתה הצד החזק אצלו).
ביתו תמיד היה פתוח בפנינו, מחייך את חיוכו הלבבי… הוא שמח
לעזור, בכל פעם שביקשנו את עזרתו, בכל דבר ועניין הוא תמיד היה שם בשבילנו.
הוא היה איש שאמר "כן" גדול לחיים... המילה "לא",
לא הייתה שגורה בפיו…
שלמה לא שמע כל-כך טוב, ואני משערת שעוד קודם הוא גם לא היה
דברן גדול, כך שהתקשורת עימו הייתה מינימליסטית מבחינת שיח, אבל הנוכחות שלו הייתה
חמה אוהבת. הוא היה שם בשבילנו המון מעצם נוכחותו, מתוך הווייתו.
ועכשיו הוא כבר לא…
כל הנכדים אהבו להישאר לישון אצל סבא, לשחק ב"לגו", לראות
טלוויזיה, לאכול אצל סבא, לעזור לסבא לאסוף אגוזים (שסבא היה מפצח). אגוזי פקאן
בקליפתם, נחשבו מבחינתנו 'מקולקלים'...
שלמה היווה עבורי מודל לאדם צנוע מאוד, נקי כפיים, שמסתפק במועט
ולא צריך הרבה; ויחד עם זאת גם יודע לחיות, ליהנות מהחיים, לראות עולם. הוא נשאר
תמים, סקרן ותאב חיים...
תודה לך שלמה על ההשראה, יהי זכרך ברוך.
קיה (אשתו של איתי)
הדבר הראשון שעלה במחשבתי, כאשר שמעתי על פטירתו של שלמה בשנתו,
היה שרק צדיקים זוכים למות בשנתם.
כשהגיע לקיבוץ, הכרנו אותו כשלמה קרויצברגר. כמו יהודים רבים, שם משפחתו - קרויצברגר, משמר את שם העיר בגרמניה, בה נולד ב- 16 בדצמבר 1926, להוריו מרים ומשה. אח בכור לשושנה שנולדה שנה אחריו.
למשה, אביו, היו ידיים טובות והוא היה בין בוניה של תל-אביב. במהלך
חייו פיתח את כשרונו לצורפות, וזכה לשם וביקוש לעבודותיו. את שנותיו האחרונות חי
משה בעין-שמר וכאן גם
נפטר.
מסלול ההתאקלמות של שלמה בישראל, החל בתל-אביב, המשיך בפתח-תקווה,
שבה הצטרף לקן השומר-הצעיר, משם הובילה הדרך לבית-אלפא, שער-העמקים, ובשנת 1944
הגיע לעין-שמר.
אלו היו שנות המאבק על הקמת המדינה, ושלמה היה בין החברים
שהתנדבו לשרת בפלמ"ח ואחר-כך בצה"ל. הוא היה קצין בשריון ולחם ב-4
מלחמות.
עכשיו, כשאני כותב את ההספד לשלמה, עולה בזיכרוני רגע מיוחד:
פגישה מקרית באחד מבסיסי השריון בדרום, מיד לאחר סיום הקרבות של מלחמת סיני בשנת
1956. התרגשנו ושמחנו שנשארנו בחיים, ושאנו יכולים לחזור לשגרה של חיי הקיבוץ.
ועוד משהו בהקשר זה אני רוצה לומר: אני חושב שיכול להיות,
שהשירות הצבאי הארוך, היה הגורם המשמעותי לבעיות השמיעה מהן סבל שלמה הרבה שנים.
לאחר הקמת המדינה עיברת את שם משפחתו ל-קציר, שם שתאם את
אהבתו לחקלאות ואת עיסוקו רב השנים כעובד ומרכז ענף גן-הירק. באותן שנים נהגנו
לכנות אותו "שלמה גזר", בגלל שהיה מזוהה כל-כך עם הענף.
בשנת 1958 נישא לבתם של אסתה ואהרון שדמון - יעל.
הם חיו בזוגיות מאוד יפה, ויחד הביאו לעולם את איילת, נועם, איתי, ושחר – 4
ילדים מוצלחים, שהקימו משפחות משל עצמם, ילדו 13 נכדים ו-2 נינים, וגרמו לשלמה
גאווה ונחת.
ילדיו ונכדיו נושאים איתם זיכרון משפחתי, איך דאג באופן מסורתי,
כמו חובה או טקס חניכה קיבוצי, ללמד כל אחד מהם לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר.
בשנות ה- 60, לקראת הקמת חממת הוורדים, נסע לארה"ב עם יוסי
שדה, להכיר את נושא גידול הוורדים בחממה. בכל שנות קיום הענף עבד בו וגם היה
מרכז הצוות.
כשחוסלה החממה, עבר לעבוד ב"גרנות" ואת שנות העבודה
האחרונות הקדיש בנאמנות רבה לעבודה במיניפלסט. כשנמכר המפעל לידיים אחרות - העדיף
לסיים.
במהלך חייו בקיבוץ מילא גם תפקידים כמו רכז סידור עבודה ואחראי
על תחום האופטיקה והמשקפיים.
אני רוצה לומר כאן כמה מילים על אופיו של שלמה: הוא היה שקט
וצנוע ולא בלט בחיי החברה של הקיבוץ. אבל בכל מקום עבודה שעבד ובכל תפקיד שמילא -
לקח את מלוא האחריות על ניהול תקין ואמין מבחינה מקצועית וכספית.
לפני כ- 18 שנה, שכלה המשפחה את יעל – רעיה ואם אהובה
ומסורה.
זה הביא להידוק החברות שלנו. נהגנו לשבת ביחד בשולחן ארוחת
הצהרים, וחלקנו אהבה משותפת לטיפוח הגינה ובעיקר לגידול עצי הפרי השונים, כמו
אבוקדו, פקאן, אנונה, פרי הדר. נהגנו לחלוק זה עם זה את פירות עמלנו.
שלמה היה אדם אינטליגנטי, שאהב ללמוד ולהרחיב אופקים, השתתף
בחוגים רבים ב"מלוא", הגיע תמיד להרצאות, אירועים וחגים בקיבוץ, ובעיקר
אהב לטייל בארץ ובחו"ל.
הוא לא ויתר על נסיעות וטיולים גם בשנותיו האחרונות, למרות
שבריאותו לא הייתה טובה והוא סבל מאוד מכאבים קשים ופגיעות גופניות.
אחד הטיולים בשנים האחרונות, היה לירושלים עם נכדו עדן
בנו של איתי - עליו סיפר לי בהתרגשות רבה.
באופן אישי אני מכיר לשלמה תודה מיוחדת, שהתעקש ושכנע אותי לפני
10 שנים לצאת איתו לשייט נהרות ברוסיה.
אם לא היה מתעקש, לא הייתי זוכה לאחת החוויות המרגשות בחיי - לעמוד במרכז הכיכר
האדומה במוסקבה, להביט סביב ולראות את הקרמלין ואת הבמה המפורסמת, עליה עמדו כל
גדולי הקומוניזם של ברית המועצות ומזרח אירופה, אותם הערצנו ובהם האמנו כל-כך.
שנים רבות חיינו ביחד בקיבוץ כשכנים וכחברים, ולא קל להיפרד, גם
כשאני יודע כמה קשות היו השנתיים האחרונות בחייו. אתמול נפטר שלמה, ואני מאוד
מצטער על עוד חבר שהלך מאיתנו.
אני משתתף בצערם של ילדיו איילת וגיל, נועם ועמליה, איתי וקיה,
שחר ורותם, הנכדים והנינים.
אני חושב שאנחנו יכולים להתנחם בכך, שחייו של שלמה היו טובים, מלאי יצירה, עבודה
והגשמה עצמית.
פינו כהן
שלמה היה איש אוהב אדם ונעים הליכות. את זה יודעים כולם בעין-שמר.
נדמה לי שלא היו לו שונאים בעין-שמר. אזכור אותו כשנפגשנו מידי פעם בבריכת השחייה,
כשכל אחד מאיתנו בא לבלת עם נכדיו, כשהיה שמח לקראתי, גם בימים קשים.
אבל אני רוצה לספר כאן סיפור שרק הוא ואני יודעים. נדמה לי שגם
יעל לא שמעה אותו:
שלמה היה חייל מילואים ותיק בשריון, בזמן שעברתי מ"גולני"
לשריון. נפגשנו בג'וליס - בסיס ההדרכה של השריון. שלמה היה אז מומחה לטנק מסוג MX. מדובר בטנק קטן, עם שריון דק, שיש בו רק 3
אנשי צוות, ולכן הוא זריז אבל פגיע.
בצה"ל התלבטו אם לרכוש טנקים מסוג זה, על היתרונות
והחסרונות שלהם. שלמה היה במשלחת טנקיסטים שנסעה לצרפת לאשר את הרכישה.
כשנפגשנו בג'וליס הוא סיפר לי על הטנק ועל ההחלטה, והביע תקווה שיציבו
אותי על הטנק הזה.
לפני שבוע, כשהתפרסמה פטירתו של שלמה קציר, שאל אותי
מישהו אם מדובר באותו שלמה קרויצברג השריונר מהמשלחת לצרפת.
עוזי מור
את שלמה פגשתי לראשונה כאשר הגעתי לאולפן בעין-שמר בשנת 1970. סודרתי
לעבוד בחממת הוורדים שלו. המפגש הראשון הזה, המשיך מאוחר יותר, ב-35 שנה של עבודה
משותפת במיניפלסט.
בעבודה המשותפת שלנו הכרתי את שלמה כאיש עבודה שאין כמותו -
מסור, נכון לעשות כל עבודה שנדרשת מייצור ועד אריזה, קפדן,
מסודר, אכפתי, עובד בלי חשבון...
הוא היה עובד קשוח שלא מוכן להתפשר על איכות העבודה, אבל כשהיה
צריך להעיר למישהו על כך, עשה זאת תמיד בנימוס ובנעימות. מעולם לא קרה שרבתי איתו.
שלמה אהב מאוד לטייל בארץ ובעולם. היה נוסע הרבה לבקר את נועם
בארה"ב, יוצא כמו בחור צעיר עם תרמיל על הגב... אבל תמיד מיהר לחזור לעבודה.
בגיל 90 כשהגיע בעלים חדשים למיניפלסט – פרש.
ריצ'י רוזיו
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!