1.6.1908 – 16.11.2000

גוטה לוריא נולדה בשם גרטה מרקובסקי בעיירה טורק שבפולין, ביום השני של חג השבועות בשנת 1908. בזיכרונות שכתבה בגיל שמונים למען נכדיה, חזרה אל ילדותה בפולין ואל הנסיעות עם אחיה הצעיר מוטק לבית סבתה, שניהלה מאפייה וחנות בעיירה סמוכה. כבר בזיכרונות אלה בולטים שני קווים שליוו את חייה – תחושת אחריות מגיל צעיר והיכולת לצאת לדרך עצמאית.

משפחתה נדדה בין עיירות בפולין בעקבות עבודתו של אביה כרב קהילה וכחזן. גוטה, שביקשה להמשיך בלימודיה, עזבה את בית הוריה ועברה לקליש. שם הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ובעקבותיה הצטרף גם אחיה מוטק. בנה מתאר אותה כבעלת מזג סוער ומהפכני, וגם כאשר בחרה בדרך החיים של התנועה – ידעה לעשות זאת בדרכה העצמאית.

מקליש המשיכה לוורשה ולמדה בסמינר "תרבות" למורים וגננות. לאחר לימודיה טיפלה בילד חולה ונסעה עם משפחתו לווינה. המפגש עם וינה ועולמה התרבותי הותיר בה רושם עמוק, ושם גם החלה התעניינותה בפסיכואנליזה – תחום שילווה אותה לאורך חייה.

בווינה, בשנת 1929, פגשה את צבי לוריא. בזיכרונותיה הסתפקה במשפט קצר: "נקשרתי לצבי ועל פרק זה בחיי אספר בפעם אחרת." אותה "פעם אחרת", כתב בנה יובל, לא הגיעה.

מעין שמר – חינוך, הוראה ושליחות

עם עלייתה לארץ הצטרפה גוטה לקבוצת שומריה בחדרה, שהשלימה לימים את קיבוץ עין שמר. היא וצבי יצאו באמצע שנות השלושים בשליחות לפולין מטעם ההנהגה העליונה של השומר הצעיר. לאחר שובם לארץ החלה גוטה לעסוק בחינוך. היא לימדה את דויד ועלית, שני הילדים הראשונים בקיבוץ, ובהמשך למדה בסמינר הקיבוצים בתל אביב.

גוטה הייתה למורה הראשונה בעין שמר. במשך שש שנים לימדה את קבוצת "אלון", השקיעה רבות בעבודת ההוראה, חיברה חוברות לימוד והניחה יסודות למסורות חינוכיות שנמשכו אחריה. בתקופה זו נולד בנה עמי.

בהמשך יצאה להשתלמות בירושלים, שבה העמיקה במיוחד בפסיכואנליזה – תחום שהיה קרוב ללבה אף שהדבר היה כרוך במאבקים עם הקיבוץ. היא שבה ללמד, הדריכה את קבוצת "שקד" וריכזה את חברת הילדים. בשנת 1948 יצאה המשפחה לשליחות בארצות הברית, ושם נולדה בתה רותי.

שש שנות החיים בארצות הברית הרחיבו את עולמה התרבותי והשפיעו עליה עמוקות. לאחר חזרת המשפחה לעין שמר עבדה תחילה במטבח, ובהמשך חזרה לחינוך כמורה של קבוצת "הדר". בשלב מאוחר יותר הייתה מורה טיפולית לילדים מעין שמר ומהסביבה, והמשיכה להשתלם בשיטות חינוך וטיפול שונות, תוך שילוב בין הגישה הפסיכולוגית של פרויד לבין הגישה האדלריאנית.

משפחה, סקרנות ואהבת החיים

לצד דרכה שלה ליוותה גוטה את צבי בפעילותו הציבורית ובנדודיו בין עין שמר, תל אביב, ירושלים וחו"ל. מותו של צבי בשנת 1968 היה עבורה מכה קשה. בהדרגה בנתה לעצמה חיים חדשים: המשיכה בעבודתה הטיפולית, טיפחה את הקשר עם ילדיה ונכדיה, שמרה על חברויות בקיבוץ, קראה והתעניינה בנעשה בעולם.

הסקרנות ליוותה אותה גם בזקנתה. בגיל שמונים ניסתה ללמוד ערבית ומחשבים – ערבית מתוך רצון לטפח את השלום עם השכנים, ומחשבים כדי להישאר מחוברת לעולם המשתנה. בשנת 1990 איבדה גם את בנה עמי, שמת ממחלה בנכר – אובדן שהכה בה קשות.

בשנותיה האחרונות נחלשה בריאותה והיא נזקקה לעזרת אחרים. הקיבוץ אפשר לה, בהתאם למשאלתה המפורשת, להישאר בביתה עד סוף חייה, כשהיא זוכה לטיפול ולאהבה.

בנה יובל לוריא, שכתב עליה לאחר מותה, סיכם את משמעות הבית שיצרו הוריו עבור ילדיהם במילים פשוטות ונוגעות ללב: בית ההורים היה עבורו, עבור עמי ועבור רותי, מקום של חום ואהבה.

גוטה לוריא הייתה מחנכת, מורה ואשת טיפול, חברת השומר הצעיר ואשת עין שמר. חייה נעו בין העולם היהודי שממנו באה בפולין לבין החיים החדשים שבנתה בארץ; בין חינוך קיבוצי לפסיכולוגיה, בין משפחה לעשייה ציבורית, ובין נאמנות לדרך משותפת לעצמאות מחשבתית וסקרנות שלא פסקה גם לעת זקנה.

יהי זכרה ברוך.