חיים גולדמן: קווים לדמותו של מחנך ואדם

רקע אישי ומשפחתי חיים גולדמן נולד ב-9 באפריל 1910 ונפטר ב-19 בנובמבר 1990. הוא היה הצעיר מבין ששת הילדים במשפחה ששורשיה בורשה שבפולין בסוף המאה ה-19. משפחתו חוותה פרידות וטרגדיות קשות, שכן הוריו, יהודה ואיטה, ואחותו הבכורה קלרה, נפטרו בארה"ב. בנוסף, שניים מאחיו, ברוך ויצחק, נספו בשואה, ושתי אחיותיו, אירה וליזה, נפטרו בארץ. לבקשתו, חיים נקבר בקיבוץ עין-שמר בסמוך לקברה של אחותו אירה קרנר. במכתב פרידה שהשאיר לפני מותו, הביע חיים הערכה עמוקה והכיר תודה לאשתו, לילדיו, לנכדיו האהובים, וכן על חייו בתנועת "השומר הצעיר" ובקיבוץ.

אישיותו וצניעותו חיים מתואר במקורות כאדם צנוע במיוחד. במכתב שהותיר אחריו הוא ביקש במפורש שלא יישאו עליו הספדים, שלא יקיימו אזכרות ושאף לא יספידו אותו בעלון הקיבוץ, משום שלדעתו תרומתו הייתה צנועה ולא מספקת. הוא היה "איש ספר מובהק" שנהנה לשוחח על ספרים ושאלות השעה, ובשנותיו האחרונות התענג על קריאת כתביהם של שפינוזה וא.ד. גורדון. כמו כן, הוא היה ברוך כישרונות אמנותיים ותרם רבות מיכולתו להופעות השונות בקיבוץ.

דרכו בחינוך - "מורנו האהוב והנערץ" חותמו המשמעותי והזכור ביותר של חיים בקיבוץ היה בתחום החינוך. הוא ליווה את קבוצת "תומר" במוסד החינוכי כמורה וכמחנך במשך כחמש עד שש שנים תמימות. חניכיו תיארו אותו כמחנך ליברלי מאוד, אך כזה שהילדים מעולם לא ניצלו את גישתו לרעה אלא למדו ממנה וראו בה מופת. החינוך שלו נשא פרי, ולראיה, רק בן אחד מהקבוצה שחינך עזב את הקיבוץ, וגם זאת מתוך כוונה ברורה לחזור. גם עשרות שנים לאחר מכן, בכנס מחזור של קבוצת "תומר" שנערך בשנת 2006, העלו החניכים זיכרונות נוסטלגיים מכיתת המוזיקה שהייתה כיתת הלימוד שלהם, וסיפרו בגעגועים והתרגשות על מורם "האהוב והנערץ".

שיטות חינוך וזיכרונות חיים התווה דרך חינוכית ייחודית שהשאירה רושם עז על תלמידיו:

• אהבת הארץ והטבע: חיים הצליח להחדיר בילדים אהבה עמוקה לטבע, לצמחייה ולבעלי החיים. הוא נהג לקחת אותם לטיולים ארוכים בחיק הטבע, כגון מסעות רגליים של כ-10 קילומטרים לכפר גליקסון או לחירבת טווילה. החניכים זוכרים כי אף ילד לא התלונן בסיורים אלו, אפילו כשיצאו יחפים ביום קיץ לוהט.
• שפה ותרבות: הוא הקנה לחניכיו שפה עברית מתוקנת ועשירה וטיפח בהם אהבה לספרים וללמידה. בנוסף, מדי שנה יזם וביים הצגה שבה השתתפו כלל הילדים.
• התנגדות נחרצת לאלימות: חיים הקפיד על כבוד הדדי בתוך קבוצת הילדים. באחד המקרים במועדון, תגובתו המצלצלת, המיידית והשקטה לתקרית בין הילדים הייתה: "לא מכים ילדים בחברת ילדים".
• התמודדות חינוכית עם מרד: הילדים זכרו מקרה של "מרד" שבו סירבו לקבל החלטה של חיים והחלו ללכת ברגל לכיוון חדרה. חיים יצא לחפשם במשאית של הקיבוץ, וכשפגש אותם סמוך לתל אלון, הוא בחר שלא לכעוס או להעניש, אלא אמר להם ברוגע: "אם הגעתם עד הנה תמשיכו ברגל עד הבית".